****
בעולם המרופד שלנו, אין כניסה למאצ'טות שיורדות על גפיים, ולא לרצח-עם, או רעב (לא באמת) או אונס המוני ושיטתי, או לסחר באיברים או בנשים או בעבדים, או אפילו לבצורת פשוטה שמרוששת אותנו לדורי דורות. אין. לנו יש מה שנקרא "בעיות של העולם הראשון", שזה אומר, בין השאר, שאין מספיק מקומות בילוי עם WiFi, או שהשקע החשמלי בחדר השינה רחוק מדי ואני אשכרה צריך לקום ולהביא חוט מאריך כדי לחבר את הלפטופ ולגלוש בסבבה מהמיטה, או שהפטה-עיזים מהמעדניה מחזיקה גג ארבעה ימים, או שלפעמים אנחנו לא מוצאים את הבלאנס בין האיוורור לחימום כדי שיהיה לנו בדיוק נעים בלילה, או שהמוקדן של "הוט" עונה לנו אחרי יותר מארבע! עשרה! (14) דקות!. בקיצור, אנחנו שיט מפונק ופאתטי וצריך לתת לנו שתי סטירות כדי להעיר אותנו, שנבין. אבל אל דאגה, גם זה יקרה מתישהו. רק תדמיינו, נגיד, עולם לא-לחלוטין-בלתי-סביר שבו ארצות הברית פורשת מתפקידה כמעצמת על/השריף של העולם, ואנחנו נשארים עם אליטות מוסריות כדוגמת רוסיה או סין. יהיה כיף.
אבל תעזבו, זו פתיחה הרבה יותר מדי מדכאת עבור הספר הקליל והחביב הזה, ולמרות זאת, לא יכולתי להתאפק, כי גם לספר הזה מגיעות שתי סטירות. גם כי הוא אמנם עוקץ בתיחכום את "תרבות הפוליטיקלי קורקט" ואת "האופן שבו אנחנו חיים כיום" ואת "הצביעות של חיי הקהילה וקבוצות התמיכה והפרברים" ואת "הדרך שבה אמריקה נראית כיום", אבל הוא עושה את זה ממש מבפנים. מאותו מקום. כי גיבוריו ההו-כה-מרדניים הם חלק בלתי נפרד מאותה תרבות צרכנית-אליטיסטית אותה הם לכאורה מבקרים, כי הם ארכיטקטים נחשבים זוכי פרסים או מפתחי אפליקציות גאונים, כי הם נוסעים לחופשות באנטארקטיקה ומה שמטריד אותם זה בדיוק הדברים מהשכונה של "בעיות העולם הראשון" שהזכרתי כאן בפסקה הראשונה. אני חושד שהמחברת המהוללת לא ממש יכולה לקלוט כמה זה עלול להיראות דבילי לזרוק אבנים מבית הזכוכית שלה. ואם כבר מדברים על מהוללת - להכניס שני עמודי סופרלטיבים ב ת ח י ל ת הספר??
ולמרות כל זאת, אם להתעלם מכל הנאמר לעיל - ויש שישכילו לעשות כך - מדובר בספר בהחלט לא רע. הוא נקרא כסוג של רומן פוליפוני/אינטרנטי/מכתבי שכזה, מתחיל כסאטירה ביקורתית ועוקצנית כנגד [מה שכתבתי קודם במירכאות], ומתפתח לאיטו למשהו פחות-מתאמץ-לשעשע ודי אינטיליגנטי ומעניין שדווקא מאוד נעים לקרוא, ויש בו כמה אבני-חן ספרותיות שכתובות בהחלט טוב ויש בהם אמירה שהיא פחות ישירה, ואת אלה, שלא מאכילות אותנו בכפית מסרים שכבר נטחנו ונלעסו עד דק באלף סרטים ותכניות טלוויזיה, הרבה יותר נעים לקרוא.















