מאת: זה שאין לנקוב בשמו
אל: מועדון הקוראים של אתר "סימניה"
להיות זקן זה לא דבר כזה פשוט- ובמיוחד לא כשאתה זקן בן 100 שחי לו בארץ ישראל המתקדמת והמפותחת בשלהי המאה ה-21. אתה מרגיש כמו נוכרי, כמו זר. לא שייך, בעצם. יש לך הרגשה גם שתמיד מישהו עם שעון ביד עוקב אחריך וכאילו אומר לך: 'מתי כבר תמות? מתי יגיע זמנך להפטר מן העולם הזה שאין לך זכות לחיות בו?'
כנראה אתם חושבים שהאמרה הזו נועדה להרגיז אנשים, לעצבן אותם גרוע יותר: לאיים על חייהם. וזקן בן 100 יאמר- הסירו דאגה מלבכם. הודעה זו אולי נראית קצת מאיימת (נו טוב, הרבה) אך לפעמים הוא ימצא את האמרה הזאת כאמרה שמקלה עליו, שתומכת בו ועוזרת לו, אמרה שפוטרת אותו מכל הצרות שלו ושולחת אותו אל העולם הבא: עולם שנשאר כפי שהוא היה קודם.
אולם אין הוכחות מדוייקות שמא העולם הבא והחיים שאחרי המוות קיימים בכלל. ולכן, כשאתה מת, לא קורה כלום. ואם אתה רוצה לחיות, אז צריך טעם לחיים, ובשביל שיהיה טעם לחיים, צריך שהחיים יהיו טובים יותר.
ולצערך, החיים במאה ה-21 אינם קלים.
אבל הי, למה אני כותב לכם בגוף שלישי? הרי בביקורות שלי אני אמור לספר על עצמי ועל חווית הקריאה שלי וחוץ מזה, אני פונה אליכם אז מן הראוי שאם כבר גוף שלישי, אז לפחות לכתוב 'אתם' במקום 'אתה'.
אז אולי העולם השתנה (לא אולי, אלא בטוח) אבל הנימוסים ישארו (פחות או יותר) אותם הנימוסים שהיו בערך לפני 100 שנה ולכן אני מתנצל מראש.
ועכשיו- להמשך.
כפי שסיפרתי לכם מקודם, לא קל לי לחיות במאה הנוכחית. בזמן הנוער של היום עוד לפני גיל ההתבגרות דן בנושאים כמו:'מה אהיה כשאהיה גדול?' או: 'מה יקרה עוד 100 שנים?' אנחנו המבוגרים של היום והצעירים של פעם, בכלל לא דנו בנושאים שכאלו!
ולמה? פשוט מאוד. לא דנו במה נעסוק כשנהיה גדולים בגלל שפעם, לא כמו היום, לא היו מגוונים רבים של הצעות ואפשרויות. אי אפשר היה לדעת מה יומצא עכשיו, בעוד שנה, חמש או עשר שנים. כיום ילד יודע מה הוא רוצה להיות. בין אם זה שחקן קולנוע מפורסם, יוצר אפליקציות מוערך, טכנאי מחשבים מוכשר או סופר שיזכה לראות על הכריכה הקדמית של ספרו שבחים מכל מני סוגים שונים ומשונים של כתבי עת (בדגש על ה"ניו יורק טיימס")
אבל פעם, פעם לא היו את כל הדברים האלו. לא היה קולנוע (לפחות לא בתקופה שלי) כמובן שלא היו אפליקציות (שלא לדבר על טלפון) לא היו מחשבים (אז מן הראוי שגם לא יהי טכנאי- אלא אם כן מדובר בניסיון נואש להשיג כסף) וכמובן ש"הניו יורק טיימס" לא היה קיים (ואפילו אם כן, אז הוא לא היה משבח כל דבר שנראה, מרגיש ומריח כמו ספר רק בגלל העובדה שהוא ספר- כידוע, במאה הנוכחית, לא בעיה להוציא ספר לאור ולזכות בשבחים מצדם של ה"ניו יורק טיימס")
ולכן, כשאני מסתכל על בני הנוער של היום ואז אלי, אני חש בחוסר התאמה מזעזע- אני פונה לכם, במיוחד למבוגרים שלבטח נתקלו בבעיה דומה לשלי, לתמוך בי ולהבין אותי, לבל אשאר לבד בעולם ההזוי והמטורף הזה לנצח נצחים.
כפי שהבנתם זה לא פשוט לחיות ככה ואפילו אם אתם נתקלים באיש הזה עם השעון שאומר לכם שהגיע שעתכם להפרד מן העולם הזה, והדבר הראשון שאתם חושבים עליו הוא לא למות, אז אני בטוח שאם לא למות, אז לפחות לברוח. לברוח לעולם אחר, עולם שיתאים לצריכם כמו ברזל ומגנט, עולם שתרגישו בו נוח להפליץ מבלי שהשכנים ישמעו אתכם ויקראו למשטרה.
או במילים אחרות: גן עדן. גן עדן של החיים.
אבל כמובן שלא ניתן לברוח מן העולם הזה. הטכנולוגיה כבר השתלטה כמעט על כל המקומות בעולם וזה לא כל כך משנה אם תגורו בצרפת, בסין או בארגנטינה כי כולן נחשבות כמדינות מפותחות או במילים אחרות: מדינות שלא מתאימות לזקן כמוני.
אפילו במדינות אפריקה ומדינות העולם השלישי שמוגדרות כמדינות עניות ודלות במשאבים, יהיו קשות בשבילי. אם במדינות המפותחות כמו ישראל וארצות הברית אני צריך להתמודד עם מסרוני אס אם אס, מיילים ודואר אלקטרוני אז באפריקה אני אצטרך להתמודד עם צעידה ממושכת ומופרכת לחלוטין של אלפי קילומטרים רק בשביל לתקוע מכתב בתיבת דואר עלובה שבישראל למשל, יכולה להמצא ממש מול העיניים שלך. (אז לא תודה, גם אפריקה לא מתאימה לי)
לכן אין פלא אפוא שהתחלתי להתיאש מרעיון הבריחה. החלטתי שבכל דבר אפשר לערוך שינוי ושאם אנקוט בשיטת הבריחה אז סתם אחשב שפחדן או כוותרן.
בלית ברירה, החלטתי שאם אני צריך להשאר לחיות בעולם המוזר הזה עד ימי האחרונים ולא אוכל לברוח ממנו, אז כנראה שאצטרך לשרוד בו איכשהו. והמפתח להשרדות הוא ידע (שכן, ידע הוא כוח)
אז במקרה בזכות בלגית המקסימה שכתבה ביקורת על "איפה את, ברנדט" נחשפתי לראשונה אל הספר הנל, שבדיעבד יוחס אליו יחס של תקווה. תקווה שאולי בזכות הספר הזה אוכל ללמוד יותר על העולם שבו אני חי, על החברה המודרנית שמסביבי, על הפוליטיקלי קורט האמריקאי, על תרבות החיים האורגניים, סצנת ההיי טק וכמובן קבוצות התמיכה המופרכות הקמות חדשות לבקרים, ותוך כדי גם להנות מסיפור משעשע, מעניין, אופטימי, מרגש ומעורר מחשבה וכנראה, גם ספר טוב.
אבל... כמובן שההתעללות בי לא מספיק חמורה בשביל הצעירים של היום. כנראה הם חושבים שהעובדה שאני מרגיש זר בעולם שבו אני חי, לא מספיקה ושגם כשזשל"ב הזקן והמסכן מצא את הפתרון לבעיה שלו, אז צריך לשים לו כמה מכשולים בדרך כאילו שהוא לא סבל מספיק!!!
המכשול הוא די פשוט: ספר גרוע.
כן, גם כשמצאתי סוף כל סוף תקווה, היא התנפצה לי בידיים.
אז נכון, הספר הזה כן מספר על התרבות המודרנית וכל זה, ואפילו כתוב כרומן מכתבים כזה (אבל אלקטרונים!) אך הסיפור עצמו לא מעניין במיוחד. אין בו דמות ראשית אחת אלא כמה, הוא מספר על עיר אחת בצפון מערב ארצות הברית ששמה סיאטל, ועל כמה משפחות שגרות בה ושולחות מדי יום את האימיילים המטריפים האלו ובעצם חושפות בפנינו הקוראים את הבעיות שלהם (לדוגמא: 'אוי ואבוי, הוא דרס אותי!' או: 'אוי ואבוי, הצמחים האלו הורסים לי את הנוף' או אפילו: 'נסו לשפר את איכות חיינו בבית הספר האיזורי מה שמו') בקיצור, זה לא מעניין את קצה המזלג שלי.
אם עדיין לא הבנתם מה אני מנסה לומר (ואין מצב שאני חוזר על זה כי זה כבר יצא מאוד מאוד ארוך) אבל פשוט תנסו לדמיין שאחד מהשכנים בבניין שלכם מרגל אחריכם וכותב עליכם ועל כל השכנים האחרים סיפור מוזר ומשונה ולא מצחיק בעליל.
למזלה הרב של סמפל, הדמויות ברומן זה הן בדיוניות ולכן לא יאונה לה כל רע. בנוסף, הספר שלה לא הרגיז אותי עד כדי כך שאגיע למצב שבו אתייחס ברצינות לשטות הזו ואתן לה כוכב אחד (למרות שבאמת נראה שאני נורא מעוצבן מזה) אבל זה באמת ספר מאכזב וזה לא עזר לי בשית.
אז עכשיו אני מנסה למצוא שוב את מזלי בעולם הגדול ואתם, הקוראים, תחזיקו לי אצבעות ותאחלו לי הצלחה גדולה בהמשך הדרך.















