ההתחלה של הספר היתה לא ברורה, שלא לומר מוזרה. תכתובת באימיילים ופתקים, ולא ממש הבנתי מה ומי. התחלות כאלו מתישות אותי, דבר שגורם לי להתעייף מהספר מהר מאוד. אני אוהבת שספר שואב אותי למין ההתחלה, ולא ספר שמאתגר אותי. מספיק החיים מלאים בכאלו, לא?
אבל בסביבות עמוד מס' 100, הסיפור כמו הופך להיות כדור משמישהו בעט בו, הוא מתגלגל במדרון, ואתה אחריו. רץ, רץ, ורץ אחריו. אז אני שמחה שהגעתי עד הלום כי מנקודה זו הוא הופך למשהו אחר לגמרי.
ברנדט ואלגין, מתגוררים בסיאטל, הורים לבת יחידה- בי שמה- מתכננים טיול לאנטארטיקה. זה בגדול סיפור המסגרת, אלא שבדרך משהו משתבש, וברנדט נעלמת. אז באמת איפה את ברנדט? את זה תגלו לבד.
הספר עוסק בחלום האמריקני ושברו. נראה שמריה סמפל כתבה את הספר עם קריצה גדולה, לכל אורכו של הסיפור אנחנו ערים לחוש ההומור שלה, אבל גם לא מעט חיצי ביקורת שלא חסכה מאיתנו על אורח החיים האמריקני. אבל במחשבה שניה לא רק. אולי אורח החיים המודרני, שאם נרצה או לא- כולנו חלק ממנו: המחיר שאנחנו משלמים בעבור משרת החלומות (אלגין נושא במשרה חלומית במיקרוסופט), ההישגיות, השאפתנות, לעיתים של ההורים יותר מאשר של הילדים, דרך חיי הקהילה, מעורבות ההורים, ועוד מטעמים.
הספר כתוב בצורה קולחת (כאמור מעמוד 100 בערך), והיתה לי הרגשה שאני צופה באיזו תוכנית טלויזיה קומית, ולא קוראת בספר.הכתיבה לא ספרותית,אלא שבמקרה הזה זה עומד לזכות הספר.
ובאמת, כשעשיתי גוגל על הסופרת למדתי שהיא תסריטאית שעושה טלויזיה, וזה הסתדר לי בול.
פחות אהבתי את ריבוי המושגים הנושאים בצידם כוכבית, ובתחתית הדף הסבר קצר. הספר עמוס לכל אורכו בכוכביות האלו, דבר שמתחיל להעיק בשלב מסויים. אתרים, מסעדות, רשתות שיווק... אז אנחנו לא חייבים לדעת הכל. טוב, יש כאלו שאוהבים את עודף המידע הזה כנראה.
הספר הוא דוגמה מצוינת לספר "בין לבין". כשרוצים משהו קליל וקולח הנקרא בשוט אחרי משהו מעמיק יותר- זה הספר בשבילכם.

















