יום אחד התעורר יניב איצקוביץ', ששם משפחתו מעיד עליו שהוא מגיע מהתפוצה של העיירה מוטלה, ארז לעצמו מזוודה ישנה מקרטון עם זוויות מברזל. צרור קטן של בגדים הוא לקח, כי במוטלה של 1894 אנשים החליפו בגדים פעם בחודש או פעמיים בחודשיים, בין אם צריך ובין אם לאו.
ואז עלה יניב איצקוביץ' על רכבת הזמן. מנהרת הזמן הומצאה רק שנים לאחר מכן, ורכבת הזמן הייתה יעילה למדי, והגיעה בדיוק של יממה או שתיים, אלא אם השתטח איזה נווד בגילופין על הפסים ועצר את התנועה ברחבי האימפריה הרוסית הגדולה.
יניב איצקוביץ' ירד מהרכבת ושם משפחתו, כאמור, תואם לכל הברקוביצ'ים והשפייזמנים והקייזמנים והרבינוביצ'ים והרזניקים והשכטרים. ורק ה"יניב" הזה עורר פליאה בקרב תושבי מוטלה, איזה שם זה "יניב", רוסי. פולני, מעולם לא שמעו במוטלה על יניב.
ראשית ניגש יניב אל בית שפייזמן, שם התעוררה מנדה בת העשרים וחמש לבוקר חדש של עגינות ובעל נעדר, שמעולם לא היה נהדר, אפילו כשהיה נוכח בבית. מנדה הננטשת התעוררה בבית חמיה וחמותה לבוקר של עמלנות וצייקנות ועוני מרוד וטיפול בשני יתומיה החיים וקרצוף בתיהם של עשירי העיירה.
ושם, על גדות היסולדה, בינות לביצות המקיפות את מוטלה, הקים יניב את העיירה ואת אנשיה ואת סוחריה ואת ענייה ואת משוגעיה. שיחזור מרהיב, יש לומר.
ואילו טיפוסים הוא ממלא ברוח חיים! ובאילו דמויות הוא מפיח רוח!
נכון הדבר כי בעיירה של איצקוביץ' אין בחורי ישיבה ענוגים שאוכלים "קעסט" משבת לשבת על שולחנם של בעלי האמצעים, ומותר השבוע ממיתים עצמם באוהלה של תורה עם לחם צר ויבש ועבש ומחממים את גופם על התנור המתקרר. אין בעיירה של איצקוביץ' את גדולי הדור של פולין ורוסיה שמהם יצאו רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, האדמו"ר ר' שמואל מליובביץ' ורבי אריה אלתר מגור, ודומיהם. נדמה כי כל הטיפוסים שלו הם בורים ועמי ארצות בדרגות שונות, כפריים מגושמים, העושים בדתם מצוות אנשים מלומדה, מעלים ומורידים במצוות כפי ראות עיניהם, כאילו יצאו מסיפורי מסעותיו של הבעל שם טוב וחסידיו. אלא שתושבי מוטלה של איצקוביץ' אינם דומים לבעל שם טוב וחסידיו, אלא ליהודים נטולי הצורה של בעלי בתי המרזח, שאותם פגשו החסידים במסעותיהם.
והרב היחיד של מוטלה הוא תחמן ומניפולטור, מלחך פינכה וחנפן, גרגרן ותאוותן.
אבל אם רק נניח לזה, איזה צוות של טיפוסים מקים איצקוביץ לתחייה.
פאני קייזמן, אחותה של מנדה שפייזמן, שוחטת לשעבר, שסכינה צמוד לירכה תמיד, אם לחמישה ואשת איש, אשר יוצאת למסע בפלך מינסק ובפלך גרודנה כדי למצוא את המעגן של אחותה, מאיר-צבי שפייזמן ולאלץ אותו לתת גט לאשתו.
וצבי-מאיר, מדוע נטש את רעייתו וילדיו, את הוריו ואת קהילתו? מפני שקושייה עקשנית אחת ממלאת אותו, אודות גן עדן ואכילת פרי עץ הדעת, ואיש, כולל ראשי ישיבת וולוז'ין המעטירה לא נתן דעתו על חשיבותה של קושייה זו, שהיא מאבני היסוד של תפיסת האמונה. לדעתו של צבי-מאיר, כמובן.
ואל המסע של פאני קייזמן מצטרף ז'יז'ק ברשוב, הלוא הוא יושקה ברקוביץ', מילדי הקנטוניסטים שנאלצו לשרת בצבא הצאר ולהמיר את דתם.
ואליהם מסתפח שליימל קנטור, חזן לעת מצוא, נווד שראשו במשחקי קלפים, שכל כוחו בסלסול קטע מאדון עולם, ועליו משלמים לו המאזינים מעט מעות של צדקה, לא על הקטע הנאה, כמובן, אלא כדי שיבלום את פיו.
ואחריהם רודף סגן אלוף פיוטר נובאק שהוא נכה מלחמת קרים וראש האוכראנה, המחלקה להבטחת הסדר והביטחון הציבורי, קרי השב"כ של פלך מינסק וגרודנה. בלש כהלכה הוא, פיקח וערמומי ומסיק מסקנות לא פחות חריפות מאלה שמסיק שרלוק הולמס באותה תקופה, באימפריה אחרת ושמה בריטניה הגדולה.
ושלל טיפוסים מצטרפים אל ההרפתקה המופלאה ששורשיה נטועים שנים קודם לכן בתקופת הקנטוניסטים, והיא מזגזגת בין גיבורים ואנטי גיבורים יהודים ובין גיבורים ואנטי גיבורים מן הצבא הרוסי הגדול. ויניב איצקוביץ' משייט ברוסיה הגדולה כבתוך שלו, ורוכב על סוס וגם במרכבה ששמה בריצ'קה, ומשרך רגליו ברגל, והכל בסיפור מבריק ומצחיק עד דמעות. וככל שהוא מתאר עוני עמוק יותר נעשה הסיפור עשיר יותר. וככל שהוא מרבה לתאר סחי ומיאוס וצחנה וסירחון, מעלה הסיפור ריח גן עדן.
והסיפור כולו משובץ משפטי פנינים, שאם הייתה מנדה שפייזמן אוספת אותן אחת לאחת, היתה פטורה מלערוג לבעלה המעגן הטיפש. וחיה לה בשובה ונחת כאחת מגבירות מוטלה.
ולא חשוב אם הסיפור אמת.הוא או בדיה ואם היה או לא היה, ואם קרוב הוא למציאות או שמא לא חזה בה ממרחק, זהו סיפור שמח ומענג עד בלי די, סיפור של אנשים שנכנסים ללב הקורא ומשתכנים בו.
ולשונו של הסיפור דשנה ועשירה אבל לא מיושנת, ארכאית או מאובקת. כאילו צלחה בשלום מסע של למעלה ממאה ועשרים שנה ברכבת הזמן.
ואם משל היה, מה בעצם הנמשל, למי אכפת. כשהמשל מקסים כל כך, הנמשל מיותר.
נ.ב. ששתי כריכות יש לספר בסימניה. האחת, זאת שברשותי והיא היפה מביניהן, והשנייה, מין ציור פוסט מודרניסטי, צהוב ואדום ומכוער. מוטב להוצאה לאור שתגנוז את פרץ היצירתיות הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
