אם לסופר לא היו קוראים <mark>שלום אוסלנדר</mark>, אלא ברנדון טיילור, לדוגמה, היינו מכריזים עליו כעל אנטישמי פר-אקסלנס. אלא ש<mark>שלום אוסלנדר</mark> אמנם איננו תושב מאה שערים, אבל הוא סופר יהודי-אמריקאי, שנוטל לעצמו זכות להפוך את השואה לנושא של סרקזם, ציניות, הומור שחור, אירוניה, קנטרנות ועוקצנות, שמשעשעות לעיתים, אבל מכעיסות רוב הזמן.

סולומון קוגל (יהודי, אלא מה) עובר עם רעייתו ובנו הפעוט לבית חווה מחוץ לעיר, וכמו בן י

****




ויאמר אלוהים למשה, "זוהי הארץ אשר הבטחתי לך, אך לא תבוא בה. זימברתי אותך."
וימת משה.


ל<mark>שלום אוסלנדר</mark>, פליט של קהילה חרדית במונסי, ניו יורק, יש יחסים מורכבים עם אלוהים. הוא כבר לא מחכה שש שעות בין בשר לחלב ולא שלוש שעות בין חלב לבשר. הוא לא שומר שבת ולא מתפלל, ושיטת השכר-ועונש המקובלת בכל העולם היהודי-האורתודוכסי פשוט לא מקובלת עליו. למה שלאלוהים יהיה איכפת אם בן לעם היהודי אוכל ל

****



יש דברים שלא צוחקים עליהם.

מסכימים? אם כן, תפסיקו לקרוא כבר עכשיו. תעזבו, למה להתרגז סתם?

אין בדיחות שואה ממש מצחיקות. רובן בדיחות סרות טעם, על מספרים מקועקעים, משרפות וגזים. אי אפשר באמת לצחוק על זה, אפילו אם נולדת, כמוני, עם רכיב-טאקט חסר עד לא קיים. יש כמה הלצות שמושאלות מאסונות אחרים, ויש שתיים שלוש שהן מרירות ומעט, אה, מותר להגיד משעשעות? אנחנו יהודים, ואני אפילו אשכנזי, עם

העם היהודי, רדוף האסונות והנדודים, זכה ככל הנראה למחלה יחודית לו: פרנויה יהודית. וודי אלן הרוויח מהמחלה הזאת המון כסף, והיו עוד כמה סופרים ותסריטאים שידעו איך ליצור ממנה כסף. <mark>שלום אוסלנדר</mark> הוא אחד מהם. סופר שמשתמש בלי בושה בשואה ובאנה פרנק כדי ליצור קומדיה. על כריכת הספר מצוטטת ביקורתו של סמי מיכאל: "היצירה היהודית האמיצה ביותר שקראתי ב-50 השנים האחרונות. אוסלנדר מחזיר עדר שלם של פרות קדושות אל הרפ

על עלילת הספר כתבו כבר ביקורות לפניי. אין לי מה להוסיף.

אני חושב של<mark>שלום אוסלנדר</mark> יש מה להגיד, אבל מקריאתי בספר זה (היחיד שקראתי וסביר להניח שאקרא) ראיתי שהוא פשוט אינו סופר טוב במיוחד.

הספר הזה אינו בזבוז זמן מוחלט כי אוסלנדר אומר כמה דברים מעניינים. אני נהנה לראות פרות קדושות נשחטות לנגד עיניי ולומר לעצמי "איך עד עכשיו הצליחו לעשות עליי כזאת מניפולציה???" אני מעדיף סופרים כאלה על פני כאלה ש

בדיעבד, נהניתי לקרוא את הספר הזה.
ההתחלה עוצרת נשימה - הסגנון הייחודי של הסופר, ביחד עם העלילה הלא שגרתית הופכים את הספר הזה לחוויה מיוחדת במינה. <mark>שלום אוסלנדר</mark> מצליח לתאר באופן הומוריסטי גם את הפשוט שבפרטי היומיום, וקשה להוריד את הספר מהידיים. אך לאחר מספר פרקים, כשההומור מפסיק להצחיק והסגנון הופך משעמם, המחסור בעלילה של ממש מורגש היטב. הדמויות המשניות שטחיות מאוד, וניתן היה להעמיק יותר בחייהן. הכ

ספרי דת לא ממש מעניינים אותי, אבל לעומת זאת ספרים כאלה של סופרים שחצו את הקו שבין החיים שניהלו באורח דתי לחיים החילונים מצליחים לעניין אותי. הספר הזה הזכיר לי במידת מה את ספרו של חנוך דאום, "אלוהים לא מרשה". רק ש<mark>שלום אוסלנדר</mark> להבדיל ממנו ממש חוצה קווים אדומים, שנדמה שיכולים להיחשב אפילו לחציית קווים גם לחילונים. הספר דיי משעשע, ויכול להתאים, במיוחד בקטעים הציניים שבו לאלו מאיתנו שנהנים מקריאה בספרי

את הספר רכשתי מכיוון שהתאהבתי בספרו הראשון של <mark>אוסלנדר</mark>- מחבואים עם אלוהים
(אם טרם קראתם רוצו לקרוא, הוא נפלא!)
רכשתי את הספר השבוע וקידמתי אותו אל ראש רשימת הקריאה למרות שממתינים אצלי ספרים רבים וטובים עד מאוד, ולא התאכזבתי.

הספר מספר על סלומון קוגל, בחור חרדתי למדיי שמבלה את רוב זמנו בחיפוש אחר המשפט המושלם לומר לפני מותו.
היחסים עם אשתו כבר לא כשהיו מאז נולד להם הילד, אמא שלו גוססת והוא עוב

אני מהסוג שלא יודע להיפרד. שלא עוזבת ספרים לפני העמוד האחרון כי תמיד אני צריכה לדעת מה יקרה בסוף. וגם, צריך לומר בהקשר לספר המסוים הזה – כי תמיד יש לי תקווה. תקווה שזה ישתפר, תקווה שבסוף אלמד משהו חדש, תקווה שאיכשהו ניפרד כידידים, אני והספר. וזאת הטרגדיה, כי בדיוק כמו ש<mark>אוסלנדר</mark> כותב מפי השרינק של הגיבור שלו, התקווה היא הטרגדיה הגדולה מכולן.
כי הספר הזה מעצבן ומקומם, ובניגוד לספוילר על הכריכה האחו