סופר, יכתוב על מה שיכתוב, כך או אחרת יכתוב אודות עצמו. גם כאשר הוא כותב אודות אישה, או כאשר הוא מקים לתחייה עיירה יהודית שהיתה ואיננה, וגם כאשר יכתוב על חיילים בצבא הצאר, גם אז הוא כותב אודות עצמו.
ראשיתו של הספר באישה עגונה, שאחותה, פאני, יוצאת לתור אחר בעלה כדי להתיר את נישואיה. ההתחלה היתה מבטיחה, כתובה נהדר. חשבתי: הנה סופר שיודע את מלאכתו. הוא מספר סיפור בצורה מופלאה. עם זאת,סמוך להתחלה מצאתי קושי בהנמקה לקו העלילתי שמניע את הסיפור כולו: מדוע אישה יהודייה, בעלת בית, אם לחמישה ילדים, עם בעל שהיא אוהבת, תקום באישון לילה ותצא לחפש את גיסה. מה גם שבין האחיות לא שוררים יחסי אהבה.
נדמה שגם המחבר מודע לצורך לנמק מעשה חריג כזה, והוא עושה זאת באמצעות הצגת מאפייני אישיותה של פאני. הבעיה היא שאותו מבנה אישיות עושה רושם "חיצוני" לדמות ולחייה במובן זה שהוא מעניק לה איכויות של אישה בעלת מחשבה מודרנית ומשוחררת. לטעמי זהו חיסרון, אבל לא החיסרון המרכזי, שכן סופר שבורא עולם, בורא גם את כלליו, ובתוך עולם כזה, אם נכתב בכישרון, אישה יהודייה יכולה לקום ולעזוב את בעלה, ולצאת למסע שאינו אלא מסע לגאולה עצמית, גם אם לפתע פתאום היא הופכת לרוצחת קרת מזג שמשספת גרונות של אנשים רעים בחדווה רצחנית.
הבעיה היא שלאחר אותה נקודה דרמטית שבה המסע למציאת הגיס הופך לבריחה של האישה עם כמה גברים, הסופר חודל לעסוק ולפתח אותה ותחת זאת מציג שלל דמויות שפאני פוגשת בדרכה. כולם גברים, חיילים וקציני בצבא הצאר, שאת קורותיהם המחבר מגולל באריכות, ומעניק לכל אחד מהם נפח סיפורי שווה ערך. כך נוצר מצב מעניין - זה ספר שבו כמעט כל הדמויות הן ראשיות.
העלילה מרבה בהצגת אתיקה גברית לוחמנית, אבסורדיפ בירוקראטיים נוסח גולל, דמויות מתוך עיירות יהודיות שמושפעת מכתיבתו של יצחק בשביס זינגר – ובתוך כל אלו שאלתי איפה פאני? הדמות שפותחת את הספר ושבה בסופו, היא דמות כזו שלאחר שהסופר כתב מה שרצה שתעשה: תקום, תעזוב ותשסף גרונות ותניע את גלגלי העלילה - נדמה שלא יודע מה לעשות בה. הוא לא מצליח לפתח אותה מעבר לדמות קוריוזית ולהצמיח לה עלילה ראויה משלה, כפי שראוי שתהיה לדמות כל כך חריגה בעולם שברא. וכך ברוב רובו של הסיפור הוא דן אותה להתלוות לחיילים לשעבר וחיילים רוסים בהווה, תוך שהיא הופכת למאזינה פאסיבית להפליא של סיפורים אודות הדמויות הגבריות שמלוות אותה, ללא קיום ממשי משלה. אומנם מפעם לפעם היא משלחת בגברים סביבה מבטים אפרוריים מתוך עניים זאביות ושולחת יד אל הסכין שהיא מחביאה מתחת לחצאיתה אבל זהו. היא לא עושה דבר.
וכך, למרות שהסופר באמת מוכשר במלאכת הכתיבה ושחזור עולם שהיה ונעלם, ומצליח לשחזר במידה רבה את תודעתם של חיילים, תודעה גברית שעל אף שהמיקום, הזמן והתפאורה שחלפה מן העולם - התודעה הגברית הלוחמנית, היא אותה תודעה שעשויה להימצא בצבא שלנו, אצל חיילינו. תודעתו של הסופר. בכך המחבר חוטא לאותו עולם שברא ומפר את כלליו. אומנם לעיתים זה חינני,מעט מתחנף לקורא בן זמננו אבל במרבית המקרים הרוח העכשווית מולבשת על הדמויות מן העבר, ויוצאת יצור כלאיים ספרותי לא מהיימן. כך מוצאים תודעות מפותחות מידי אצל מוז'יקים,או קצינים רוסיים בעלי נטיות הומניסטית, הגיגים אוניברסאליים אודות מיעוטים. כל אלואינם מתיישבים עם אווירת הספר.
וכך, למרות הכישרון הלא מובטל של המחבר לספר סיפור, נדמה שהוא רצה להכניס לתוך הספר הזה הכל מכל וכל. תודעות של סוסים וקורותיהם של ציירים, רבנים, תגרניות יהודיות בשוק. הכל טוב ויפה אבל בעבודת עריכה מדוקדקת שהיתה מקצרת אותו לפחות בחצי ומתמקדת בכמה דמויות ראשיות ובפיתוחן היה נעשה חסד גדול עם כישרונו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
