לפני תשע שנים, טסנו לארה"ב לחודש, לבקר את ההורים של בעלי.
מי שיגלול מספיק אחורה בדף שלי פה בסימניה יגלה כמה וכמה ביקורות שבהן הזכרתי את הקושי שלי עם ספרי קריאה לנסיעה הזאת: איזה וכמה ספרים לקחת לחודש בשביל להעסיק את עצמי ואת הילדים (הגדולים סיימו אז כיתות א ו-ב) בהנחה שכולנו קוראים המון, שיש מגבלת משקל שנוכל לקחת איתנו במזוודה ומגבלה על כמות הספרים שאפשר לשאול בספרייה.
באותה תקופה, טסנו כמעט כל שנה, אבל מאז ההורים של בעלי יצאו לפנסיה והתחילו לטוס בעצמם אלינו, לבקר אותנו ואנחנו הסתפקנו במפגשים האלה.
הזמן לעומת זאת לא מפסיק לטוס וכשהתחלנו לחשוב על לטוס אליהם שוב, גם הפעם לחודש, גילינו שכבר תשע שנים לא היינו שם.
מה השתנה בתשע השנים האלו? המון, מן הסתם.
אבל אם נתרכז בעניין הספרים, בכל זאת, בשביל זה אנחנו כאן, אז השינוי הבולט הוא הקלות והזמינות של האינטרנט בכל מקום ובכל זמן.
לשני הגדולים כבר יש סמארטפונים, ומבחני בגרות ללמוד אליהם, הם הסתפקו בספר קריאה אחד לכל אחד וכמה ספרי קודש ללימוד.
לבאים בתור עוד אין סמארטפונים, אמנם, אבל יש טאבלט ולפטופ והמדיניות שלנו בזמן צפייה ליברלית היום יותר משהיתה לפני תשע שנים.
אז השלישי הסתפק בשלושה ספרים, ספר פרוזה, ספר על כדורגל שאותו, כך אני מתרשמת, הוא כבר יודע בעל פה, וספר לימוד.
הרביעי, בן 10, מעדיף רוב הזמן ספרי היסטוריה למבוגרים על פני ספרי פרוזה.
היתרון של הספרים האלה הוא שלוקח זמן רב יותר לקרוא אותם, כך שלא צריך יותר משני ספרים לטיסה ארוכה של חודש, ועוד שניים-שלושה ספרי פרוזה כי בכל זאת צריך גם חומר קליל יותר פה ושם.
ואני?
לקחתי כמה ספרים, בעיקר לשבתות אבל את רובם, אני מצטערת לספר, לא קראתי.
מתוך הארבעה שקראתי רק על אחד שווה לכתוב משהו ולשם כך התכנסתי כאן היום (בשלב הזה אני פשוט מעריכה שכבר איבדתי את כולכם ונשארתי עם עצמי).

***

את הספר הזה התחלתי מזמן, ואיכשהו לא המשכתי.
כשסיימתי לקרוא אותו בשעה טובה והלכתי לדפדף בביקורות פה, נזכרתי גם למה.
על רקע תפאורה של העיירות היהודיות של מזרח אירופה, טווה איצקוביץ' מעין סיפור פנטזיה, על דמויות שלא היו ולא נבראו ורק משל היו:
* פאני קייזמן - השוחטת היהודיה האמיצה שאינה מהססת לשסף גרונות אנושיים על פי כל כללי השחיטה היהודית.
* ז'יז'ק ברשוב, קנטוניסט לשעבר, אדם רב ניגודים: נראה כבריון אך למעשה הוא רך לב ונמנע ממאבק, מי שדורות של חיילים מעריצים אותו בזכות מעשיו האנטי הירואיים: בכוח המילים במקום בכוח הנשק הוא הצליח להציל דורות של חיילים בכך שהרחיק אותם מהקרבות במקום לנצח בהם. בזמן ההווה של הסיפור לעומת זאת, הוא כמעט אינו מוציא מילה מפיו.
* נובאק, איש המשטרה החשאית הציני והמוסרי בו זמנית.
* שני סוסים שמנהלים דו שיח משלהם לאורך הספר, כן כן, ממש כמו מושכני ונרוצה של עגנון.
בכתיבה מבריקה ונהדרת שאי אפשר שלא להתפעל ממנה, על פני שטח גיאוגרפי ותרבותי רחב, איצקוביץ' טווה עלילה לא בלתי מעניינת.
אז מה בעצם היה חסר לי בספר הזה?
מעבר לביקורות של פפר ויוסף (מוזמנים לחפש) שהזכירו לי למה עצרתי בקריאה בזמנו ואני מסכימה איתן, הגעתי לסוף הספר וניסיתי להבין מה בעצם רצה איצקוביץ' לומר לנו, הקוראים.

הספר הזה הוא לא מחוות געגוע לעיירות היהודיות של פעם, אין פה התרפקות על יהדות גלותית רכה וחפה ממיליטריזם ולאומיות.
העיירות היהודיות מאוכלסות בטיפוסים חטטניים, רכלנים, צרי אופקים, נטולי סולדיריות בסיסית: הם מפקירים את ילדי העניים שנחטפים לצבא הרוסי ובלבד שבילדיהם שלהם לא ייגעו, מסגירים לשלטונות את כל מי שמאיים על קיומם השקט באופן יחסי ומרכלים אחד על השני בלי חשבון.
הקהילתיות הצפופה חונקת, מוחקת את האינדיבידואל ולא מאפשרת לו שום חריגה מהמסלול המוכתב מראש.
הספר גם לא עוסק בשלילת הגלות בנוסח הציוני המוכר לנו: הניוון של העיירות היהודיות לא מונגד בו לתנועת התחדשות לאומית, ליהודי חדש שיקום מתוך אפר הגלות ויקים לו בית לאומי.
למעשה הניוון שורר בכל, בעיירה היהודית ובאימפריה הרוסית העומדת על סף קריסה. סדנא דארעא חד הוא.
"אין העולם יכול לתקון כיוון שעומד הוא על השיבוש" - כמו שחושבת לעצמה פאני קייזמן.
הציונות אמנם קיימת בספר, "הוזי פלסטינה" כמו הקומוניסטים והמהפכנים הם חלק מהכוחות והאידיאולוגיות שהמשטרה החשאית עוקבת אחריהם וחושדת בהם, אבל ברור לכל כי לא הם האיום על האימפריה אלא הניוון והשחיתות שלה עצמה.
אז מה כן רוצה הספר לומר?
מהו התיקון שאליו שואף הספר, ששמו מעיד עליו שעוסק בתיקון?

***

פאני קייזמן, הכוח המניע של העלילה, יוצאת מביתה ומגדרה כדי להשיג גט לאחותה העגונה.
פאני מגיעה למסקנה שאי הצדק המשתולל בעולם מסתמך על כך שאנשים אינם יוצאים מגדרם. שאנשים מתרכזים בעצמם, במשפחתם, ועוצמים את עיניהם מול העוולות שסביבם.
תיקון אמיתי כנראה צריך להתחיל במה שקרוב אליך: לא במהפכה גדולה, לא בתנועת המונים, לא באידיאולוגיות גדולות כמו קומוניזם או ציונות, אלא במעשה קונקרטי, בטיפול בעוול הקרוב לביתך.
פאני מתקנת את העוול שעולל גיסה לאחותה כשנטש אותה והותיר אותה עגונה, ז'יז'ק ברשוב מתקן את העוול של חיילים שנשלחים למותם חסר הטעם, נובאק מתקן את העוול שבהוצאה להורג של אויבים דמיוניים של האימפריה שזקוקה לקרבנות אדם חפים מפשע בכדי לבסס את שלטונה.
גם עניין פמיניסטי יש כאן, לכאורה. רק פאני, בהיותה אישה, יכולה לצאת למסע התיקון הזה. שכן מהגברים, לדבריה "אינה מצפה לדבר. מדוע יצאו כנגד אדנותם? כיצד יוותרו על זכויות אשר ניתנות להם בהיעדר התנגדות?"
אלא שדמויות הנשים האחרות בספר - מנדה אחותה של פאני ורבקה חמותה הפולנייה הקלאסית קצת מעמעמות את המסר הזה, יחד עם ז'יז'ק ונובאק החוברים לפאני בתיקון שלה, איש בדרכו.

טוב, ו... זהו?
כלומר, בלי לזלזל ברעיונות שבספר אבל בשביל זה להרחיק במקום ובזמן עד לרוסיה הצארית, לעיירה היהודית, לברוא שוחטת יהודיה וסוסים מדברים?
אם היה מדובר ברומן היסטורי ריאליסטי, אולי השאלה לא היתה עולה. רומן היסטורי עוסק בתקופה, באישים, באורח החיים, הוא מגיע מחיבור ואהבה להיסטוריה.
אם היה מדובר בספר פנטזיה הארדקור אולי גם לא הייתי שואלת שאלות.
אבל איצקוביץ' כתב ספר שהוא על התפר בין רומן היסטורי לפנטזיה, הוא לא ממש מספר על התקופה ולא ממש לוקח אותנו לעולם בדיוני ופנטסטי.
מה אומרות הבחירות האלה, מה מוסיף החיבור לתקופה, לספרות העברית שלה, ערש הספרות העברית?
איצקוביץ' קצת הרים לי להנחתה בסיום, במילים הבאות:
"וככל שמוחו של נובאק עוסק בסיפור המעשה שזה עתה הוצג לפניו, לבו אומר לו שנפל במלכודת פתאים. אין כאן שום דבר עמוק. הסיפור דווקא מפתיע בשטחיותו" אבל אולי להפך? אולי המלכודת היא דווקא להאמין שהסיפור פשוט ושטחי ולמעשה יש בו עומק שכשלתי מלהבין?
כך או כך, סיימתי את הספר בתחושה עמומה שמאחורי הכתיבה היפה והפיתולים העלילתיים אני בעצם לא בטוחה על מה ולמה כל זה.

***

ולסיום רק תודה מאוחרת למדי לרץ שנתן לי את הספר במפגש סימניה אי אז בשחר ההיסטוריה.
מן הסתם תכננתי להודות לו כשאכתוב סקירה על הספר והנחתי שזה יהיה עניין של ימים או שבועות.
אם תרצו, גם זה סוג של תיקון מאוחר, תיקון אחר חצות.

חמישה חושים ניתנו לאדם להכיר באמצעותם את הבריאה – ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש – ורק חוש אחד, חוש החופש, ניתן לבריאה להכיר את האדם.

איך מסכמים ספר כזה, נפלא כל כך שאפילו קנאת סופרים לא התעוררה בי כשקראתי אותו, כי מה לי ולכתיבה יפיפייה כל כך, מלוטשת כל כך, שממוקמת כל כך הרבה מעל ליכולות שלי.
בשביל הפרטים היבשים אתם לא צריכים אותי, גב הכריכה מוסר את תקציר העלילה בתמציתיות מופתית: השנה היא 1894 ופאני קייזמן יוצאת למסע ברחבי האימפריה הרוסית, בעקבות הבעל שנטש את אחותה הבכורה. אם לא תגרור אותו באוזנו לאשתו ולילדיו – לפחות תחתים אותו על גט.

ועכשיו אתפנה לחלק החשוב, לגרד את המשקעים שהותירה החוויה בנפש שלי, ולתאר אותם במילים:
תענוג. חגיגה לחושים.
משהו באווירה החיה והשוקקת, שהשיבה עולם שהיה ואיננו, לא יכול שלא להדהד את בשביס זינגר. משהו בהומור ובצבעוניות ובמלאוּת של הדמויות שלו, נוטפות אופי וחוצפה, הזכיר לי דווקא את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן. קצב ההרפתקאות המסחרר עורר בי געגועים כלליים לקלאסיקות נושנות.
ורק הלהטוטנות הלשונית הייתה מופע ראשון מסוגו, וירטואוזי ושומט לסתות, שלא ראיתי כמותו, ועורר בי חשק עז לצרוך עוד ועוד ספרות מקור, מתוך תקווה שאמשיך ואמצא פנינים כאלה.
בתוך כל הברדק הכיפי והקומי הזה, איצקוביץ הצליח איכשהו לשזור גם סאבטקסט פסיכולוגי-פילוסופי – הבחנות צלולות על נפש האדם, דיאלוגים פנימיים שנונים אך מלאים הגות, וכישרון מכעיס לעורר הזדהות גם עם העלובות שבדמויות.
אני כבר מתגעגעת.

רוסיה הלבנה, שנת 1894. זו בערך היתה השנה שבה ביילא הצעירה, בת למשפחת רבנים נודעים, התחתנה "כלפי מטה" עם שלמה אלחנן גורדון כלשהו. יהודי כשר, בוודאי אבל לא משכיל, לא תלמיד חכם, עובד אדמה המתפרנס בדוחק, ומתגורר בעיירונת קטנטונת שבה היו עוד עשר משפחות יהודיות וקומץ משפחות גויות. ביילא גרה שם, ילדה וגידלה עשרה ילדים, הצעירה שבהם נקראה רוחל, ואז התאלמנה כי בעלה דרך על מסמר ברזל גדול ובעידן טרום אנטיביוטיקה המשמעות היתה הרעלת דם ומוות. אני לא יודעת הרבה על ביילא זאת, אימה של סבתי רחל, אבל היא היתה צדקת גדולה, שהתפללה שלוש תפילות ביום בבית הכנסת וסיימה מדי שבת את כל ספר תהילים, והיתה מקור המידע היחיד ליהודי העיירה לשאלות כגון מה ההפטרה הנכונה לפרשת השבוע כי השכלתה הדתית היתה יותר גדולה משל גברי העיירה. את כנראה הסיבה שהתחלתי לקרוא את הספר, ולא נרתעתי מהאותו המזהירים הגדולים בתחילתו הרי הם מפה ואילן יוחסין של הדמויות המתוארות.

אז אנחנו בשנת 1894, רוסיה הצארית, שנים לפני המהפכה הכושלת של 1905, ועוד יותר שנים לפני המהפכה המוצלחת יותר שהמיטה על העולם שלטון קומוניסטי. רוסיה הלבנה, היום בלארוס, ושטחים נוספים שהיו במערב האימפריה הרוסית הגדולה, היו המקומות היחידים שבהם הותר ליהודים להתגורר. זה היה נקרא "תחום המושב". בכפר קטן ליד העיירה מוטולה, גרות שתי אחיות - מנדה ופאני. שתיהן בנות של קצב ושוחט ושל אמא שמתה בגיל צעיר. בעוד מנדה גדלה אצל אחת השכנות, פאני נצמדה אל אביה ולמדה ממנו את מלאכת השחיטה על בוריה. אבל עכשיו השלב הזה נגמר, שתיהן נשואות - מנדה לצבי מאיר שפייזמן, רבקי לנתן קייזמן. שתיהן אימהות לילדים ומתגוררות זו בסמוך לזו והכל בא על מקומו בשלופ. אז זהו שלא. צבי מאיר שפייזמן נעלם. יום בהיר אחד הוא נוטש את אשתו מנדה ואת שני ילדיו הקטנים, לא משאיר הודעה או הסברים, ונעלם. הוא גם לא שולח מכתבים או סימני חיים, מה שהופך את מנדה לעגונה, שזה אחד המופעים המסכנים ביותר אישה יהודיה באשר היא, והיא כמובן פוצחת בתגובה הטבעית ביותר ונכנסת לדיכאון עמוק. לטובתה מגיעה אחותה פאני, ואחרי שהיא לא מצליחה לעודד את רוחה של מנדה או להבריא אותה בדרך אחרת, היא מחליטה לטפל בשורש הבעיה, כלומר לצאת לדרך, למצוא את הגיס הסורר צבי מאיר ולתבוע ממנו גט עבור אחותה.

בנקודה הזאת חשוב להזכיר את עברה של פאני כשוחטת. היא אמנם התחתנה עם משפחה של יוצרי גבינות צמחונים ונמנעה מהשחיטה, אבל היכולת עדיין קיימת אצלה, ויותר חשוב מזה - סכין השחיטה נמצאת ברשותה. האם יש או היה דבר כזה אישה-שוחטת? ובכן לא הרבה, לא תופעה נפוצה, אבל היו. כמו סבתא-רבתא שלי הרבנית לעת מצוא, היו כל מיני תופעות מוזרות ושונות, גם אם לא ראוי לכנות אותן בשם הגדול פמיניזם. כאן , בנקודה הזאת, שבה פאני קייזמן משאירה חמישה ילדים ופתק דל הסברים לבעלה ולחמותה, ויוצאת לדרך מתחילה עלילה פרועה, אבסורדית, בלתי אפשרית, לעיתים סאטירית, ומאוד מאוד מצחיקה שבה פאני, יחד עם ילד-קנטוניסטים שתקן שגדל ופרש מהצבא ויחד עם זמר מקבץ נדבות, נוסעים מעיירה לעיירה ומעיר לעיר ומחפשים את נתן צבי הסורר, ובעקבותיהם דולק איש הבולשת המבריק פיוטר נובאק וסגנו העילג.

הספר יצא לפני עשור וצבר עד כה עשרים וחמש סקירות באתר בשתי המהדורות שלו. אני לא שמעתי עליו עד לאחרונה, וזה לא מפתיע. היות ואני לא קונה ספרים חדשים, ולא קוראת את מדורי הספרות בעיתונים, יכול ספר מקור מצוין וטוב לחמוק מידיעתי. הרבה מתוך אותן עשרים וחמש ביקורות מבקרות את חוסר האמינות של העלילה. ובכן חוסר האמינות זה הז'אנר, ועל כן מצחיק להיטפל לזה. קחו את יונס יונסון על סטרואידים, ואז תגבירו עוד קצת, תערבבו עם אקונין, ג'וזף הלר ובשביס זינגר, ותקבלו תוצר מוצלח ביותר. לא תמיד, חלק מהספר כן קצת מעייף, וחלק הוא גימיק, אבל המכלול מצוין ומענג. אולי לא חמישה כוכבים, אבל ארבעה וחצי בוודאי שכן.

ספר הרפתקאות הזוי מרתק, שונה בשל בחירת המקומות והגיבורים מפתיע מצחיק לפעמים. נהניתי לקרא בו למרות קטעים של "חפירה" שדילגתי עליהם. עצם הדילוג על דפים בספר לא הפריע לי להבין ואפילו להתפעל בהמשך הקריאה. יניב איצקוביץ' בחר את גיבוריו מתוך העיירה היהודית ברוסיה הלבנה.גיבורה ראשית, אישה נשואה ואם שחיה בכפר מעורב עם כפריים רוסיים.אוהבת את משפחתה ואיכפתית, ומתוך רצון לגאול את אחותה מעגינותה ודכאונה יוצאת למסע מסוכן עם רוח קרבית למצא את הבעל הסורר ולהשיג ממנו גט.אישה זו, פאני שמה, הייתה גם אלופה בסכין שחיטה כשרה קטנה שקבלה מתנה מאביה שהיה שוחט במקצועו. פאני לא היססה להשתמש בסכין להגנתה מה שהביא עליה ועל מלוויה את הבולשת והצבא שגם ביניהם היה ניגוד עניינים. אלה בורחים ואלה רודפים "ניסים ונפלאות". רוב הגברים הם חדלי אישים אבל פאני ממוקדת המטרתה ולא מפחדת מכלום. הסכין הקטנה תחת שמלתה הצילה חיים וסבכה אותם.לא יכולתי שלא לחשוב על הספר "רצות עם זאבים"של ק.פ. אסטס כי פאני מתוארת כבעלת עיני זאב והיא לא מהססת לחשוף את שיניה, ובמקרה זה את סכינה הקטן שהוא טבעי לה כחלק מגופה ולהגן על הלהקה שלה. אחותה, אגב, תוארה באחת הסצנות כטורפת בשר נא. הספר מותיר אחריו שובל של מחשבות, תובנות והנאה. מומלץ.

יום אחד התעורר יניב איצקוביץ', ששם משפחתו מעיד עליו שהוא מגיע מהתפוצה של העיירה מוטלה, ארז לעצמו מזוודה ישנה מקרטון עם זוויות מברזל. צרור קטן של בגדים הוא לקח, כי במוטלה של 1894 אנשים החליפו בגדים פעם בחודש או פעמיים בחודשיים, בין אם צריך ובין אם לאו.

ואז עלה יניב איצקוביץ' על רכבת הזמן. מנהרת הזמן הומצאה רק שנים לאחר מכן, ורכבת הזמן הייתה יעילה למדי, והגיעה בדיוק של יממה או שתיים, אלא אם השתטח איזה נווד בגילופין על הפסים ועצר את התנועה ברחבי האימפריה הרוסית הגדולה.

יניב איצקוביץ' ירד מהרכבת ושם משפחתו, כאמור, תואם לכל הברקוביצ'ים והשפייזמנים והקייזמנים והרבינוביצ'ים והרזניקים והשכטרים. ורק ה"יניב" הזה עורר פליאה בקרב תושבי מוטלה, איזה שם זה "יניב", רוסי. פולני, מעולם לא שמעו במוטלה על יניב.

ראשית ניגש יניב אל בית שפייזמן, שם התעוררה מנדה בת העשרים וחמש לבוקר חדש של עגינות ובעל נעדר, שמעולם לא היה נהדר, אפילו כשהיה נוכח בבית. מנדה הננטשת התעוררה בבית חמיה וחמותה לבוקר של עמלנות וצייקנות ועוני מרוד וטיפול בשני יתומיה החיים וקרצוף בתיהם של עשירי העיירה.

ושם, על גדות היסולדה, בינות לביצות המקיפות את מוטלה, הקים יניב את העיירה ואת אנשיה ואת סוחריה ואת ענייה ואת משוגעיה. שיחזור מרהיב, יש לומר.

ואילו טיפוסים הוא ממלא ברוח חיים! ובאילו דמויות הוא מפיח רוח!

נכון הדבר כי בעיירה של איצקוביץ' אין בחורי ישיבה ענוגים שאוכלים "קעסט" משבת לשבת על שולחנם של בעלי האמצעים, ומותר השבוע ממיתים עצמם באוהלה של תורה עם לחם צר ויבש ועבש ומחממים את גופם על התנור המתקרר. אין בעיירה של איצקוביץ' את גדולי הדור של פולין ורוסיה שמהם יצאו רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, האדמו"ר ר' שמואל מליובביץ' ורבי אריה אלתר מגור, ודומיהם. נדמה כי כל הטיפוסים שלו הם בורים ועמי ארצות בדרגות שונות, כפריים מגושמים, העושים בדתם מצוות אנשים מלומדה, מעלים ומורידים במצוות כפי ראות עיניהם, כאילו יצאו מסיפורי מסעותיו של הבעל שם טוב וחסידיו. אלא שתושבי מוטלה של איצקוביץ' אינם דומים לבעל שם טוב וחסידיו, אלא ליהודים נטולי הצורה של בעלי בתי המרזח, שאותם פגשו החסידים במסעותיהם.

והרב היחיד של מוטלה הוא תחמן ומניפולטור, מלחך פינכה וחנפן, גרגרן ותאוותן.

אבל אם רק נניח לזה, איזה צוות של טיפוסים מקים איצקוביץ לתחייה.

פאני קייזמן, אחותה של מנדה שפייזמן, שוחטת לשעבר, שסכינה צמוד לירכה תמיד, אם לחמישה ואשת איש, אשר יוצאת למסע בפלך מינסק ובפלך גרודנה כדי למצוא את המעגן של אחותה, מאיר-צבי שפייזמן ולאלץ אותו לתת גט לאשתו.

וצבי-מאיר, מדוע נטש את רעייתו וילדיו, את הוריו ואת קהילתו? מפני שקושייה עקשנית אחת ממלאת אותו, אודות גן עדן ואכילת פרי עץ הדעת, ואיש, כולל ראשי ישיבת וולוז'ין המעטירה לא נתן דעתו על חשיבותה של קושייה זו, שהיא מאבני היסוד של תפיסת האמונה. לדעתו של צבי-מאיר, כמובן.

ואל המסע של פאני קייזמן מצטרף ז'יז'ק ברשוב, הלוא הוא יושקה ברקוביץ', מילדי הקנטוניסטים שנאלצו לשרת בצבא הצאר ולהמיר את דתם.

ואליהם מסתפח שליימל קנטור, חזן לעת מצוא, נווד שראשו במשחקי קלפים, שכל כוחו בסלסול קטע מאדון עולם, ועליו משלמים לו המאזינים מעט מעות של צדקה, לא על הקטע הנאה, כמובן, אלא כדי שיבלום את פיו.

ואחריהם רודף סגן אלוף פיוטר נובאק שהוא נכה מלחמת קרים וראש האוכראנה, המחלקה להבטחת הסדר והביטחון הציבורי, קרי השב"כ של פלך מינסק וגרודנה. בלש כהלכה הוא, פיקח וערמומי ומסיק מסקנות לא פחות חריפות מאלה שמסיק שרלוק הולמס באותה תקופה, באימפריה אחרת ושמה בריטניה הגדולה.

ושלל טיפוסים מצטרפים אל ההרפתקה המופלאה ששורשיה נטועים שנים קודם לכן בתקופת הקנטוניסטים, והיא מזגזגת בין גיבורים ואנטי גיבורים יהודים ובין גיבורים ואנטי גיבורים מן הצבא הרוסי הגדול. ויניב איצקוביץ' משייט ברוסיה הגדולה כבתוך שלו, ורוכב על סוס וגם במרכבה ששמה בריצ'קה, ומשרך רגליו ברגל, והכל בסיפור מבריק ומצחיק עד דמעות. וככל שהוא מתאר עוני עמוק יותר נעשה הסיפור עשיר יותר. וככל שהוא מרבה לתאר סחי ומיאוס וצחנה וסירחון, מעלה הסיפור ריח גן עדן.

והסיפור כולו משובץ משפטי פנינים, שאם הייתה מנדה שפייזמן אוספת אותן אחת לאחת, היתה פטורה מלערוג לבעלה המעגן הטיפש. וחיה לה בשובה ונחת כאחת מגבירות מוטלה.

ולא חשוב אם הסיפור אמת.הוא או בדיה ואם היה או לא היה, ואם קרוב הוא למציאות או שמא לא חזה בה ממרחק, זהו סיפור שמח ומענג עד בלי די, סיפור של אנשים שנכנסים ללב הקורא ומשתכנים בו.

ולשונו של הסיפור דשנה ועשירה אבל לא מיושנת, ארכאית או מאובקת. כאילו צלחה בשלום מסע של למעלה ממאה ועשרים שנה ברכבת הזמן.

ואם משל היה, מה בעצם הנמשל, למי אכפת. כשהמשל מקסים כל כך, הנמשל מיותר.

נ.ב. ששתי כריכות יש לספר בסימניה. האחת, זאת שברשותי והיא היפה מביניהן, והשנייה, מין ציור פוסט מודרניסטי, צהוב ואדום ומכוער. מוטב להוצאה לאור שתגנוז את פרץ היצירתיות הזה.

כמו ספר שהכריחו אותנו לקרוא בתיכון. בזה אני מתכוונת גם למחמאה כי זה כאילו שם אותו ביחד עם עגנון וביאליק כלומר ספרים שבהתנדבות לא היינו קוראים. כתיבה מדהימה אין ספק אבל קשה להגיד שניהנתי. הכרחתי את עצמי לסיים כי אחרת מה המורה לספרות תגיד?
ספר שאני לא אשכח, זו כבר מחמאה גדולה.
לא ממש יודעת למה הוא גרם לי לכל כך הרבה כעס.
אבל היי! סיימתי, רק על זה מגיע לי ציון עובר.

הומור ועצב שזורים בסיפור כפי שהם שזורים בחיי היהודים בגולה. סיפור מרתק, סוחף, מלא הפתעות והרפתקאות הכתוב בצורה מהנה ומשעשעת. שילוב של אירועים היסטוריים עם אירועים דמיוניים שיוצר קומדיה של טעויות וגם טרגדיה. ספר מומלץ. חווית קריאה.

תיקון עצמי

עוז'לה, כך קראה לי אמי (כמו יוס'לה), וכל כך התביישתי בצליל המתיילד והגלותי בו היא הגתה את כינוי החיבה שלי. אף שגדלתי ובגרתי היא המשיכה בכך, למרות שהפצרתי בה לחדול, אתה תמיד תהייה הילד שלי אמרה. כינוי החיבה שלי, היה שיבוש לשם אותנו העניקה לי אמי כשנולדתי, עוזי, כטעות מביכה, משום שחשבה שהשם הזה, הוא תרגום עברי לאיז'יק, (יצחק) שם אביה שנספה בשואה. גם בכך התביישתי בהיותי תזכורת חייה לאביה המת, אדם השייך לגולה.

עברו שנים רבות, והתחלתי להתגעגע לקולה של אמי ולכינוי עוז'לה, שצלילו הזכיר לאמי את ילדותה הדלה והמאושרת בגולה. היא ניסתה לא פעם לשתף אותי במראות ובקולות העיירה, אך אני סירבתי. כעת אני מבקש לחזור לאותם סיפורים, שיש בהם יופי נהדר, כיעור וחוכמה יהודית, דרכם אני מנסה לספר את סיפור העיירה היהודית, הסיפור האבוד שאמי מעולם לא הצליחה לספר לי.

ההיסטוריה אף היא, עשתה עוול גדול לתרבות יהודי מזרח אירופה, בעצם כינוי מרחב המחייה היהודי כגולה, קונוטציה שלילית מכוונת של המהפכה הציונית, שנולדה מתוך שלילת הגולה והעיירה היהודית. הציונות העמידה תמיד את הפסיביות היהודית, מול האקטיביזם, והמהפכנות הציונות. יש בכך אמירה קשה, השואה היא גם תולדה של היהודי הפסיבי. האם אני מחפש תיקון היסטורי ?

יניב אציקוביץ' כתב את תיקון אחר חצות, כתיאור יהודי מזרח אירופה במאה ה- 19, רגע לפני שהעולם יגיח לפרפורי גסיסת האימפריה הרוסית. יחד אתו אני יוצא למסע לעיירה היהודית, וילדותה של אמי, כמסע תיקון היסטורי ותיקון עצמי.

אציקוביץ' לקח על עצמו, משימה מאתגרת, לשחזר עבורנו, אנשי הסמארטפונים, את עולמה הנכשל של האימפריה הרוסית, ששלטה על שטחים נרחבים מפולין של היום, ובהם תחום המושב היהודי, שהיה דחוס ומלא בעוני מנוול, אליו המהפכה התעשייתית היגיעה רק כשמועה רחוקה. עולם ששייך לדרכי עפר מאובקות, עגלונים, ובתי מרזח. עם תחילת הספר נראה שאכן הוא הצליח, ביכולתו לספר סיפור שעיצובו האמנותי מעניין, בשפה קולחת מענגת לקריאה, שיש בה שילוב צלילי ומקצבי שפה עתיקה, המשובצת בביטויי יידיש, כמו כנוי גיבורת העלילה, א-ווילדע חייע, חייה פראית. ברומן תיאורים יפים, וציוריים של העיירה היהודית ונופי הביצות ונהרות שוצפי מים, תיאורים נפלאים של הטיפוסים השונים שאכלסו את העיירה, השוחט, הרב, החנווני, החייט ועוד מגוון רחב של טיפוסים ססגוניים, חלקם מתוארים בהומור סרקסטי, כמו רב העיירה הדואג לעצמו, ולדברים הגשמיים המענגים אותו, ולא עוסק ברוחניות, ולא ממש דואג לחברי קהילתו.

העלילה שלנו מסופרת על ידי דמות לא שגרתית, פאני קייזמן, אשת איכר יהודי, המטפלת בחמישה ילדים. יום אחד היא משאירה פתק, ויוצאת לדרך מסוכנת, לאתר את הבעל שנטש את אחותה הבכורה מנדה, והשאיר אותה עגונה. בילדותה היא למדה מאביה את מלאכת השחיטה. סכין השחיטה החגור על ירכה, הוא כמו האקדח המונח במערכה הראשונה. פאני קייזמן מחפשת צדק, על ידי לקיחת גורלה לידיה. דרך המסע חיפוש, החוצה את ערבות האימפריה הרוסית. היא תעמוד במבחנים, שישנו את תפיסת עולמה, למתח הקיים בין צדק לתבונה, ובאופן שהיא תגלה כי רדיפת הצדק עצמה עשויה לגרור לעתים לשיבוש התבונה ולעוולות נוראיים.

אציקוביץ', משקף את הלך הרוח של התקופה, השכלה ומהפכנות, מול בורות ונכשלות, מתנגדים, חסדים וציונים, וכאלה המבקשים להגר לאמריקה. הוא משתף אותנו בהגיגים פילוסופיים על טבע האדם, שיש בו שילוב של טוב ורוע, טמטום וחוכמה, ייאוש מול אופטימיות, ספר מלא וגדוש. יש בספר הברקות גאוניות, כאופן שבו מתאר אציקוביץ' שקרים ואנטישמיות ההופכים לספינים פוליטיים.

די מהר לצד ההנאה, הגעתי בקריאה לרגעים מתים, בהם העלילה הפסיקה לעניין. הספר משלב ריאליזם חד, לצד פנטזיה שלעתים תלושה. הגיבורה שלנו, מעוררת הערצה, אך ממש לא אמינה, באפן שכאישה היא מקבלת החלטה אקטיביסטית לצאת לדרך ולחפש צדק, ושם היא מתגלית כמשספת גרונות אלימה, הגוברת על פושעים ואנשי המשטרה החשאית, Wonder Woman - גרסה היידישאית, גל גדות היזהרי.

מקורו של הביטוי תיקון אחר חצות הוא, בתפילה הנאמרת בחצות על חורבן הבית, בכדי להזכיר אותו לעצמנו, וכשלב להבאת הגאולה. מהו התיקון והגאולה אותם מבקש אציקוביץ' ?

אני אישית יצאתי בתובנה, שבמקום שיש יהודים, קיימת גולה. אנחנו ביקשנו להוציא אותה מאתנו, אך היא כמו דיבוק, חוזרת להווייתנו העכשווית. אמא שלי אם הייתה מתעוררת מקברה ומביטה על חיינו כעת, אין ספק שהייתה מזהה את תרבות העיירה היהודית, במובן השלילי שלה, ולבטח הייתה זועקת עוז'לה, מה נהיה איתנו, איך זה קרה לנו ?

סופר, יכתוב על מה שיכתוב, כך או אחרת יכתוב אודות עצמו. גם כאשר הוא כותב אודות אישה, או כאשר הוא מקים לתחייה עיירה יהודית שהיתה ואיננה, וגם כאשר יכתוב על חיילים בצבא הצאר, גם אז הוא כותב אודות עצמו.
ראשיתו של הספר באישה עגונה, שאחותה, פאני, יוצאת לתור אחר בעלה כדי להתיר את נישואיה. ההתחלה היתה מבטיחה, כתובה נהדר. חשבתי: הנה סופר שיודע את מלאכתו. הוא מספר סיפור בצורה מופלאה. עם זאת,סמוך להתחלה מצאתי קושי בהנמקה לקו העלילתי שמניע את הסיפור כולו: מדוע אישה יהודייה, בעלת בית, אם לחמישה ילדים, עם בעל שהיא אוהבת, תקום באישון לילה ותצא לחפש את גיסה. מה גם שבין האחיות לא שוררים יחסי אהבה.
נדמה שגם המחבר מודע לצורך לנמק מעשה חריג כזה, והוא עושה זאת באמצעות הצגת מאפייני אישיותה של פאני. הבעיה היא שאותו מבנה אישיות עושה רושם "חיצוני" לדמות ולחייה במובן זה שהוא מעניק לה איכויות של אישה בעלת מחשבה מודרנית ומשוחררת. לטעמי זהו חיסרון, אבל לא החיסרון המרכזי, שכן סופר שבורא עולם, בורא גם את כלליו, ובתוך עולם כזה, אם נכתב בכישרון, אישה יהודייה יכולה לקום ולעזוב את בעלה, ולצאת למסע שאינו אלא מסע לגאולה עצמית, גם אם לפתע פתאום היא הופכת לרוצחת קרת מזג שמשספת גרונות של אנשים רעים בחדווה רצחנית.
הבעיה היא שלאחר אותה נקודה דרמטית שבה המסע למציאת הגיס הופך לבריחה של האישה עם כמה גברים, הסופר חודל לעסוק ולפתח אותה ותחת זאת מציג שלל דמויות שפאני פוגשת בדרכה. כולם גברים, חיילים וקציני בצבא הצאר, שאת קורותיהם המחבר מגולל באריכות, ומעניק לכל אחד מהם נפח סיפורי שווה ערך. כך נוצר מצב מעניין - זה ספר שבו כמעט כל הדמויות הן ראשיות.
העלילה מרבה בהצגת אתיקה גברית לוחמנית, אבסורדיפ בירוקראטיים נוסח גולל, דמויות מתוך עיירות יהודיות שמושפעת מכתיבתו של יצחק בשביס זינגר – ובתוך כל אלו שאלתי איפה פאני? הדמות שפותחת את הספר ושבה בסופו, היא דמות כזו שלאחר שהסופר כתב מה שרצה שתעשה: תקום, תעזוב ותשסף גרונות ותניע את גלגלי העלילה - נדמה שלא יודע מה לעשות בה. הוא לא מצליח לפתח אותה מעבר לדמות קוריוזית ולהצמיח לה עלילה ראויה משלה, כפי שראוי שתהיה לדמות כל כך חריגה בעולם שברא. וכך ברוב רובו של הסיפור הוא דן אותה להתלוות לחיילים לשעבר וחיילים רוסים בהווה, תוך שהיא הופכת למאזינה פאסיבית להפליא של סיפורים אודות הדמויות הגבריות שמלוות אותה, ללא קיום ממשי משלה. אומנם מפעם לפעם היא משלחת בגברים סביבה מבטים אפרוריים מתוך עניים זאביות ושולחת יד אל הסכין שהיא מחביאה מתחת לחצאיתה אבל זהו. היא לא עושה דבר.
וכך, למרות שהסופר באמת מוכשר במלאכת הכתיבה ושחזור עולם שהיה ונעלם, ומצליח לשחזר במידה רבה את תודעתם של חיילים, תודעה גברית שעל אף שהמיקום, הזמן והתפאורה שחלפה מן העולם - התודעה הגברית הלוחמנית, היא אותה תודעה שעשויה להימצא בצבא שלנו, אצל חיילינו. תודעתו של הסופר. בכך המחבר חוטא לאותו עולם שברא ומפר את כלליו. אומנם לעיתים זה חינני,מעט מתחנף לקורא בן זמננו אבל במרבית המקרים הרוח העכשווית מולבשת על הדמויות מן העבר, ויוצאת יצור כלאיים ספרותי לא מהיימן. כך מוצאים תודעות מפותחות מידי אצל מוז'יקים,או קצינים רוסיים בעלי נטיות הומניסטית, הגיגים אוניברסאליים אודות מיעוטים. כל אלואינם מתיישבים עם אווירת הספר.
וכך, למרות הכישרון הלא מובטל של המחבר לספר סיפור, נדמה שהוא רצה להכניס לתוך הספר הזה הכל מכל וכל. תודעות של סוסים וקורותיהם של ציירים, רבנים, תגרניות יהודיות בשוק. הכל טוב ויפה אבל בעבודת עריכה מדוקדקת שהיתה מקצרת אותו לפחות בחצי ומתמקדת בכמה דמויות ראשיות ובפיתוחן היה נעשה חסד גדול עם כישרונו.