• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

מאת יובל נח הררי

הביקורת של זוהר

תמונה של זוהר
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

מאת יובל נח הררי

הביקורת של זוהר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של זוהר
הוצאה לאור:דביר
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:הסטוריה - כללי
הקודמת
boazbm
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“למרות שהסופר, דר' הררי הנו היסטוריון, ולמרות שהספר עוסק בהיסטוריה האנושית, ולמרות שכותב שורות אלו "מ”

20/110
ביקורות על קיצור תולדות האנושות
הבאה
י. קליש
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•2 דקות קריאה

ארבעים וארבעה מקוראי סימניה קוראים כעת את "קיצור תולדות האנושות". זהו מספר שיא בסימניה, ששניים לו רק הספרים "לבד בברלין" (עם 39 קוראים) ו"אשמת הכוכבים" (עם 25 קוראים). את הספר קראתי לאורך תקופה ארוכה (יחסית לעצמי) של 4 שבועות. בהתאם לרוח הספר, החלטתי לפשפש קצת במספרים וסטטיסטיקות. גיליתי שבין אלה שקוראים כעת את הספר, זמן המינימום הוא ארבעה שבועות (היוש!) וזמן המקסימום הוא שש שנים וחודש אחד. לאחר מכן חישבתי ממוצע לפי זמני הקריאה של כל 44 הקוראים וגיליתי שהזמן הממוצע שחלף מאז שהקוראים דיווחו שהחלו בקריאת הספר עומד עד 38 חודשים, דהיינו שלוש שנים וחודשיים! מי שסיים את הספר איננו חלק מהסטטיסטיקה, ונניח שחלק מהקוראים לא מעדכנים כי סיימו לקרוא אותו, ועדיין - נראה שהספר הזה מונח ליד מיטתם של לא מעט אנשים כבר כמה שנים.

"קיצור תולדות האנושות" הוא ספר שנותן ידע (מועט אבל בסיסי) על מגוון רחב של נושאים - בריאת העולם, אימפריאליזם, התפתחות החקלאות וביות בעלי-חיים, קומוניזם, קפיטליזם ועוד. ספר שאנשים נוהגים לצטט ממנו בדיונים סמי-פילוסופיים שנערכים תוך כדי ארוחות צהריים במקומות עבודה. חלקים מהספר הזה דומים להפליא לספרים אחרים, כך לדוגמה לקראת סוף הספר מופיע פרק על האושר שדומה מאוד לספריו של חוקר הפסיכולוגיה החיובית, ד"ר טל בן-שחר. בחלקים אחרים בספר, המחבר לא מבצע הפרדה בין דעתו האישית לבין ההתרחשויות ההיסטוריות המתוארות בספר, וכך אנו זוכים להטפות לצמחונות ולקפיטליזם ברצף של ספר מדע פופולרי. באופן כללי, הרגשתי בעת הקריאה שקיים אי-סדר בעריכת הספר – קפיצות בלתי פוסקות בזמן, התמקדות בנושאים שוליים ובנושאים מהותיים ללא היררכיה מספקת ביניהם והעדר רצף ברור בין הנושאים. כמו כן, הפריע לי שכאשר המחבר מדגים נושא מסויים (לדוגמה, השפעתה של חוסר אמינות של חברה על היכולת של אותה חברה להשיג הלוואות אטרקטיביות), הוא "יורד אל העם" במידה שגורמת לעם להרגיש שמזלזלים ביכולותיו התפיסתיות.

ניתן לטעון כי ספר מדע פופולרי לא מיועד להביא דוגמאות מדוייקות ולהוות textbook אקדמי, ואני מבינה זאת. ובנוסף, אני כן מרגישה שהספר תרם לי, אם כי בעיקר בחידוש אינפורמציה שכבר ידועה לי תוך ריכוזה (לכאורה) בספר אחד. אך אני חושבת שהבעיות שהספר לוקה בהן לא מצדיקות את אותו שיא-סימניה של ארבעים וארבעה קוראים בו-זמנית, או שאולי להפך – מסבירות כיצד קוראים כה רבים מצטברים למספר שיא שכזה, פשוט כי הם לא מצליחים לסיים אותו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של הנחשפת
הנחשפת
תמונה של גלית
גלית
תמונה של yaelhar
yaelhar
ס
סבטלנה כהן
תמונה של תמי
תמי
תמונה של אורית זיתן
אורית זיתן
12קוראים|גיל ממוצע58|83%נשים

על המבקרת

תמונה של זוהר

זוהר

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
116 ביקורות•14 נבחרות•1,087 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של זוהר
זוהר
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות116
ביקורות נבחרות14
לייקים שקיבלה1,087
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת45ספרות מקורית16ביוגראפיות6

דיון על הביקורת

5 תגובות
רץ
רץ•לפני 8 שנים

קיצור תולדות האנושות של הררי אומנם לא מחדש, אבל מצליח לצייר מאקרו היסטוריה -תהלכים חוצי תקופות ,

הוא מספר סיפור מעניין ונוגע כמעט בכל אחד ואחד, הוא מחבר בין מספר תחומי ידע שונים, ומעורר למחשבה, וזאת גדולתו של היסטוריון, האופן שבו הוא מספר את הסיפור שלו.
אירית פריד
אירית פריד•לפני 8 שנים
ספר טוב מאוד ומחכים ...
אורית זיתן
אורית זיתן•לפני 8 שנים

אני רכשתי אותו לפני מספר חודשים.

עדיין לא קראתי אבל גרסתי שזהו ספר שצריך להיות בבית ועל כן קניתי אותו. לאחר שאקרא אחווה דעתי. בכל אופן בנוגע ל"סטטיסטיקות" - דווקא מעניין לדעת (סתם כאנקדוטה)
ס
סבטלנה כהן•לפני 8 שנים

איזו סטטיסטיקה...מיותרת?

בכל אופן אני מסכימה עם הסכום שלך. הרבה שמעתי על הספר ולכן חשוב היה לי להגיע אליו. כשהגעתי נהניתי תחילה, אחר-כך אף השתעממתי. היטב לסכם. בעיני לא מצדיק 4-5 כוכבים!
מורי
מורי•לפני 8 שנים

מעולם לא סיפרתי מה אני קורא ולכן המידע הזה מה קוראים אחרים זניח. הספר עצמו הוא

חיבור מרהיב של חמישה כוכבים זוהרים ושימותו הקנאים.
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זוהר

האפר של אנג'לה

האפר של אנג'לה

פרנק מק'קורט

בשנת 1996 הייתי תלמידת כיתה י' בביה"ס התיכון סטייווסנט (Stuyvesant) בניו-יורק. בוקר אחד, המורה לספרות נכנס לכיתה וסיפר שמיסטר מק'קורט, גם הוא מורה לספרות בבית ספרנו, זכה בפרס פוליצר על ספרו "האפר של אנג'לה". את פרנק מק'קורט ראיתי הרבה פעמים במסדרונות בית הספר, אך לצערי לא הזדמן לי ללמוד אצלו. הספר של מק'קורט נמצא ברשימת הקריאה שלי כבר המון שנים, בינתיים אף הופק לסרט, ומק'קורט עצמו נפטר לפני עשר שנים. השבוע קראתי את הספר, שזוכה אצלי - תחזיק חזק, מחשבות - לחמישה כוכבים זוהרים.

כל-כך הרבה דברים אפשר ללמוד מספרו של מק'קורט וכל-כך הרבה עצב וכאב יש בו. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורו של מק'קורט, שנולד בארה"ב למשפחה אירית קשת יום. המשפחה חוזרת לעיר לימריק שבאירלנד, אך גם שם צפוי לה גורל עגום. הספר מתאר עוני ורעב קשים מאוד ודרכי התמודדות שונות (הרבה אלכוהול). הספר נוגע במנעד רחב מאוד של נושאים - פערי מעמדות, שיקולי דעת מוסריים, חינוך והשכלה, מחוייבות משפחתית, מקומה של הדת בחברה, מוות ואבל, היחסים בין דרום אירלנד לצפונה ועוד. הנושאים אמנם כבדי-משקל, אבל הכתיבה זורמת כמו מים. בתוך העוני יש הרבה רגעים מצחיקים, ומק'קורט מפגין חוש הומור מצויין שבוודאי סייע לו גם בילדותו. הנפש הילדית מורגשת בהתמקדות של המספר במשפחה, בחברים, באוכל, במשחקים ובדברים הקטנים, מבלי לשקוע בנושאים "של מבוגרים" כמו פוליטיקה, מלחמות וכלכלה. הספר מביא את הסיפור בבהירות כפי שהוא נחווה בזמן אמת, ללא שכבת הפרשנות שניתן היה לבצע בדיעבד. ספרים, לרוב, לא מביאים אותי לידי בכי וצחוק, אך בספר הזה בכיתי וצחקתי לסירוגין.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

רצה הגורל והשתחררתי מצה"ל בדיוק בזמן כדי לעבוד בשבוע הספר. מכרתי ספרים בדוכן של הוצאת מודן בכיכר בכפר סבא. איכשהו, כמעט כל הספרים בדוכן שלי היו שחורים - הבושם, "אני, כריסטיאנה פ.", ספרי סטיבן קינג. הצפיפות סביב הדוכן הייתה רבה, ומדי פעם היו נעמדים מולו נערות ונערים שהצביעו על הספר "אני, כריסטיאנה פ." ואמרו שהוא מדהים ומזעזע. משנגמר שבוע הספר, גמרתי אומר להשלים חורים בהשכלה ולקרוא את הספרים שמהם התלהבו המבקרים בדוכן. אך מבצע ה"חור בהשכלה" התחיל והסתיים בספר הראשון שבחרתי, ספר עצום מימדים של סטיבן קינג, אף הוא ספר שחור, שעשה את כל הדרך לפורטוגל ובחזרה וננטש בחוסר עניין. "אני, כריסטיאנה פ." נותר קבור ברשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא" כמעט עשרים שנה, עד ששאלתי אותו מהספריה השבוע.

מזמן לא קראתי ככה ספר שאי אפשר להניח מהידיים. מהשורה הראשונה בספר, העלילה סוחפת וכתובה באופן שמפתה להמשיך ולקרוא. על אף שלא קורה המון בספר ולא מדובר בספר מתח, פשוט אי אפשר להפסיק. הספר מספר את סיפורה האמיתי של כריסטיאנה, נערה גרמניה אשר התמכרה לסמים. העלילה מתרחשת בשנות השבעים בברלין. כריסטיאנה מספרת בבהירות ובפירוט את סיפור התמכרותה להרואין, בגילוי לב ובנגיעה בהשלכות החברתיות והמשפחתיות שנבעו מכך. המטרה הראשונית של הכותבים הייתה להפיץ את הספר בבתי ספר על מנת לחשוף את הנוער לסיפור, ובכך להתריע ולבלום את מגיפת הסמים. בפועל, היו בני נוער שראו בכריסטיאנה מודל לחיקוי והמטרה הוחטאה.

כמו הסרט "יומן נעורים" בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, הספר הוא סיפור התבגרות באווירת מרד וסמים. ככזה, קהל היעד שלו הוא בני נוער. הוא תורגם מגרמנית לעברית על-ידי גדעון טורי, ששמר על נימת הסלנג המקורית. כיום, כמעט שלושים שנה אחר-כך, הסלנג הזה נשמע מיושן וקצת משעשע (גזעי, להיט, קול, יופי, שיגעון). יחד עם כך, אפשר לשמוח על כך שברלין שינתה פניה בשלושים השנים שחלפו וכבר אינה רוויה בסמים ובזנות כפי שהייתה אז. על אף קהל היעד, אני מוצאת שדווקא להורים כמוני כדאי לקרוא את הספר כדי להבין את האווירה המשפחתית בה ההתמכרות התפתחה. בלי לגלות יותר מדי, משפחתה של כריסטיאנה הייתה מפורקת ואמה איפשרה לבתה חופש רב, מבלי להתעניין יותר מדי ומבלי להציב גבולות נוקשים. אנחנו מכירים סיפורי מרד מול הורים שלוחצים וחונקים ולא מותירים לילדיהם ברירה אלא לברוח. אנחנו מכירים גם סיפורים דומים של נערים שנגררו להתמכרויות לאחר שראו את הוריהם מתמכרים לאלכוהול או לסמים. בסיפור של כריסטיאנה, לא היו לא לחץ ולא מודל רע לחיקוי, אלא פשוט חוסר עניין של האם בביתה ושעות ארוכות בעבודה. הספר מלמד לקח על אופי הקשר שרצוי שנפתח עם ילדינו, תחושת הערך שחשוב שנעניק להם, ונורות האזהרה שאין להכחיש.

אפשר ללמוד מהספר על תחומים נוספים להם הייתה תרומה להתדרדרות בני הנוער לסמים: מסגרות חינוכיות, המצב הפוליטי וארכיטקטורה. הלימודים בבית הספר של כריסטיאנה היו בנויים במתכונת שדומה ללימודים אקדמיים. כל נער למד קורסים שונים ולא הייתה כיתת אם. העדר המסגרת המאחדת הזאת תרם לניכור. לא נוצרו בשכבה חברויות אמת, ותחת זאת נוצרו קבוצות שוליים שמרדו במוסכמות ונגררו לבילוי במרתפים ובדיסקוטקים, שם נסחפו לסמים. על אף שאין לכך איזכור מפורש בספר, אני מאמינה שגם המצב הפוליטי המורכב של מדינה מחולקת בין משטרים עויינים, ועל אחת וכמה המגורים בברלין המחולקת (העלילה מתרחשת בחלק המערבי של ברלין) תרמו לתחושת האנרכיה והמתח התמידי שהיוו סיבה לבריחה ולניתוק. ברלין ההרוסה והמפולגת עוד נאלצה לשאת את אות הקין של איימי מלחמת העולם השניה, עם דורות של אנשים שתמכו בשלטון הנאצי וכאלה שלא מנעו את הזוועות. תחום נוסף שתרם לתחושת הניכור אצל ילדים ונוער, לפי הספר, הוא אופי הבינוי בחלקים המחודשים של ברלין. במטרה לספק מגורים רבים ובזול, נבנו שכונות שלמות בבת אחת, בבינוי מודרני של בניינים רבי-קומות מלאים בדירות קטנות. השטחים הטבעיים הלכו והצטמצמו והילדים יכלו לשחק רק בשטחים שבין מגדלי המגורים. בשכונה אליה עברה כריסטיאנה, גרופיוסשטאט (ממליצה לעשות גוגל על המילה Gropiusstadt כדי להתרשם מתמונות השכונה), בכל מקום הופיע שלט שאסר על דבר כזה או אחר ("נא לא לדרוך על הדשא") וגדרות תיל שצמצמו את חופש התנועה כדי למנוע את הנזק והרעש שחוללו הילדים בשטחים הציבוריים. היחס בין השכר הדל לעלויות המחיה הגבוהות גרם לכך שלא הייתה נוכחות הורית מספקת. כתוצאה מההגבלות על המרחב, מחד, והעדרות ההורים, מנגד, הילדים נמשכו לפעילות לא נורמטיבית כבר מהגיל הרך - כמו הריסת המעליות של רבי הקומות או לחיצה על כפתורי כל הקומות דווקא כשנכנס למעלית ילד שהיה חייב לשירותים. התמלאות המרחב הציבורי ברפש ובצרכים והתחושות הוונדליות שעוררה השכונה בקרב הילדים הזינו זה את זה כביצה ותרנגולת.

כפי שאתם רואים, הספר מעורר מחשבה בכיוונים רבים. חינוך, חברה, כלכלה וארכיטקטורה הם רק חלק מהם. ניתן לנתח את הספר מהפן המוסיקלי (מושא ההערצה אז היה דיוויד בואי, שבעצמו היה מכור להרואין), מהפן האופנתי, ניתוח של קבוצות שוליים, הגירה, מעבר מהכפרים לערים ועוד. כריסטיאנה כיום היא סלב בת 57 ועדיין נעה ונדה בתוך עולם הסמים. בראיון מ-2013 היא מבקשת שנפסיק לשפוט אותה רק על-פי גמילתה או אי-גמילתה מסמים. אנחנו מונעים מצורך לפתרונות מעשיים ולהפי-אנד, אבל כמה שהיא צודקת - הסיפור שלה הוא רק פרט בתמונה הרבה יותר רחבה ומורכבת.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
מקהלת העצים

מקהלת העצים

דונלד הרינגטון

לפני כעשר שנים עבדתי במשרד אדריכלים גדול. כזה שכולם בו יושבים באופן-ספייס, כל אחד מול המחשב והאוטוקאד (תוכנת שרטוט) שלו, וכשמישהו משוחח בטלפון כולם שומעים. הדרך היחידה לגוון את השממון הייתה להשתמש באזניות. הגישה ליוטיוב נחסמה אבל הגישה לגלי צה"ל הייתה חופשית, וכך האזנתי לכל שידורי התחנה הצבאית מבלי לבחול בכלום - רזי ברקאי, המילה האחרונה, יעל דן, בני בשן. "המילה האחרונה" הייתה גולת הכותרת של היום, עם שפע של הומור ותובנות מעניינות, ודרכה התוודעתי לג'קי לוי. מדי פעם לוי היה ממליץ על ספר שקרא, ואני הייתי רושמת ומוסיפה לרשימה מיוחדת שפתחתי באתר סימניה (היא עדיין קיימת, למי שרוצה לעיין). אחד הספרים עליהם המליץ הוא "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו". הוא תיאר את הספר בצורה כל-כך חיובית ומשעשעת, שהייתי חייבת להשיג ולקרוא אותו, ואני חושבת שבלי ג'קי לוי, הספר הזה לא היה מתגלגל לידי לעולם (תודה, ג'קי). אני אדריכלית במקצועי וחובבת ספרות בכובעי השני, והספר הזה קשר בין שני התחומים באופן כל כך מרהיב שצ'יפרתי אותו בחמישה כוכבים זוהרים בסימניה. חיפוש שם המחבר הניב שני ספרים נוספים, שהוספו חיש-מהר לרשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא". לפני כמה שנים נתקלתי באחד מהם, "מקהלת העצים", בחנות יד שניה ורכשתי אותו. הוא ישב על המדף וחכה בסבלנות שאתפנה אליו.

"מקהלת העצים" עוסק באותה עיירה נידחת בארקנסו בה מתרחשת עלילת הספר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו". חלק מהדמויות משותפות לשני הספרים, או חולקות שם משפחה ומטען גנטי עם דמויות בספר השני. למעשה, יצירתו של הרינגטון ענפה למדי, וכל ספריו סובבים סביב אותה עיירה - סטיי מור. יחד עם זאת, הספר "מקהלת העצים" לא חולק מטען גנטי מלא עם "הארכיטקטורה". אופיו שונה לגמרי. בעוד ש"הארכיטקטורה" הוא ספר דמוי אגדה, ארוך ומסתעף אך עם זאת אופף את הקורא בתחושה נעימה וטובה, "מקהלת העצים" הוא מטריד ומותח. בזמן האחרון יש בנטפליקס גל של סדרות שעוסקות בהאשמות שווא (למשל When they see us), הספר הזה השתייך לגל הזה עוד לפני שנטפליקס נוצרה. אופי העלילה נע בין רומנטיקה ומתח/פעולה, והשילוב הזה פוגע ביכולת של הספר לזקק את הסגנון שלו. כך, לדוגמה, האופי הרומנטי של הכתיבה וכוח האהבה מביאים להפי אנד צפוי ולא מאפשרים למתח להתפתח. האבחנה בין טובים ורעים היא נוקשה מדי וחלק מהדמויות הן סטריאוטיפיות.

למרות ההשוואה המתבקשת לאחיו הבוגר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו", "מקהלת העצים" מתהדר בתכונות משל עצמו - כתיבה רהוטה שמצליחה להעביר תחושות ותאורי נוף נהדרים (מאוד אהבתי את תאורי הצמחים). פתיחת הספר היא אחת היפות בהן נתקלתי, כמו לקוחה מעולם הקולנוע. סצינה של הוצאה להורג הופכת לסאטירה על עצמה, ותוך כדי כך היא נפרמת לסיפורים בודדים של הדמויות שיניעו את העלילה. "מקהלת העצים" עומד יפה בפני עצמו, יחד עם זאת משסיימתי לקרוא אותו, בעיקר עלה בי צורך לשוב ולקרוא את "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
לקרוא את פרויד

לקרוא את פרויד

ז'אן-מישל קינודוז

על אף שהוא מהווה דמות מפתח בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, שמו של פרוייד אפוף במסתורין. הציבור הרחב יודע לקשור בינו לבין אפלת הלא-מודע, יצרים מיניים, פליטות פה פרוידיאניות, חשיבות החלום וחלקי הנפש. אך לקרוא את כתבי פרוייד המקוריים זאת משימה לא קלה, כי פרוייד כתב הרבה ספרים על הרבה נושאים שונים, והספרים עצמם כתובים בשפה מקצועית ולרוב גם עבי רכס. איך בכל זאת אפשר להתרשם מכלל יצירתו של פרוייד מבלי להתמסר לעניין לאורך שנים? ז'אן-מישל קינודוז, פסיכואנליטיקן שווייצרי, הנגיש את כתבי פרוייד במקראה "לקרוא את פרוייד", שסוקרת את מאמרי פרוייד ואת התגובות אליהם בזמן אמת ובראי הזמן.

הדבר הראשון שיש לי לומר על הספר קשור בהחלטה המשונה והלא-אנושית להדפיס את כולו בגודל גופן פצפון, וכדי להוסיף חטא על פשע, לצמצם את המרווח בין השורות לכזה שמצריך את הקורא לעקוב עם האצבע כדי לא לקרוא את אותה שורה שוב ושוב. הדחיסה הזאת מזכירה לי (אסוציאציות חופשיות, אפרופו פרוייד) את הקצרנות הלשונית הקשה להבנה של תקופת המברקים, שם שילמו לפי תו. כאן, לעומת זאת, כנראה התחשבנו לפי מספר הדפים להדפסה, והתוצאה לא נוחה לקריאה.

אבל אם הצטיידתם במשקפי קריאה ובזכוכית מגדלת, מצפה לכם הפתעה נעימה. ספר שיטתי וכתוב היטב, שפותח צוהר לרעיונות של פרוייד ומתאים גם לחסרי השכלה בפסיכולוגיה, מבלי לרדת לרמה של ספר מדע פופולרי. הספר מחולק לפרקים קצרים, כל פרק סוקר מאמר/ספר אחד של פרוייד או יותר, והפרקים מסודרים כרונולוגית על פי מועד פירסום המאמרים. מסגרות בצבע כתום מוקדשות לנושאים כמו ביוגרפיה והסטוריה וגישות פוסט-פרוידיאניות. הספר מציע לקורא התרשמות די מקצועית מכתבי פרוייד בפחות מ-300 עמודים, הישג לא רע.

הרבה מילים נכתבו בעד ונגד פרוייד, וחלק מהדעות מובאות בספר. היחס בין פרוייד לפסיכואנליזה נמצא איפהשהו בין היחס של הרצל לציונות לבין היחס של טראמפ לקפיטליזם. חלק מאבחנותיו הן גאוניות ממש ומהוות פריצת דרך שקשה לדמיין את הפסיכולוגיה בלעדיה, לדוגמה - חלוקת הנפש לסתמי, האני והעל-אני. אך חלק מהאבחנות שלו קצת בעייתיות בעיני, לדוגמה הההגדרה של האישה באמצעות הגבר (וכנחותה לו, כתוצאה מכך) כאשר פרוייד קובע כי האישה סובלת מ"קנאת פין" מרגע שנחשפת בילדותה להבדלים האנטומיים בין המינים ומבינה שקופחה בחלוקת האיברים. בקטגוריית ה"מישהו איבד את זה", שבגללה הזכרתי את היחס בין טראמפ לקפיטליזם, אזכיר את הספר שפרוייד כתב לקראת סוף ימיו, "משה האיש והדת המונותאיסטית", בו הוא טוען שמשה, האיש שהוציא את בני ישראל ממצרים, בכלל היה מצרי וניסה להמיר את דתם של בני ישראל לדת אחרת ולכן הוא נרצח על ידם. ביצירה זאת, כמו גם ביצירות נוספות, נראה שפרוייד מנסה להחיל את העקרונות הפסיכואנליטיים שגיבש על כלל התרבות האנושית. לדוגמה, הוא עורך ניתוחים פסיכולוגיים של ישו ושל לאונרדו דה-וינצ'י ומשער השערות שלא ניתן לאמת או להפריך. כשפרוייד מחיל את הרעיונות שלו על האמונות של רוב העולם המערבי, תוך שינוי מוחלט של הדתות וההיסטוריה כך שזה יסתדר, גם מי שאינו פסיכולוג יוכל לאבחן את הפתולוגיה המתבקשת - מגלומניה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
בין הגינה לבית

בין הגינה לבית

אורלי רובינזון

גם אם אינך חובב גינון בכלל, תמיד כיף לעיין בתמונות של גינות וצמחים. משהו בפסטורליה הזאת מדבק ומשרה תחושת שלווה. הספר הזה, שנדפס לפני כעשר שנים, מאגד בתוכו צילומים רבים של גינות פרטיות בישראל. לכל כפולת עמודים מוצמד טקסט קצר, ובסוף הספר מופיעים קרדיטים לאדריכלים, מתכנני הגינות, ספקי אבן, משתלות וכיו"ב. את הספר לא קל להשיג שכן הוא כבר לא נמכר ברשתות הספרים.

הטקסט המלווה את התמונות לא מחדש במידע שאיננו מצוי בתמונות עצמן. היה מועיל, למשל, אם היו מובאים ראיונות קצרים עם המתכננים, אשר היו מעשירים את התוכן עם נקודת מבט אישית. תחת זאת, הטקסט מגדיר סוגיות שרלוונטיות לתמונות באופן גנרי ושטחי (מהו שביל? ממה הוא יכול להיות עשוי? מהי פרגולה? אילו פרגולות קיימות?). הקרדיטים מופיעים בסוף הספר בצורה של רשימה שמית לפי סדר האל"ף-בי"ת, כאשר בצמוד לכל בעל מקצוע מופיעים מספרי העמודים בהם מופיעים צילומים של עבודותיו. הסידור הזה קצת תמוה. למען הקוראים, וגם למען בעלי הקרדיטים, היה רצוי ששמם יופיע בצמוד לתמונות הגינות והבתים אותם תכננו באופן שלא יצריך דפדוף קדימה ואחורה. לסיכום, הספר מתאים למי שרוצה לשטוף את העיניים בירוק, אך עריכת הספר טעונת שיפור.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
אנטוניה שלי

אנטוניה שלי

וילה קאתר

בימים אלה פועלות שתי תנועות הפוכות במקביל. תנועה אחת קוראת לאינסטנט, לכל מה שמהיר וחומרי, להבעת רגשות באימוג'י. תנועה הפוכה קוראת לעצור, לנשום, להתעכב על פרטים, לחוש. יש שיקראו לזה מיינדפולנס. "אנטוניה שלי" משתייך לתנועה השניה. סיפור ההתבגרות היפהפה והאיטי מתרחש בנבאדה, ארה"ב, בתחילה בשדות הפתוחים, באחוזות ובחוות, ובהמשך בעיר הסמוכה, עת המשפחה עברה להתגורר שם. תאורי הנוף נוגעים ללב, ומזכירים במקצת את האופן שבו צ'ינגיז אייטמטוב מתאר את מולדתו, קירגיסטן. המחברת, וילה קאתר, מפליאה ברגישות לפרטים, לאור ולטבע, ובאותה מידה היא מציירת את הדמויות לעומק ובניגוד גמור לתאורים הסטראוטיפיים הנפוצים בספרות כיום.

כשאני קוראת ספרות מתורגמת, חשוב לי להתעכב על האופן בו הספר תורגם והאם התרגום גורע או מוסיף למקור. "אנטוניה שלי" תורגם מאנגלית על-ידי ע.ארבל וי.אליאב בשנות החמישים. התרגום מתאפיין בעושר לשוני שתואם את עושר התאורים של קאתר. נתקלתי בו בביטויים שכבר נשכחה ממני משמעותם (למשל - "דבר דבור על אופניו") ואיתגרו את מחשבתי בצורה נעימה ומחכימה. נותר רק להתעצב על העלמותם של תרגומים מעין אלה מנוף הספרות המתורגמת (אינסטנט, כבר אמרנו?).

הציור על כריכת הספר צויר על ידי אחד האמנים האהובים עלי, הצייר האמריקני אדוארד הופר. לרוב, ציוריו של הופר משרים עלי דכדוך, והנה כאן שודך לספר ציור גס של אסם הטובל במישורי שדות. במבט ראשון נגלה נפח גאומטרי חום במשיכות מכחול עזות, ובמבט שני עולה התחושה הנעימה של אחר צהרים קייצי ומהורהר במרחבים העצומים של ארץ האפשרויות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
נחובש

נחובש

יונת רום

כריכת הספר שבתה את לבי והיוותה פקטור משמעותי בהחלטה לקרוא את נחובש. עם הקריאה התגלה לי כי מתיקות הצבעים אינה מעידה על תוכן הספר, אך הקומבינציה המשונה של ביצה מנוקדת בתוך קן שמונח בספל תה - מעידה גם מעידה. הספר מאגד בתוכו מספר סיפורים קצרים שכתבה יונת רום, אחד מהם אף זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" בשנת 2018. הסיפורים לכאורה עצמאיים, אך מדי פעם מופיעה מילה, תאור או שם, שקושרים סיפור אחד באופן מפתיע לסיפור אחר.

המחברת יונת רום מאתגרת את ההגיון. מתוך סיטואציה יומיומית ונורמלית לפתע צומחת התרחשות הזויה ובדויה. העולם הבדוי לא ניתק מהמציאות וממשיך להתקיים בתוכה. לדוגמה, באחד הסיפורים, באמצע עבודתה פורסת גיבורת הסיפור כנפיים ועפה. בסיום מסעה היא שבה לעבודתה וממשיכה בשגרה. הסיפורים מתאפיינים בנגיעה פולקלוריסטית-מיסטית שמשתלבת גם היא בעולם המודרני והמוכר שלנו. אמונות טפלות וסיפורים משפחתיים ארוגים בתוך עולם של שגרה וסמארטפונים. גיבורי הסיפורים משתייכים לאוכלוסיות שאיננו קשובים אליהן מספיק, לדוגמה קשישים ובעלי לקויות נפשיות וחברתיות. הם חושפים את הקשיים הנסתרים מהעין וצומחים מן הבנאליה של חדר האוכל, האוטובוס והסלון, נטולי גבורה או יוקרה, כמונו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר
שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) - הספר המוער

שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) - הספר המוער

ג'רום ק. ג'רום

בואו נפתח את הנושא - ספרים מוערים. בשנים האחרונות יוצאים מחדש לאור ספרי מופת בתוספת הערות בגוף הספר. במקרה זה, מדובר בהערות פרי עטו של דני קרמן, לונדונופיל מושבע שמכיר היטב את תוואי התמזה ואף כתב תריסר הצעות למסלולי טיול לאורך הנהר, החותמות את הספר. 256 ההערות של קרמן כתובות לצד הטקסט, באופן שמאפשר קריאה שלהן מבלי לדפדף קדימה ואחורה. עוד לא החלטתי מה דעתי על הפורמט הזה. אין ספק שצירוף ההערות יש בו כדי לשפוך אור ולהבהיר נושאים שעולים במהלך העלילה. קרמן כותב על ביקוריו במקומות שמתוארים בספר, ומעלה פרטים היסטוריים וספרותיים שלא היינו מגיעים אליהם בלעדיו. מנגד, אני מרגישה שהן קוטעות את רצף הקריאה, וגם מוספות כמות נכבדת של טקסט לטקסט המקורי. מטרת השינויים והתוספות במהדורות חדשות היא להוסיף פיצ'רים כדי להעלות את המכירות ולשווק את הספר במעטפת חדשה. נשאלת השאלה אם הפיצ'ר מעלה את ערכו של הספר, או שמדובר ב-overdoing. בכל אופן, הערותיו של קרמן לצד הטקסט הן נוכחות-נפקדות ואפשר גם לדלג עליהן. אני בחרתי לקרוא את ההערות, אך הספר עומד יפה גם בלעדיהן.

ועכשיו לספר עצמו. כשהתחלתי לקרוא אותו, ההומור הבריטי שבה את ליבי וצחקתי תוך כדי קריאה. בהמשך התחלתי להרגיש שאין בספר עלילה, אלא פכים-פכים של ירידות עצמיות וירידות על ידידים וחברים, שזה נחמד, אך כושר ההצחקה שלהן פחת עם הזמן. הספר מצליח להכניס את הקורא בקלילות לתוך ההתנהלות היומיומית בבריטניה במאה ה-19, וזאת תרומתו העיקרית. אך המסה של טקסט היא במרקם אחיד (עוד ועוד בדיחות, הגיגים וסיפורים מחייו של ג'רום), ועל אף המסע הפיזי של החבורה בתמזה, התאור הספרותי של המסע אינו מתקדם ואף חותר במקום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר
דן ריזינגר

דן ריזינגר

דן הנדל

ביקרתי במוזיאון ישראל לפני כשנתיים לרגל התערוכה של האמן הסיני איי ווייוויי. מתוך תערוכתו הגימיקית והמגלומנית נפתחה דלת קטנה לחלל נוסף, ובו תערוכה שהציגה את עבודותיו של דן ריזינגר, מעצב גרפי שהשפיע יותר מכל מעצב אחר על השפה העיצובית בארצנו, במיוחד בין שנות השישים לשנות השמונים. אולי באשמת העובדה שאני אדריכלית (בתערוכה נכח אדריכל נוסף, נודע מאוד), ואולי פשוט כי התערוכה הייתה מרתקת, לא יכולתי לצאת מהחדר עד שעברתי על כל המוצגים וקראתי כל פסיק. לא תהיה זאת הגזמה אם אומר שדן ריזינגר ייצר את הבסיס והדנ"א לעולם המיתוג הישראלי בתקופת מעבר בין ערכים סוציאליסטיים לקפיטליסטיים. הוא הקדים להבין שאחדות ויזואלית בונה מותג חזק וטוב, ותרם מכשרונו ליצירת המותגים החשובים במשק הישראלי - הלוגו של חברת טבע, עיצוב אריזות התרופות של טבע, עיצוב הלוגו ואריזות התרופות לחברה המתחרה (!) - ויטמד, הלוגו של אלעל (ההוא עם השילוב של עברית ואנגלית - אלELעלAL), הלוגו של תאטרון הבימה ועיצוב הפנים המתכתב איתו, עיצוב הצבע והטקסט בתחנות של חברת דלק, ולוגואים נוספים שכולנו מכירים: אלקטרה, הביטוח הלאומי, דלק, לילי (שוב שילוב של עברית ואנגלית), טמבור ועוד. העבודות של ריזינגר נקיות, חדות וברורות והצבעים חוזרים אל היסודות של תורת הצבע. האיפיון הקונסיסטנטי של החברות בתוים ברורים וחזקים והקונספט היציב שעמד בבסיסן צרב אותן היטב בתודעה של כל ישראלי וכל לקוח.

כפי שהבינותם מבין השורות, על אף הפירסום המסיבי והבאז התקשורתי, התערוכה על איי ווייוויי לא הותירה עלי רושם כמו תערוכת עבודותיו של דן ריזינגר. ולכן אצתי רצתי אל חנות המוזיאון ורכשתי את אחת הרכישות המוצלחות שלי - קטלוג התערוכה, הספר "סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר" בעריכת דן הנדל (אוצר העיצוב והאדריכלות במוזיאון דאז). אם מזדמן לכם להגיע אל חנות מוזיאון ישראל ואתם חובבי עיצוב, לדעתי מדובר בפריט שחובה לרכוש, לקרוא, ולחזור לעיין בו מעת לעת.

הספר נפתח בתאור קורות חייו של ריזינגר, ומי שמבין את הנסיבות שבהן פעל לא יכול שלא להתרשם עוד יותר. ריזינגר נולד ביוגוסלביה סמוך לפרוץ פלחמת העולם השניה, בה איבד את אביו. משפחתו החזיקה בחברת צבעים וביצעה פרוייקטי צביעה בארץ ילדותו. לאחר המלחמה, עלה עם משפחתו לארץ והם חיו במעברה, אולם ריזינגר הצעיר גילה כוחות נפש והחל, ימים ספורים לאחר עלייתו, לחפש עבודה כצבע בארץ ישראל. בהמשך למד בבצלאל והשלים לימודים באירופה, תוך כדי שדחף עצמו קדימה, בבטחון וללא מורא כשכיר וכעצמאי, בתחרויות ובהצעות עיצוביות. הנחישות של ריזינגר, מגובה בכשרון יוצא דופן ובהבנה פיקחת של המציאות (סוציאליזם - אאוט, תאגידים - אין) והסתגלות מהירה למצבים כלכליים ושינויים גאוגרפיים הם שבנו את הצלחתו. בקריאה של הספר, האישיות של ריזינגר פורצת החוצה, והיא הסיפור האמיתי, אפילו יותר מהעבודות הצבעוניות שמרנינות את העין והלב.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר

ביקורות נוספות על "קיצור תולדות האנושות"

קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי

קודם כל תודה למירב, שבזכותה קראתי את הספר. בזכות הזדמנויות כאלו כדאי להיות חברים בקהילה המקסימה שלנו (אם כי קצת סוערת לאחרונה), קהילת "סימניה".
ולאחר שלב התודות המרגש, ניגש לעניין עצמו. חצוף היובל הזה, חשבתי לעצמי, מנסה לדחוס את כל תולדות האנושות לכמה מאות עמודים ועוד כריכה רכה, מה קורה כאן?
ובכן, יש לנו הום-ראן! יובל נח הררי עשה זאת ובענק. מזמן לא קראתי ספר היסטוריה כל כך קריא ומרתק ויחד עם זאת מאיר עיניים ומעורר מחשבה.
המחבר סוקר את ההיסטוריה ממעוף הציפור ובוחן תהליכים גלובאליים. אך הוא אינו מסתפק בדיבורים כלליים אלא מביא דוגמאות רלבנטיות ומעניינות המעידות על בקיאותו הרבה בהיסטוריה עולמית ובתחומים נושקים כגון כלכלה ומדעי החברה. למשל כאשר הוא מדבר על כך שהכיבושים הקולוניאליסטיים האירופאיים היו מלווים במשלחות מחקר מדעיות הוא מספר לדוגמא על "הסקר הגדול" של הודו אשר ארך 60 שנה וכלל מאות מדענים מתחומים שונים אשר מיפו את הודו מבחינה פיזית, ביולוגית ותרבותית. דבר שההודים עצמם מעולם לא חשבו לעשות.
כמו כן, הוא מתייחס להיבטים שלא נידונים בדרך כלל בספרות ההיסטורית. כגון: הצורך והחשיבות בהתפתחות הדתות הגדולות (רמז: ההסבר שלו ממש לא ימצא חן בעיני "שומרי החומות" כאן באתר), האם בני האדם נעשים מאושרים יותר לאורך ההיסטוריה(לא!!!!) ולמה המין שלנו (ההומו סאפיינס) עשוי או ירצה להפוך בעתיד עם התפתחות ההנדסה הגנטית. לדעתו השאלה צריכה להיות מה אנחנו רוצים להיות ולא למה נהפוך להיות.
בקיצור, ספר מומלץ ביותר, לא חף מפרובוקציות אך בהחלט נותן תמונה יותר ברורה על ערב הרב הזה הנקרא האנושות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שין שין
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי

****




למה אני צם ביום כיפור אבל לא נוהג, למשל, ללכת לבית הכנסת לתפילת "תשליך"? למה אני מבקש סליחה מאנשים שלא פגשתי השנה בכלל? למה אני משתמש בטבליות "פיניש קוואנטום" למדיח הכלים שעולות כמעט פי שניים יותר מטבליות "ספארק"? מה הסיבה שאני לובש חולצת כותנה נושמת עם פסים ולא חולצת משי עם גדילים בצבע צהוב? למה אני משלם מסים? מה גורם לי לחלום דווקא על נסיעה לקוסטה ריקה עם המשפחה? למה אני בוחר לאכול בשר ולא לדגול בטבעונות? למה יש לי ייסורי מצפון כשאני בוחר לקרוא ספר בגינה ולא ללמד את הילד שלי לרכב על אופניים? למה אני יוצא לעבודה, מצחצח שיניים, לוקח כדורים נגד כאב ראש, נוטע עץ תאנה, גר בבית משותף במודיעין, למה בכלל אני נשוי, למה יש לי ילדים, למה ארבעה, מה גורם לי לתחושת ביטחון ולמה אני חוסך לפנסיה או לובש ג'ינס או צופה בסרטי קולנוע, למה אני עצוב כשאני שומע על פעוט סורי שטבע בים ושמח כשמכבי תל אביב מנצחת קבוצה מאיטליה? למה אני אוהב קרמבו מוקה? למה אני צם ביום כיפור? למה אני בכלל שואל "למה"?

העובדה שלכל השאלות האלה יש אינספור תשובות שונות ולעתים סותרות, מעוררת יראה. אפילו את השאלות הפשוטות ביותר ניתן להרחיב ולהרחיב עד אין קץ בעוד שאלות ועוד עד שמקבלים בחילה ובוחרים, לרוב, להסתפק בתשובות חותכות, גם אם הן חלקיות. למשל: למה אני אוהב קרמבו מוקה? אז ככה. קודם כל, מה זה "אני" (השאלה הגדולה מכולן). אני באופן ספציפי או גבר, יהודי, ישראלי, מודיעיני, נשוי וכל זה? מי זה "אני"? האם זה הפה שלי, או שזה המוח שלי, או הזיכרון שלי? או שזה האדם הקדמון שאכל לראשונה משהו מתוק והתחושה הזאת מהדהדת אצל צאצאיו עד היום? ומה זה: "אוהב"? מי קבע מה זה "אוהב"? אני מניח שיש איזשהו איזור במוח שפועל אחרת בזמן שאני אוכל קרמבו מוקה והמוליכים העצביים שבו פועלים ביתר-שאת ומעניקים לי תחושת עונג שונה מאשר כשאני אוכל, חלילה, קרמבו וניל או עיגול של צ'יריוז או פרוסת לחם. אבל למה דווקא קרמבו? ומי גילה את השוקולד, או את הקפה, או את החיטה? ואיפה חוצבים את הדקסטרוז ואם זה נמצא ליד המטעים של הגלוקוז? והאם העובדה שהוא צמחי מוסיפה או גורעת? ולמה בכלל המציאו שוקולד צמחי? האם זה בגלל האקלים החם? ומהם שיקולי המסחר? כפי הידוע לי אין קרמבו כלל במרבית מדינות העולם. ומי ייצר את הקרמבו? ומה איפשר את ייצורו? ואת קיום נייר האלומיניום שבו הוא עטוף? ומי בחר למלא אותו דווקא ב"טעם מוקה" ולא בקצף חלבוני בטעם שעועית מתוקה כמו באסיה? ומה תפקיד הכשרות בכל זה? ואפשר להמשיך ולפורר את השאלה הזו לעוד אטומים של שאלות שיפתחו עוד ועוד אשכולות היסטוריים, תרבותיים, גיאוגרפיים, ביולוגיים, פילוסופיים, מה שתרצו, עד לפידבק אינסופי שיוציא אותנו מדעתנו, וכל זאת רק משום ששאלתי שאלה תמימה שהתשובה עליה היא משהו כמו "כי זה טעים, תביא עוד אחד".

את התרגילים המחשבתיים האלה אפשר לערוך כמובן על כל שאלה, מהגדולות והמשמעותיות ביותר ועד הקטנות והפעוטות ביותר. מאחר שיש לי רק מעט סבלנות לפילוסופיה "בשביל הפילוסופיה" ושמאז ומעולם חתרתי לפשטות כמו רובנו, אני לא אוהב באמת לחשוב לעומק על "למה אנחנו משתמשים בכסף", או "למה לא טבעונות", או "למה אני צם ביום כיפור". תעזבו אותי ותביאו עוד קרמבו.

יובל נח הררי (ואייר ושרטט איציק יהב) לא עוצר. הוא לא מסתפק בתשובות הפשוטות והחותכות, ולמרות זאת מצליח לעשות את הבלתי אפשרי: הוא לא חופר, ולא מעיק, ולא מתפלסף, אלא מעניק לקוראים ספר נפלא, פשוט לקריאה ומאיר עיניים, מעניין מאוד ומבריק בתובנותיו - גם אם הן משומשות, ידועות, מומצאות או מגמתיות - שהופך באופן כמעט פלאי שאלות סבוכות לשאלות פשוטות יותר. בכמה מאות עמודים בודדות הררי סוקר את כל ההיסטוריה האנושית הידועה והפחות ידועה, ועושה סדר בבליל של נושאים עצומים - בלי להיגרר (בדרך כלל) לפשטנות, לאדנות, למורכבות יתר ואפילו לא לארכנות. תהליכים היסטוריים, גיאוגרפיים, פוליטיים, כלכליים, תיאולוגיים, אנתרופולוגיים, ביולוגיים, סוציולוגיים ואחרים נכנעים כמו סוס פרא לכתיבתו המאלפת ומלאת ההומור של הררי ומקבלים סוג של סדר, ושל היגיון בריא. מעולם לא נתקלתי בספר "עיון" כזה, שבקלות הייתי נותן אותו לבתי בת האחת עשרה לקריאה לא-ביקורתית, כדי שתדע משהו על העולם שבו היא נמצאת.

אנחנו עומדים על כתפי ענקים. כל מה שאנחנו חושבים או מרגישים, רוצים או מאמינים הוא תוצאה של כל מה שהיה כאן לפנינו. זה ברור. אליבא דהררי, בזנב כל שאלה שאפשר לשאול ישנה שרשרת היסקים שמסתיימת באדם הקדמון ובבחירותיו. בלי כל מה שקרה בהיסטוריה, היינו קרוב לוודאי עדיין צדים ומלקטים, ואולי קוטפים. אבל משהו התפתח אחרת. הנתיב הספציפי הזה שבו "בחרה" ההיסטוריה לצעוד, הוביל אותנו בסופו של דבר להיום, לקרמבו מוקה ולקפיטליזם, לבתים בפרברים ולדאע"ש, לאינטרנט ולהשתלות איברים, ולמעשה גם להבנה הקודרת שאופפת אותי ביתר-שאת בשנים האחרונות, שאני כבר כמעט לא יכול לבחור. בדיוק כמו החקלאי הקדום ש"בחר" לעסוק בחקלאות והעדיף אותה על פני חיי הציידים/לקטים, כי היא איפשרה לו להתקדם ופיתתה אותו בין השאר בהבטחות שווא (אולי) של שיפור אפשרי באיכות החיים, כך גם אני נטוע בבחירות (הכפויות) שעשיתי, ומוציא את ימיי כדי לשמר מה שמכונה לרוב "איכות חיים" ולמעשה הוא כלא במינימום סקיוריטי של חיים מודרניים, מתוכנת לחשוב ולרצות את מה שהביאו אותי לחשוב ולרצות בנקודה הפעוטה הזו בזמן.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי

למה מדברים בכל העולם אנגלית ולא יפנית, סינית, גרמנית, צרפתית, איטלקית או ספרדית? לפני אלפיים שנה הלטינית היתה השפה ששלטה בעולם, והיוונית היתה שפת התרבות. לפני אלף שנה האנגלית היתה שפה של עם קטן ומבודד באי קטן ושולי, בקצה יבשת פרימיטיבית, נחשלת ומפגרת. איך דווקא האנגלית הפכה לשפת התקשורת הבינלאומית ולשפת המדע הבינלאומי?

למה אנחנו חיים היום יותר מאשר אי-פעם בהיסטוריה? למה תוחלת החיים הממוצעת לפני מאתיים שנה היתה שלושים, והיום, אם אתה חי במערב, היא שמונים?

אוקיי, כי עד לפני מאתיים שנה, חמישים אחוז מהילדים מתו עד גיל 18, והיום - כמעט כלום, במדינות המערב. אבל מה גרם לזה? איך זה קרה?כי גילינו את החיידקים ובעקבות זה יצרנו את החיסונים. לכן ילדים כמעט ולא מתים ממחלות ילדות כמו פעם. אבל מי גילה את החיסונים? ואיך? ולמה דווקא במערב התחיל הכל?

איך זה שלפני אלפיים שנה היו 400 מיליון איש בעולם והיום יש פי עשרים? איך זה קרה?

שוב, החיסונים הפחיתו תמותת תינוקות כמעט לאפס וכך אפשרו התפוצצות אוכלוסין. פעם, כשהיו נולדים עשרה ילדים, רק שניים-שלושה היו מגיעים לבגרות ומולידים, והיום כל עשרה יכולים להוליד מאה, בזכות החיסונים. אבל התפוצצות האוכלוסין היא גם בשל שיפור בתברואה וגילוי והמצאת טכנולוגיות ומקורות אנרגיה שאפשרו ייצור מזון למיליארדים, בניית בתים וחימומם, והקמת תשתיות תחבורה ותקשורת שיכולים לקיים מיליארדים. אבל איך כל זה קרה? ולמה דווקא האדם עשה את זה ולא הלוויתן או הגחלילית?

למה אנחנו אומרים "למה" והאנגלים אומרים why והגרמנים אומרים warum והצרפתים אומרים puorquoi והספרדים אומרים por qué? למה הלשון שלנו התפצלה כל כך הרבה ואיך זה קרה?

למה יש אנשים שמאמינים באל אחד, אחרים שמאמינים בשני אלים, ואחרים שמאמינים בהרבה אלים? איך זה קרה?

תגידו, זה לא מעניין אתכם?

מה שחשוב בהיסטוריה זה השאלות, לא התשובות. כי התשובות משתנות אבל השאלות נשארות. כי הסקרנות האנושית לגבי "מי אני?" "מאיפה באתי?" מגיעה מהרגע שאנחנו לומדים לדבר ונמשכת עד מותנו או עד האלצהיימר, מה שבא קודם.ההיסטוריה שלימדו אותנו בבית הספר היתה אוסף משעמם ובלתי קליט של תאריכים, שמות, מלחמות, מישמש שלא הבנו וגם לא הבנו למה אנחנו צריכים ללמוד את כל השעמום הזה. למה? לא פלא שהציון הנמוך ביותר שלי בבגרות היה בהיסטוריה. 59. עברתי בקושי. אבל הלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה. כי היסטוריה זה לא מה שלומדים בבית הספר. היסטוריה זה השאלות האלה, ועוד. ואז הגיע "קיצור תולדות האנושות", שלימד אותנו לשאול את השאלה החשובה ביותר:

למה?

למה אנחנו לומדים היסטוריה? כי היא עונה על השאלות הגדולות ביותר, השאלות שהביאו אותנו לכאן. ואלה לא שאלות כמו "מי היה מלך סין?" או "מתי היה קרב קרני חיטין?" אלא השאלות ששאלתי למעלה, ועוד. לא פלא שהציון הממוצע שלי בתואר השני בהיסטוריה היה 89, על סף ה"סיים בהצטיינות". כי היסטוריה היא לא תולדות מלכים, מלחמות וארצות. היסטוריה היא תולדות האנשים הפשוטים: איך אנשים השתמשו בכוח שלהם? איך אנשים המציאו את הכתב? למה הם עברו מציד לחקלאות? למה הם המציאו את האלים, את הכסף, את המדינות?

לכן הלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, למרות שבית הספר עשה ככל יכולתו כדי לדכא את הסקרנות הטבעית שלי ואת הדחף ללכת בעקבות החלום: כדי לענות על כל ה"למה?" האלה.

אני לא בטוח שאני מבין את העולם היום טוב יותר מאשר הבנתי כשנולדתי. אבל אני יודע שלפחות ניסיתי. והספר "קיצור תולדות האנושות" הוא תחנה מפוארת בניסיון הזה.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•אהוד
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי

פעם במהלך חיי האקדמים, בחרתי קורס רק על סמך שמו, כפי שלפעמים אני חוטא ובוחר ספר אך ורק על פי הכריכה. אני יודע שלא כך נוהגים, אבל מעשה שהיה כך היה: קראתי בסיליבוס על קורס לתארים מתקדמים בשם "אקולוגיה אבולוציונית". מכיוון שאני מאוד מתעניין באקולוגיה, ומוקסם מתורת האבולוציה, הרגשתי כאילו הקורס הזה נכתב בדיוק בשבילי. עברתי בריפרוף על דרישות הקדם לקורס, וידאתי שלקחתי את כל הקורסים שנדרשו שם ונרשמתי. אף אחד מחברי לא ידע על הקורס, ולא יכול להשיב לי על שאלות פרקטיות לגביו, אז חיכיתי לשיעור הראשון.
המרצה נכנס לכיתה, בחור נאה למדי, לבוש כמו אינדיאנה ג'ונס, רק בגירסה הנקיה, התיישב וביקש בנימוס להעביר את הקורס באנגלית, שכן קשה לו עם עיברית- זו לא שפת האם כך מילמל. הסתכלתי במובוכה סביבי כולם הינהנו במבוכה להסכמה, חשדתי שהבנות עושות זאת סתם כי הוא חתיך והן בוהות בו, לגבי הבנים... כנראה מאותה סיבה. "לא יהיה מבחן בקורס" המשיך בקולו הבוטח, נאנחתי לרווחה, אז בכל זאת בחרתי טוב, אמרתי לעצמי. "במקום מבחן, בכל שבוע תגישו לי Critique על מאמר מדעי שאבחר". "שו קריטיק", מילמלתי לעצמי, "ביקורת, מאמר ביקורת" לחשה לי הסטודנטים המדהימה שישבה לידי. הסתובבתי אליה מביט לתוך עניה הענקיות שנראו מפוחדות כמו שעניי כנראה ניראו "אני יודע מה פרוש המילה, אבל מה הוא רוצה מאיתנו?". ולעצמי בלב אמרתי, מי אני בכלל, לכתוב ביקרות על מאמר מדעי שהתקבל ופורסם בז'ורנל מדעי מקובל ונחשב...
הקורס התברר להיות הקשה ביותר שחוויתי, אם כי הטוב ביותר המעניין ביותר וכך גם המועיל ביותר. על מנת לקצר אומר רק זאת: במהלך הקורס קיבלנו כלים מקצועים לקריאה ביקרותית, והבנה מעמיקה של מה נאמר, ועל סמך איזה עובדות. מיותר לציין שמאז אותו קורס אני לא קורא מאמר מדעי באותו אופן, ובכלל אני מטיל ספק יותר. אין זה עושה את חיי המקצועיים קלים יותר, אבל הם בהחלט מעניינים יותר.
אני יודע שההקדמה ארוכה, פשוט לא נעים לי להגיד את מה שאני רוצה על הספר לאחר שכה רבים מכם הללו ושיבחו אותו.
הררי, במהלך הספר חוטא באותם חטאים שמנה בעצמו בתחילת הספר בתיאוריו את העולם הטרום מדעי. אמירת אמיתות מוחלטות, ללא הסתייגויות והטלת ספק. גם אם הררי מנסה "לדווח" בלי לנקוט עמדה לגבי מה נכון, ניכר שהוא מאמין הדוק של ה"סוציו ביולוגיה" . במהלך דיונים מדעיים לאורך הספר צרמו מאוד לאוזני (אולי עדינות מידי) אמירות לא מדעיות בעליל, לגבי האבולוציה לדוגמה, ומה האבולוציה "רצתה לעשות או לא רצתה", אמירות אומללות רבות מסוג זה שזורות לאורך הספר, ואל לי להדבק אליהם, מה שבאמת הפריע לי זה התאוריות ההיפותטיות שנכתבו כאילו היו אמיתות מוחלטות. חשוב לי להדגיש שאין לי בעיה עם מנגנונים מוצעים שאין כל דרך להפריכם (למרות שזו דירשה בסיסית מתאוריה מדעית- היכולת להפרכה, קארל פופר), אני מוכן לזרום עם הררי ועם תאוריות כאלה וגם עם אחרות, אבל אני מצפה שידגיש שמדובר בתאוריה, כזו שלא ניתן לאמת או להפריך סתם סיפר למלא את החללים – ואז שיספר לי מה שהוא רוצה, שכן כבר השעתי את הספק ובשמחה אתמסר. כדי לכתוב מאמר ביקורת רציני על הספר נדרשת ממני עבודה מעמיקה, ולצערי אין ביכולתי להתמסר לה, ובעצם למה לעשות זאת? הספר הוא ספר "בסדר" כל עוד לקוחים בערבון מוגבל את התאוריות הפסאודו מדעיות ומתייחסים אליהם בערבון מוגבל, נהנים מכול האנקדוטות ההיסטוריות והעובדות הרבות והמעניינות ששזורות לאורכו מקבלים ספר ששווה לקרוא.
רק בעניין התאוריות וההסברים, והאמיתות המוחלטות, שם הייתי קורא את זה כמו סיפור ולא ספר עיון ואפילו נהנה.
דוגמא למספר תאוריות שהפריעו לי בנחרצותם.
1. היכולת לרכל היא זו שהביא את המין שלנו לשגשוג ודחיקת האדם הנאנדרטלי (כולנו הרי יודעים שהוא לא באמת נדחק, תסתכלו סביב (-: ).
2. החיטה ביתה את האדם ולא להיפך (זו תאוריה מקסימה, שגורמת להסתכל על דברים מזווית אחרת ובה האדם לא במרכז- מאוד אהבתי את התאוריה, ואני הוגה בה רבות לאחורנה, אבל- דחיל ראבק לכתוב אותה כאמת מוחלטת ולא כרעיון מעניין.... נו באמת)
3. המהפכה המדעית- היא היחדיה שהשפיע על אושרו של האדם, ויש לחקור את האירועים ההיסטוריים השונים ולבחון את השפעתם על אושרו של האדם...(לא ארחיב, אני משאיר את זה לכם כתרגיל).
4. לקרוא לקומוניזים, קפיטליזים, אינדבידואליזים, וכל מה שיעלה על דעתכם וניגמר ב "יזים" כדת זה תרגיל מעניין, אם כי קשה לעגן אותו במציאות. נחמד לשם דיון.
5. פעמים רבות נטענו טענות היסטוריות עם הסתייגויות קלות של 2 שלוש דוגמאות שאין זה כך, "אבל להלן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל", קצת קשה לי עם זה בהקשר היסטורי שכן אין כל כך הרבה אירועים מהסוג הנדון כדי להתייחס לשלוש אירועים כיוצאים מן הכלל... אולי פשוט אין כלל...
יש עוד עניינים רבים שהפריעו, אך אסיים במה שאהבתי:
נושא המציאות המדומיינת (תקראו, תבינו), העדפת גברים על נשים לאורך ההסטוריה (אין הסבר מאולץ כאן ולכן אהבתי), הצלחה אבולוציונית למול הצלחת האינדיבידואל (לא אשתמש במושג אושר), ביות החיטה כבר אמרתי...
מומלץ? כן ממולץ! פשוט לקרוא לאחר הקורס של ברט, או בעניים ביקורתיות, ולגבי הסטודנטית כחולת העניים... טוב בהפסקה התברר שיש לה חבר כבר המון שנים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי

תיבת נח

מספר שנים היה מונח על מדפי ספרייתי, בערמות נטולות הסדר, סיפרו של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, התקשורת עסקה בו רבות, כספר עיון שהפך להיות רב מכר, היוצר עניין מרגש להיסטוריה הישנונית, ומנערה מאבק תדמיתה האנכרוניסטית. לבאז הצטרף מוזיאון ישראל שאצר תערוכה המביאה לביטוי את רעיונות הספר בצורה ויזואלית. המודעות שהספר הזה יצר להיסטוריה, עוררה בי תהייה. מה קורה פה, שאלתי את עצמי, ועדיין נמנעתי לקרוא את הספר.

נמנעתי מלקרוא את הספר, בגלל דעותיי הקדומות המבוססות על מספר הגיגים שטחיים.

חשבתי שלכתוב ספר על כל תולדות האנושות מתחילתם, ועד סופם זאת יוהרה בלתי מתקבלת על הדעת.

הייתה לי דעה לגבי ספר המנסה לסכם ולדחוס את כל ההיסטוריה, חשבתי שהוא לבטח משעמם כמו רשימת מכולת, או תקציר מנהלים במקרה הטוב.

לא האמנתי בהיסטוריה, החולפת ביעף על פני עשרות אלפי שנים, בטיסה שבה ניתן אולי לראות צל אנושות, אך לא אנושיות.

הקרח ביני ובין נח הררי נישבר, כשראיתי ראיון טלוויזיה עם נוח, אדם צעיר, ששוחח באינטליגנטיות ובענווה רבה על ההיסטוריה, ועל ספרו שנראה כפורץ דרך. שיחה שהחזירה אותי לשאלות הפתוחות בחקר ההיסטוריה שאותן זכרתי בעברי כסטודנט. מכאן ועד קריאת הספר, הדרך הייתה קצרה.

המורה שלי להיסטוריה, זאב רובינזון, אמר תמיד, ההיסטוריה היא מקצוע על, אתה צריך לדעת בו הכל, שפע תחומי ידע, אבל אף אחד לא ידע איך ניתן להביא את זה לביטוי כמכלול. זאב ועמיתיו המשיכו ללמד בדרך הקלאסית, התמקדו בנושא או בתקופה מסויימת, וסיפרו לנו תזה או אנטיתזה. רבים דיברו על היסטוריה אנושית, המתארת את בני האדם הרגילים, את חייהם היום יומיים, אבל הם עסקו בהיסטוריה של מלכים, או של אליטות, שאיננה משקפת חיים אמיתיים.

הררי מדבר איתך על האדם הקדמון, כמציאות חיים, בתקופה שבה האוכל היה נדיר והסוכרים עוד יותר, כשהאדם הקדמון מצא פרי, הוא אכל אותו בבולמוס, כך אני כאדם קדמון, מדי פעם מרגיש צורך לנשנש סוכרים למרות שאצלי התוצאה היא השמנה. הררי ממשיך ומדבר על הדחפים הסותרים בזוגיות שלנו, בין נאמנות מוחלטת לבת זוגתנו, לבין הרצון לבגוד בה, כנגזרות של התנהגויות פרהיסטוריות, המובילות לעתים לקונפליקטים מול האמצעים הטכנולוגים העומדים לרשותנו בעידן המודרני, כפצצת אטום, נשק יום הדין, המעניקה לאדם יכולת לחולל אסון כאל זעם קדמוני. הררי מפתיע באופן שבו הוא מספר את ההיסטוריה ובעצם מדבר על אתגרים, מאוויים, והפחדים היום יומיים שלנו, ומנסה למצוא להם הסברים ושורשים בהיסטוריה האנושית, ובכך מתקבלת מוחשיות ורלוונטיות להיסטוריה, כסיפור האנושות, שהוא למעשה סיפור החיים שלנו כבני אדם.

רבים ניסו להגדיר, מהם מיתוסים, והתפקיד שהם ממלאים בתרבות האנושית. הררי מצליח להסביר זאת בפשטות ואלגנטיות, הסיפורים שבני האדם מספרים לעצמם במטרה לחבר בין אנשים שונים. ההיסטוריה, מתחקה למעשה אחרי אותם סיפורים. הררי מדגים את הרעיון של סיפור אנושי העובר כחוט השני מהחברה הקדמונית לחברה המודרנית, באמצעות הצגת פסל פולחני קדמוני, פסל אריה אדם, המוכיח שהאדם הקדמון ידע להמציא סיפור. כך האדם המודרני, לוגו האריה של פיג'ו, המייצג תאגיד ענק, הוא ביטוי ליכולת המצאת סיפור מודרני על תאגיד ערטילאי, וחיברו באמצעות הסמל המוחשי, לאנשים רבים ככול האפשר. באמצעות סמלי תרבות, הררי ממחיש ומסביר מונח מסובך כמו מיתוס, והופך אותו לבהיר ומובן לקוראיו.

הררי מביט להיסטוריה בקנה מידה גדול, כרצף החוצה תקופות, ויבשות ומבצע הכללות מרהיבות גדלות, כמו אסטרונום המביט למרחבי השמיים האין סופיים באמצעות טלסקופ כדי לפענח את צפונות היקום מלפני מיליארדי שנים. ומעת לעת הוא מסיר את עיניו מהטלסקופ ומביט לחיים האמיתיים, על פני כדור הארץ, לדוגמאות פרטניות ומצליח לחבר בין שתי התמונות השונות לתמונה אחת של מראה האנושות, חיבור הדומה לתיאוריית על במדעים. כך התמונה אותה מצייר הררי באמצעות הסבריו המבריקים לאופן בו התפתחה האנושות, במשך אלפי שנים למה שהיא כעת.

הררי, מספר היסטוריה מרתקת בגובה העיניים, הוא שוזר נושאים מגוונים, כמו כלכלה, תאגידים, רעיונות מדיניים, אנתרופולוגיה, ומצליח להראות את הקשר בין התחומים השונים, לאנושות - אנחנו כבני אדם. הררי הוא איש רנסנס מודרני השולט בתחומי ידע רבים באופן רהוט ואינטליגנטי, המקנה לספר ברק אינטלקטואלי שאינו מתנשא. הוא מצליח לבטא רעיונות מורכבים בצורה פשוטה ומובנת, ולקשור אותם לדוגמאות קונקרטיות, הממחישות ומנגישות את ההיסטוריה לאנשים רבים, מה שהופך את הקריאה בספר לחוויה יוצאת דופן. הררי מחזיר להיסטוריה את הקסם והברק הראויים לה.

נח הררי פירק אחת לאחת את דעותיי הקדומות, ושכנע אותי לאופן שבו ניתן להביט בצורה שונה ומרהיבה להיסטוריה האנושית.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רץ
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי

ספרי עיון המרתקים את הקורא לא פחות ממותחני page turner משובחים אינם חזיון נפרץ. "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי בהחלט משתייך לזן נדיר זה של ספרי עיון פופולאריים. הררי מתמודד בהצלחה מרובה עם אתגר לא פשוט: להנגיש לנו הקוראים – הומו סאפיינסים הדיוטות – את ההיסטוריה של המין האנושי: מאיפה באנו, כיצד התפתחנו, איך הגענו עד הלום ולהיכן אנו עוד עשויים (או שמא עלולים) להגיע בעתיד.

הררי מתאר את התחנות העיקריות במסלול שהפך את ההומו-סאפיינס ("האדם החושב", כך אנו קוראים לעצמנו) מ"סתם" עוד מין ביולוגי אחד מבין רבים למין הביולוגי הדומיננטי בכדור הארץ: השליטה באש, הכחדת מינים ביולוגים אשר סיכנו (לתחושתו) את מעמדו, תקופת ה"לקטים-ציידים", המהפכה הלשונית, המצאת הכתב, המהפכה החקלאית, והמהפכה המדעית. מטבעה של סקירה פנורמית של תקופה כה ארוכה ודינמית בטקסט יחסית קצר הוא שבהכרח אין היא יכולה להיות ממצה ומעמיקה. ובכל זאת, כתיבתו של הררי משכילה לתאר לקוראים באופן קולח, המתובל במינון נכון של אירוניה, את נקודות המפנה הדרמטיות בהתפתחות האנושית.

על אף שהכרתי רבים מן המושגים והאירועים אותם מתאר הספר, אני חש שיצאתי נשכר מאד מקריאתו, שכן מלבד ההנאה המרובה שהוא העניק לי, "קיצור תולדות האנושות" חידש לי בכל זאת לא מעט. בפרט, לא הייתי מודע לכך שברוב המכריע של שנות קיומו (כמאתיים אלף שנה), עד המהפכה החקלאית, התקיים ההומו סאפיינס בקבוצות קטנות של "לקטים ציידים". הידע שלנו על עשרות אלפי שנות היסטוריה אלו מועט עד כדי תסכול, כפי שמיטיב להמחיש הציטוט הבא מן הספר: "יתכן מאד שהתרחשו שם אינספור מלחמות, מהפכות חברתיות ותככים פוליטיים, ושנוצרו שם תנועות דתיות סוערות, תפיסות פילוסופיות מעמיקות, ויצירות מופת אמנותיות. ייתכן מאד שחיו אז נפוליאונים של מאה קילומטר, בטהובנים של חליל קנים, ומוחמדים של רוח עץ האלון". בשבועות האחרונים ממש נתגלתה מערה מתקופת הלקטים-ציידים ועל קירותיה ציורים אשר מעידים, על פי ברי-המזל המעטים שזכו לראותם, כי כישרונות הציור של הלקטים-ציידים לא נפלו מאלו של האדם המודרני. שחר היסטוריה עלום זה של האנושות יכול להיות כר עשיר לספרי פנטסיה. האם יש כאלו?

והנה שאלה נוספת אותה מעלה הספר ואף מספק לה תשובה: מי הוא הרוצח הסדרתי הגדול ביותר בהיסטוריה של כדור-הארץ? אין כוונתי לרוצח של פרטים, אלא לרוצח של מיני בעלי-חיים, "ג'ק המרטש מינים ביולוגיים". כן, ניחשתם נכון, כנראה שזה אנחנו. נראה כי חיסלנו את שאר מיני האדם, גם את האדם הניאנדרטלי. לא זו בלבד, כל אימת שההומו סאפיינס התפשט ליבשת חדשה, הוא גרם להיכחדותם של מיני בעלי-חיים רבים, ובפרט להיעלמותם של רוב היונקים הגדולים. אז כשאנו אומרים על מאן-דהו: "זה בן-אדם!" האם זוהי באמת מחמאה? יתכן שהכינוי "You dog!" הנהוג אצל חלק מן השחורים בארה"ב הוא בעצם מחמאה גדולה יותר...

הררי מתייחס לשורה ארוכה של שאלות מרתקות נוספות: האם האדם ביית את החיטה או שמא החיטה בייתה את האדם? האם יש מתאם בין הצלחה אבולוציונית לבין אושר אינדיבידואלי? מהו "סדר מדומיין" ומה חשיבותו בתרבות האנושית? מה יעלה באחריתו של ההומו-סאפיינס, והאם המדע המודרני (ובפרט, ההנדסה הגנטית) יגרום להתפתחות מינים תבוניים חדשים אשר יירשו אותו? האם הדתות המונותיאיסטיות סובלניות יותר מאלו הפוליתיאיסטיות? ועוד, ועוד.

לתועלת הקוראים, הררי מציג בתחילת הספר טבלה של "ציר הזמן של ההיסטוריה" ובה מצוינים האירועים המכוננים של האנושות ולפני כמה זמן לערך הם חלו. כך, למשל, היקום נוצר במפץ הגדול לפני כ-13.5 מיליארד שנה, האורגניזמים הראשונים הופיעו לפני כ-3.8 מיליארד שנה, מיני האדם הראשונים התפתחו לפני כ-2.5 מליון שנה, וכן הלאה. אם נניח כי היקום הוא בן "שנת יקום" אחת ואם "ננרמל" את זמני שאר המאורעות בהתאם, אזי יוצא כי צורות החיים הראשונות הופיעו לפני כארבעה חודשי-יקום, מיני האדם הראשונים הופיעו לפני שעת-יקום וחצי, ההומו סאפיינס הופיע לפני כעשר דקות-יקום, המהפכה החקלאית קרתה לפני דקת-יקום אחת, והמהפכה המדעית קרתה לפני כשלוש שניות-יקום. לאור האצה מסחררת זו בקצב ההתפתחות נראה כי כל תחזית באשר לגורל ההומו סאפיינס בדקת היקום הבאה תהיה ספקולטיבית ביותר. אז מה נאחל לעולם העולל שלנו, במלאת לו שנת-יקום אחת? "שתזכה לשנה הבאה. עד מאה ועשרים שנה. מזל טוב!"

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עולם
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי

כפייתיות היא כנראה תכונה אנושית שאין לה הסבר אבולוציוני הגיוני, ובכל זאת הצליחה להשתמר ללא פגע מזה מספר דורות במשפחתי. עצלנות, לעומת זאת, התפתחה כפי הנראה רק בדור הנוכחי...בכל מקרה, צירופן של שתי תכונות אלו הביאו אותי לקרוא את הספר הזה. אני לא נוהגת לקרוא ספרים שהם פסאודו-מדעיים. אני קוראת ספרות מדעית לצורך עבודה (וגם לנשמה), או ספרות נטו לנפש. אני ספקנית לגבי ספרים שהם מצד אחד לא ספרות ומצד שני לא ממש מדע אלא אוסף מפוקפק של אנקדוטות קליטות. אבל, יצא שקיבלתי את הספר במתנה ולא הספקתי להחליף אותו (עצלנות כבר אמרתי?), וכקוראת אובססיבית של כל מה שנמצא בהישג ידי נאלצתי לקרוא.

מכיוון שציפיתי למינימום הספר לא היה יכול לאכזב אותי, והוא אפילו הפתיע לטובה בנקודות שהעלה ולא חשבתי עליהן.
הידעתם שההומו-ספיאנס הצליח במקום שבו מיני אדם אחרים נכשלו לא בגלל שכלו המפותח או חוסנו הגופני אלא משום יכולתו לרכל? כן, זו בדיוק הטענה שמעלה נח-הררי. לדבריו היכולת לרכל מאפשרת למין האנושי היחיד ששרד לאסוף המון מידע ולהפיץ אותו, וזה חיוני ליכולתו של האדם לפעול כחברה מצליחה. אני לא יודעת אם יש אמת מדעית בטענה הזו, אבל אין ספק שהיא קוסמת ביותר. מסתבר שלשבת עם חברה ולקשקש זו פעולה שמביאה לרווחת המין האנושי! נו טוב, אני מוכנה להיות קורבן...
נח-הררי מעלה את הנקודה הזו ברצינות גמורה. ואני תוהה, אילו זה היה נכון אז כיצד יתכן שהדבר היחיד שנשאר קבוע לאורך ההיסטוריה, לפחות מאז המהפכה החקלאית, הוא היותה פטריאכלית?
מצד שני, לזכותו של הררי אומר שהספר מעלה את כל ההסברים הרווחים להעדפת גברים על פני נשים לאורך כמעט כל ההיסטוריה, ושולל את כולן. הוא לא מנסה להציג פתרון דחוק, אלא מודה שהנקודה עדיין לא מובנת.

ההתייחסות של הררי למהפכה החקלאית מרתקת. הוא טוען שהמהפכה החקלאית הגדילה מאוד את אוכלוסיית העולם, אך לא גרמה רווחה לפרטיו. לדבריו היא היתה גרועה לפרט הבודד כי האדם המלקט –צייד שקדם לחקלאי אכל מזון מגוון יותר בכמות גדולה יותר והיה תלוי הרבה פחות בפגעי מזג האוויר. החקלאי אמנם למד לייצר יותר מזון, אך מי שנהנה מכך היו בעצם קומץ אנשים ולא החקלאי עצמו (מישהו דיבר על מיסים? צדק חברתי?)

עוד נקודה שאהבתי בספר היא הטענה שהעובדה שדנ"א מסויים מתרבה אינה בהכרח מצביעה על כך שבעל הדנ"א הזה הצליח במיוחד. חשבו על עגלים המיועדים לשחיטה – הדנ"א שלהם מתרבה לעין שיעור בגלל בני האדם, אך קשה לומר שזה לטובתם. מן הסתם הם היו מעדיפים להיות זן נכחד של קרנף...

הבעיה העיקרית שמצאתי בספר, ומכאן רק שלושה כוכבים, היא שהררי מסיק מסקנות מרחיקות לכת מכמעט אפס נתונים. הרבה תיאוריות שבספר ניתנות להחלפה בתיאוריות הסותרות אותן אם מתבססים על אותם נתונים.

בקיצור (אחרי שכתבתי כל כך הרבה...), ספר קריא מאוד מעניין ואף משעשע, ואני בהחלט יכולה להבין מדוע הררי הוא מרצה מבוקש כל כך. אבל מכאן ועד הבנה אמיתית של תולדות האנושות הדרך עוד ארוכה...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי

לכתוב סקירה על ספר שנכתב לפני 11 שנים, שמיליוני אנשים קראו בעשרות שפות, שעורר פולמוסים בכתב ובע"פ... מה כבר יש לחדש?

את הדברים הבאים כתבתי בבלוגי עליו השלום באתר ישראבלוג, עליו השלום גם כן, באוגוסט 2011, כלומר זמן קצר אחרי שהספר יצא לאור, ולפני שמחברו הפך למגה-סלב גלובלי וגורו אינטרגלקטי שמדלג בין לשכתה של אנגלה מרקל לזו של עמנואל מקרון, בתדירות ובקלילות שאתם ואני מדלגים בין המטבח לסלון, והיה רק מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית.

אלה הדברים:


לא שאני סמכות ספרותית, או סמכות באיזה תחום, אבל אם אתם מתכוונים לקרוא רק ספר אחד בזמן הקרוב, ובפרט ספר עיון, זה הספר.
המחבר, יובל הררי, הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ולמרות השם היומרני משהו של הספר, הוא מתמצת, בצורה מרתקת ומחכימה, שבעים אלף שנות היסטוריה בארבע מאות עמודים.
העלילה, לפי הררי, היא די פשוטה: ההיסטוריה האנושית הונעה בכוחן של שלוש מהפכות עיקריות: המהפכה הלשונית, שהתחילה את ההיסטוריה, המהפכה החקלאית, שהאיצה אותה, והמהפכה המדעית, שאת תוצאותיה אנו חווים כיום, והיא עלולה להביא את קץ ההיסטוריה, לפחות עבור המין הומו סאפיינס (האדם הנבון).
אבל הסיפור מתחיל הרבה קודם: יקומנו הקט קיים 13.7 מיליארד שנים, כדור הארץ קיים 4.5 מיליארד שנים, ראשוני האורגניזמים הופיעו לפני 3.8 מיליארד שנים. בני אדם החלו לשוטט על פני היבשה לפני שני מיליון שנים. לפני מאתיים אלף שנים הופיע המין החמדמד הומו סאפיינס, אליו משתייכים כותב הבלוג, שלושת קוראיו, ועוד שבעה מיליארד אנשים על פני האדמה. באותה תקופה כמה וכמה מיני אדם נוספים חיו לצד ההומו סאפיינס, ולא היה לו שום יתרון עליהם, כפי שלא היה לו יתרון מיוחד על שאר בעלי החיים. סבי סבינו התמקמו במקום לא כל כך טוב באמצע פירמידת המזון, אוכלים נברנים, נאכלים על ידי טיגריסים, ובאופן כללי לא עושים רושם שהם הולכים לכבוש את העולם. ואז... מתישהו לפני שבעים אלף שנים בערך, מוטציה גנטית שטיבה לא ברור שינתה את מבנה המוח של ההומו סאפיינס ודחפה אותו לצאת ממזרח אפריקה ולהתפזר ברחבי הגלובוס, תוך כדי הכחדת רוב היונקים היבשתיים וסילוק כל מיני האדם האחרים, ובכללם הניאנדרטלים שחיו באירופה ובמערב אסיה. איך הוא עשה את זה? באמצעות יצירת שפה פיקטיבית שאפשרה יצירת מיתוסים משותפים. למה זה טוב? אמונות ומיתוסים משותפים מאחדים מספר רב של אנשים, ומאפשרים השגת מטרות המצריכות שיתוף פעולה רחב היקף בין מספר רב של פרטים, כגון ציד עדר איילים או הכחדת חבורת ניאנדרטלים.
כך חי לו סאפיינסנו עשרות אלפי שנים בשובה ובנחת, בקבוצות קטנות של לקטים ציידים, אסף עשבים וגרגרים, צד לטאות וחרגולים, ולא סבל מבעיות מיוחדות. אבל לפני כעשרת אלפים שנים, בתהליך ארוך טווח האדם ביית, או ליתר דיוק, בוית על ידי תפוח האדמה, החיטה התירס ושאר דגנים מרושעים, במה שמכונה המהפכה החקלאית, שבחכמה לאחר מעשה אפשר לכנותה המהפכה החלכאית. למה? כי בני האדם שעד עתה קיפצצו בחדווה ביערות ובעמקים, הפכו עבדים נרצעים לשדות התבואה ועדרי הצאן והבקר שלהם, שלא לדבר על התזונה שהורעה ועל המחלות שהתרגשו באדיבות חיות המשק החדשות. האיכר החסון שנושא תיבה מלאה עגבניות עם חיוך מאוזן לשפם טוב אולי לפרסומת, אבל במציאות בני אדם סבלו והתייסרו בביצוע פעולות חקלאיות כגון עישוב, סיקול, זריעה וחרישה, פעולות שמבחינה אבולוציונית כלל אינן מתאימות לגופו של יצור שבמאות אלפי שנים עוצב והותאם לחיי ליקוט וציד. אגב, גם האדם המודרני שרוכן מעל מקלדות ועכברים ולא מעל מגלים וחרמשים סובל בגלל ביצוע פעולות שגופו הלקטי - ציידי לא מותאם אליהן, אז בפעם הבאה שכואב לכם הגב, תבואו בטענות אל החיטה. היא אשמה.
כך חי האדם עוד אלפי שנים, נקרע בעבודות השדה, סובל משיטפונות, בצורת, רעב, מלחמות ושליטים עריצים שהכניסו לו את היד עמוק לכיס ולמחסני התבואה ושתו לו את הנשמה במיסים אכזריים. חוץ מהעניינים הלא נעימים האלה, המהפכה החקלאית תרמה להקמת יישובי קבע ולהמצאת הכתב והכסף, ככה שלא הכול היה שחור. לפני חמש מאות שנים ההיסטוריה ביצעה את התפנית החדה האחרונה, המהפכה המדעית, בה הודה האדם בבורותו, והחל לחקור ולגלות את סודות כדור הארץ והיקום. ראשיתה של המהפכה במסעות של קולומבוס מגלן וקוק, ותגליותיהם של גלילאו וניוטון, וסופה בארנבות שזוהרות בירוק זרחני, בסייבורגים מתוכנתים ובתחזיות קודרות מאוד לגבי קיומו של המין האנושי בעתיד. המחבר טוען כי עם ההתפתחויות הטכנולוגיות שמתרחשות בקצב מסחרר יכול מאוד להיות שבעוד זמן לא רב, עניין של כמה מאות שנים לכל היותר, יצורים מתוכנתים בטכניקות של עיצוב תבוני מזן על - אדם יחליפו את הומו סאפיינס, כפי שהוא עצמו החליף את הניאנדרתלים. קצת מלחיץ, אבל בכל אופן כנראה שיש לנו עוד קצת זמן על הגולה הכחולה, מספיק זמן כדי לקרוא את הספר. אני ממליץ בחום.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בועז
קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי

ספר עיון מרגש, מהנה ומפעים. מילות תואר שבדרך כלל לא נוהגים להצמיד לספרי עיון, הרבה יותר מקובלת המילה "מאלף", ובכן הספר בהחלט מאלף, אבל הוא הרבה יותר מזה. הוא פשוט עונג צרוף.

גדולתו של הספר הזה בעיני, בהשוואה לספרים דומים שסוקרים את ההיסטוריה של האנושות שיצא לי לעיין בהם, היא הזווית האישית של המחבר, שדרכה הוא מתאר עבורנו את השתלשלות האירועים ההיסטורית מרגע היווצרותו של המין 'אדם' עד לימינו אלה. לא תמצאו כאן רק סקירה עובדתית יבשה מ'מעוף הציפור' של אירועים היסטוריים, אלא התבוננות מזווית לא שכיחה על ההתרחשויות הללו, עם לא מעט הומור, וניתוח מעמיק וייחודי, עשיר בתובנות והקשרים מפתיעים של ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה האנושית: המהפכה הלשונית, המהפכה החקלאית, התפתחות הדת, התפתחות הלאום, האימפריאליזם, הכסף, המדע ועוד. אני רק יכולה לתאר לעצמי אילו הרצאות מהנות ועוצרות נשימה המחבר, דר' יובל נח הררי, מעביר באוניברסיטה העברית את הסטודנטים ברי המזל שלו... בספר הזה הוא פשוט לא חדל להלהיב אותי. הוא משעשע, מרתק, מלמד, הופך מוסכמות ומאתגר ללא הרף. פשוט חוויה.

אני מניחה שלאנשים בקיאים ממני בהיסטוריה הספר יחדש פחות ברמה העובדתית ממה שחידש לי, אבל אני חושבת שההנאה ממנו מובטחת לכל קורא סקרן ופתוח באשר הוא. למען האמת, לו הייתי מורה בתיכון, ביום הראשון ללימודים הייתי עומדת בשער בית הספר ומחלקת את הספר הזה לכל התלמידים ואומרת להם: לכו הביתה לקרוא, כשתסיימו תחזרו, ומשם נתקדם.... זה ספר שמסדר לך את מה שידעת בתוך קונטקסט היסטורי רחב, מגלה לך אינספור דברים שלא ידעת, ובעיקר עושה לך חשק לדעת עוד.

איפה שהוא בהתחלת הספר נכתב שאם תחזרו בזמן כ-250 אלף שנה תמצאו שם סבתא שהיא משותפת לכם ולשימפנזים... אז צאו לדרך ותמסרו לה ד"ש. המסע הזה מומלץ בחום!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“אחרי כותרת כה יומרנית לספר, חייבת לבוא אמירה המצדיקה אותה. ואכן, ד"ר יובל הררי - שנכנס לעובי קורת הה”