סופר אמיתי אינו רק אחד שיודע לספר סיפור, אלא אחד שנאבק להעביר מסר שבוער בלבו. את המשימה הזו, צלח עוז ברובה.
הספר מורכב משלושה מאמרים/הרצאות שנשא עוז בשני העשורים האחרונים. המאמרים נערכו והורחבו, ומיועדים בעיקר לאלו שדעתם שונה משל המחבר.
ככותב, אתה דבק בנרטיב, אך מתאים אותו לקהל היעד. מעניין היה לדעת, אילו קטעים הוסיף, הרחיב או שינה עוז, במהלך עיבוד הספר.
הפרק הראשון מתייחס להגדרת הפנאטיות ולדרכי פעולתה בעולמנו. האמור בפרק זה, לא היה עבורי בגדר חידוש.
עוז גורס כי ניתן לדרג את הרוע במין היררכיה ברורה, אך אני חולק עליו - רוע לטעמי, הוא מושג סובייקטיבי, ודירוגו בסולם כזה או אחר, הינו בעייתי. פנאטיות לעומתו (אם כבר במדרגים עסקיננו), ראויה למדרג. שכן, כפי שעוז טוען, מידה כזו או אחרת של קנאות, קיימת בכולנו, אך ראוי להבדיל בין מידת הקנאות, ובין דרכי ביטויה.
בפרק השני, חולק עוז ממחשבותיו אודות היהדות, לא כדת או כלאום, אלא כתרבות.
לטענתו, האירועים התיאולוגיים המשמעותיים ביותר בתרבות ישראל בדורות האחרונים, לא אירעו בבתי המדרש או חצרות הרבנים, אלא בשירה, בפרוזה ובהגות העברית.
חלוצי ספרות העברית החדשה, נסחפו זה אחר זה, לעסוק בדת – בחקירת האמונה, בתשאול האל וביראת שמיים.
כך גם בשירו של יהודה עמיחי, אודות השואה – "אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו".
שיר זה (כרבים אחרים), מתחבר אל שורש המחלוקת חסרת המוצא, של המאמין כנגד אדונו. זה שדורש צדק מאלוהיו, ומהרהר ברצונו של האחרון בטובתו (ובטובת בריאותיו).
אהבתי את פרשנותו ההומנית של עוז ליהדות, וחיבורה לפלורליזם. להלן מובאה – "השוני אינו רעה חולפת, אלא מקור ברכה. המחלוקת אינה מצב של חולשה מטרידה, אלא היא אקלים חיוני לצמיחתם של חיי יצירה. אנחנו שונים זה מזה לא מפני שאחדים מאיתנו עדין אינם רואים את האור, אלא מפני שיש בעולם אורות ולא אור".
מסקרנת תגובתו של אדם שומר מצוות אל חלקים בהם הפרשנות יכולה להוביל להנה ולהנה. בפרק מספר פנינים, ששווים בעיניי קריאה.
הפרק השלישי, הוא הפרק לו ציפיתי – משנתו של עוז אודות עתידה של מדינת ישראל.
אמונתו בפתרון שתי המדינות, אינה חדשה. אך הבסיס לאמונה זו, הוא שמאדיר את הפרק.
איני שותף מלא לדעותיו של עוז, ומצאתי בחלקן חורים, אך הפרק לדעתי, הינו מרתק, ומעורר מחשבה הכרחית (לכל אזרח בישראל).
"אין אדם מקלל את אלוהים, אם אין אלוהים בלבו".
בדיוק כפי שאין אדם נסער מדבר, אם אינו מוצא בו שביב אמת.
סולדים מעוז? אני מאתגר אתכם לקרוא את הפרק האחרון.
להוכיח, קודם כל לעצמכם, את טיב יסודות השקפתכם.