יש תקווה לאנושות, אנשים! לסיים את האחרון של אילן הייטנר בייאוש טוטלי ואז להגיע לדבר הזה, לפנינה הזו של קאזואו אישיגורו, זה כמו להחליף את קורט ראסל בסצנה האחרונה של הרימייק המזעזע לסרט "הרפתקה בפוסידון" - ואפילו לא למות בסוף: להגיע בצלילה ארוכה ובלתי אפשרית עד למתג ההופך את כיוון מדחפי הספינה (או משהו כזה. לא זוכר מרוב הטמטמת), ללחוץ עליו בייאוש, להיות בטוח שהלך עליי (אין מצב לצלול את כל הדרך חזרה. ברור) ואז... חמצן בהפתעה, "שארית היום" של אישיגורו! הגיע הזמן באמת להוסיף כאופציה לסוקרים/מבקרים פה, ברוח העידן ה(סופר) מודרני, פס דיגיטלי שיקליט קולות רקע לסקירות; הייתם שומעים פה הרבה "מממ" ו"וואי וואי" ו"יאמי-יאמי" ו"אויש, זה נפלא הדבר הזה, קיבנינימט!"
אני ממש מרוצה בואכה מאושר בואכה באקסטזה נוכח הספר הזה, שמוכיח, אם בכלל מישהו זקוק היה להוכחה, שיש דבר כזה 'קלאסיקה מודרנית'. בין כל ההבל שמציף את חיינו, סדרות ריאליטי מגוחכות, אפליקציות נבובות, רשתות חברתיות לא חבריות, תאגידי ענק שמציגים סטיות פרוורטיות כדי למכור לנו עוד איזה מוצר מפגר ולגמרי לא נחוץ ובאופן כללי ניצחון מוחץ וחד משמעי 'לתרבות' הנון-תרבות (לא פותח אתכם מחדש את הוויכוח הזה! רואה את ממוצע הגיל בקונצרטים של האנדלוסית או בסבב "מוסיקה במשכן" וזה מספיק לי) - הנה פריט אומנות של ממש, כתוב נפלא, פיוטי להתעלף, עצוב כמו שוויתור על כל (כל!) שאיפות חייך -קלות ככבדות- יכול להיות עצוב, מתוחכם באופן ההצגה (כל שורה מוסיפה עוד נדבך עד שמתקבלת התמונה המלאה) ובעיקר – תובע ממך, הקורא, התמודדות. זה לא שמילאת חובתך מעצם רכישת הספר, לא ולא; אתה תשב עכשיו, נשמה שלי, ותקרא ותבין שככה אנשים חיו פעם. ואולי חיים היום. משוכנעים עד לעומקי נשמתם וקצות נימיהם בנחיתותם ביחס לאנשים אחרים, רק משום שאלה איתרע מזלם להיוולד ללא ייחוס ואלה מנגד שפר מזלם להיוולד למשפחות 'מיוחסות' כביכול, בעלות רכוש, נכסים ויכולת להעסיק אצלם ולהעמיד לרשותם את כל אלה שאינם הם. אמנם אנגליה של אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל משהו השתנה בת'אכלס?! תראו את ההיסטריה סביב בית המלוכה. היה נחמד בהתחלה אבל הלו – אל תגזימו! למה בדיוק יצאנו למהפכה הצרפתית?!...
ובפינתנו "הסרט שליד הספר", ב-93 יצאה לאקרנים גרסה סופר איכותית שגם הלכה על 'הליהוק המתבקש' עם אנתוני הופקינס ואמה תומפסון בתפקידים הראשיים, כאילו שמישהו אחר ביקום מלבדם בכלל יכול היה להעז להתיימר לגלם את התפקידים הללו, משהו בנוסח מר דארסי של ג'יין אוסטן שישב כל כך בול על קולין פירת', שבסרטים נוספים שבהם כיכב אח"כ, "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" למשל, הוא שוב נקרא "מר דארסי" כהומאג' לדמות הדגל שלו ובקריצה פרטית למביני עניין... בכלל, על הוויכוח הבלתי נגמר סביב הסוגיה 'מה עדיף ספר או סרט' – מומלץ בחום לא להביא דוגמה מהמקרה הנ"ל שכן הסרט הפעם אכן הצליח לשחזר את האווירה הייחודית של הספר ופירש לא רע, לטעמי לפחות, את מה שקוראי הספר ראו בעיני רוחם בדמיינם את הדמויות והסיטואציות השונות. בניגוד, למשל, למועדוני המעריצים של "שר הטבעות", שזממו בזמנו לשפד את פיטר ג'קסון על חומות העיר אוסגיליאת, אחרי שהפך להם את הפנטזיה לסניף של מקדונלדס' אחרי ביקור של הטרמינייטור.
בארבע מילים: ספר חובה. והסרט גם.
















