פעמים רבות אנחנו מוגדרים ע"י מה שאנחנו חושבים שהוא "תפקיד חיינו". לפעמים לא מקבלים עבורו שכר נראה לעין ומתוגמלים בהרגשת ערך, בתחושה של הצלחה, בדימוי של חשיבות ובהרגשה שאנחנו בלתי ניתנים להחלפה. הספר הזה מסופר מפיו של מר סטיוונס שהוא רב משרתים בדרלינגטון הול. הסיפור כולו מתרחש במהלך טיול - כנראה הראשון בחייו - שהוא עורך בשנות החמישים של המאה הקודמת, וזכרונותיו מתפקידו בשנות העשרים והשלושים, התקופה שבין מלחמות העולם. למר סטיוונס יש מטרה בטיול הזה אבל היא תשאר סמויה מעיניו גם כשישלים את משימתו, וכנראה עד סוף חייו.

אישיגורו בונה את דמותו של מר סטיוונס בעדינות רבה: אדם נטול מודעות לחלוטין, נבוך בנסיבות חברתיות שאינן קשורות לתפקידו, חסר סקרנות ולא מטיל ספק באדונו. מטרתו היחידה בחייו היא לתת שרות מצויין, לארגן את חיי האחוזה בה הוא משרת על הצד הטוב ביותר. הוא אינו רואה - ולא רוצה לראות - את התמונה הכללית, זו שמעבר לכתם על כלי הכסף. הוא אינו מצרף את מה שהוא רואה ושומע למסקנות כלשהן. הוא פשוט עומד על משמרתו ומבצע את עבודתו גם כשהיא עולה לו בדברים היקרים לו מכל. ובשביל לבצע אותה הוא חיב שלא לדעת מה הדברים היקרים לו מכל. באותה תקופה אנגלים מהמעמד הגבוה (בינהם לורד דרלינגטון) "שיחקו במדינאות" והמון פגישות, ועידות, ארוחות וסופי שבוע סודיים אורגנו והפגישו דיפלומטים ואנשים בעלי עוצמה פוליטית במטרה להחליף מציאות פוליטית אחת באחרת. מר סטיוונס שומע הרבה ומבין מעט מאד.

אחת האפיזודות השוליות בהן נזכר מר סטיוונס ממחישה דילמה שרבים מאיתנו מתלבטים בה. לורד דרלינגטון, שהושפע מרוח אנטישמיות שרווחה באותם ימים, מורה לרב המשרתים שלו לפטר שתי משרתות זוטרות, בגלל יהדותן. האורחים שלו, לדבריו, יחושו אי נוחות אם יהיו יהודים בבית. מר סטיוונס מרגיש אי נוחות, אך אינו מוחה, פונה לסוכנת הבית ומורה לה לשלוח אליו את המשרתות כדי שיפטר אותן. סוכנת הבית הנדהמת מתמרמרת על אי הצדק, כועסת ומאיימת בהתפטרות. מר סטיוונס אינו מגיב, המשרתות מפוטרות, וסוכנת הבית אינה מתפטרת. לימים כשהוא שואל אותה על כך היא משיבה שלא התפטרה כי חששה מהצפוי לה. המעשה עורר בה התנגדות וכעס אבל המחיר שהיה עליה לשלם על מה שנכון לעשות היה גבוה מדי. זה הסיפור שנגע לי יותר מכל: אני מכירה אותו אישית.

הספר הזה מעולה. אישיגורו בונה דמות חיה ונושמת, כזו שאנחנו מבינים. כזו שאנחנו עצובים בשבילה ולמרות שעולמו של מר סטיוונס כה רחוק מעולמנו הוא דמות אמיתית ואמינה. אנחנו מבינים את הצורך שלו להפוך דברים שהם זוטי זוטים לבעלי חשיבות עליונה ולהחליף את כל מה שאבד לו באישיות מקצועית לתפארת, כזו שמה שהיא עושה מתפרש לו כ"כבוד". ואכן כשאחד שהוא פוגש במסעו שואל אותו מהו "כבוד" בעיניו הוא עונה "לא להתפשט בפומבי". וגם את זה, תודו, אנחנו מכירים מניסיון. רותקתי, התעצבתי וחשבתי עליו הרבה. מי שעוד לא קרא - כדאי.

לנוכח מה ששמעתי על הספר (כולל זכייה בפרס בוקר) וביקורות עליו ציפיתי ליצירת מופת שתיחרת בזיכרון.
אז ציפיתי.
עיקרו תמה מרכזית- כבוד, ג'נטלמניות ומעמד, אנגליה של שנות העשרים-השלושים של המאה שעברה. הוא מובא כזיכרון של מר סטיוונס כעבור שנים רבות במהלך שבוע חופשה מעבודתו כרב משרתים בדארלינגטון- הול שהיתה אחוזתו של הלורד דארלינגטון וכעת בבעלות אמריקאי, מר פאראדיי. שמרנות, ביטול העצמי (במסעו פוגש סטיוונס עובד בביתו של קצין לשעבר המגדיר עצמו אגב שיחה 'מטומטם כמו עבדך הנאמן'). גם בין המשרתים יש מעמדות, קודים נוקשים של כבוד כולל פנייה של סטיוונס לאביו העובד גם הוא באחוזה ובגיל שבעים כשתוארו 'תת רב משרתים' עדיין נושא מגשים עמוסים- בגוף שלישי ולא 'אבא'.
בשיחה בין רב המשרתים הוותיק לאורח של הלורד ולמרות היכרותם הקרובה הפנייה זה לזה היא 'אדוני' ו'סטיוונס'. הריחוק קיים ובחברה הבריטית יש לו משמעות. סטיוונס ועובדת צעירה ממנו הם 'מר סטיוונס' ו'מיס קנטון' בשיחה. אין שמות פרטיים. מעסיקו הנוכחי בא מעולם שונה לגמרי.
באחוזה מתארחים מדי פעם מנהיגים בריטיים, אירופאים ואמריקאים בדרגות בכירות ביותר בתקופה מתוחה יחסית בין מלחמות העולם. בשיחה בין סטיוונס לאורח בעל מעמד באחוזה כשבחדר הסמוך מכונסים מנהיגים מתעקש סטיוונס שאינו מעוניין לדעת מה מתרחש בחדר ואין זה תפקידו לחקור בנושא. מי הוא בכלל שיתחב את אפו לעניין לא לו?
הספר מסתיים בפגישה מחודשת של סטיוונס ומיס קנטון (כעת גברת בן) הנשואה שנים רבות ואם לבת, ועדיין פונים זה לזו ברשמיות למרות היכרותם הקרובה רבת השנים והעדר קשר עבודה ומרות זה מכבר. הקוד מחייב. שיחה קצרה עם גבר זר שתפיסת עולמו היא בפשטות -
'שמע חבר, סיימת יום עבודה, הערב הוא הזמן לבלות וליהנות מהחיים'. סטיוונס מבין שעליו לאמץ אמת פשוטה זו וליהנות משארית היום.
לא להחמיץ את היפה שבחיים. שקיעה מרהיבה גם היא הנאה.
לא התחברתי לכתיבה עצמה. המסר עובר יפה אך יש בה משהו כבד, איטי, לעתים על גבול המעיק. פסקאות ארוכות על דברים שוליים. כמה אפשר לקרוא על צחצוח כלי כסף, למשל. מהות הכבוד ומה מגדיר ג'נטלמן. חובבי היסטוריה ימצאו כנראה עניין מסויים, גם מי שהנושא המעמדי מדבר אליו. הספר אמנם מיטיב להביא תפיסת מציאות תקופתית, שמרנות, אפשר לראות בו ביקורת על סנוביזם ומעמדות ומשולבים אירועי עבר והווה באירופה ובמהלך חופשתו של המספר.יש בו רגעים טובים יותר כולל החביבות באזורי הכפר אבל בראייה כוללת לא רותקתי אליו.

מר סטיבנס משרת יוצא לטיול דרכים תוך כדי הרהר בתקופת שירותו בדארלינגטון הול לא נשמע כמו קריאה מעניינת כלל. אבל כשנתקלתי בו בספרייה, החלטתי לקחת אותו, ללא סיבה.
100 העמודים הראשונים היו קשים לקריאה, מתוארת דמותו של מר סטיבנס - איש מאופק, מקצועי, חרוץ ורציני. אך הוא גם מתחיל להבין שהוא צריך ללמוד את אומנות ההתבדחות כדי לפתח קשרים עמוקים יותר עם אחרים. הוא מקריב הרבה מאושרו האישי כדי להשיג ולשמר את המוניטין שלו כמשרת מוערך מאוד. אפילו כשהוא מנסה להתבדח עם אחרים, זה מרגיש מאולץ, והוא מהרהר איך דבריו נתפסים; הוא חושב עליהם יותר מדי, אפילו ממשיך להרהר עליהם למחרת - האם הם הבינו את כוונתו, האם הם הבינו את הבדיחה, האם הם נעלבו ממה שאמר, האם היה עליו לומר משהו אחר כדי להבהיר? מחשבות פנימיות אלו מראות עד כמה סטיבנס הוא אדם מופנם שחרד לאופן שבו אחרים תופסים אותו. מה שמוביל בסופו של דבר לבדידותו ולבידודו.
הסיפור מתפתח כשסטיבנס מהרהר בשנות שירותו ללורד דרלינגטון, שמתגלה כאוהד נאצים. ככל שהוא מהרהר יותר בתקופתו כמשרת, כך מתברר יותר שמחויבותו הבלתי מעורערת למקצועיות גובה מחיר. הוא מדחיק את רגשותיו כלפי מיס קנטון, עוזרת בית בדארלינגטון הול. למרות כל זמנם המשותף ואפילו כמה רמזים מצד מיס קנטון, סטיבנס מסרב להודות ברגשותיו אליה ודוחה אותה עוד יותר, תוך עדיפות לתפקידו על פני אושרו שלו. בסופו של דבר היא מחליטה להתחתן עם אחר. כשהיא מספרת לסטיבנס את החדשות הללו, היא כועסת שאין לו כמעט מה לומר לה בנושא. נראה שיש הרבה רגשות לא פתורים, שסטיבנס לעולם לא מודה בהם או מרשה לעצמו לבטא ישירות למיס קנטון. כל כך הרבה הזדמנויות ובכל פעם הוא מדחיק את רגשותיו, ואז חוזר מיד לעבודתו. הוא אפילו משתמש בעבודה כתירוץ לסיים שיחות עם מיס קנטון.
הספר הזה הוא תזכורות על ההחמצות שגורמת השקעת יתר בעבודה ובשאיפה תמידית להיות הטובים ביותר (או אולי להיות סתם הפראייר שעושה את כל העבודה כשכולם מעגלים פינות), ייתכן שמקריבים דברים חשובים יותר בחיים, כמו קשר , חברים ומשפחה. זוהי דוגמה של משרת בשנות ה-30; אבל בטוח שגם כיום יש אנשים שחשים כך. הצורך להשיג מצוינות, להיות מכובד ומוערך מאוד במקצוע שלכם, הוא שאיפה עבור אנשים רבים. האם צריך להקדיש כל רגע לעבודה ולשירות עד היום בו אנו פורשים? (למה מה קרה? אמר חבר שלי ההיטקיסט עד לא מזמן שפרש לפנסיה) יש אנשים שאפילו לא פורשים וממשיכים לעמול עד מותם. האם זה באמת מהות החיים? לא. האם עלינו להקריב זמן עם חברים ומשפחה? לא. האם אנו מאבדים את הקשרים החברתיים שלנו בגלל העבודה? כן. והאם נוכל לדברעל נושאים שאינם קשורים לעבודה כשאנחנו לא בעבודה? (אותי מעניין אישית שכשיושבים "שבעה" על מת, תמיד יש אנשים שמדברים על העבודה במקום לנחם.... )אם אתם מרגישים שהעבודה שלכם השתלטה על חייכם, תחשבו מסלול מחדש....
זה לא נורא קצת לוותר על עבודה, לצאת מוקדם לבית. וזה חשוב מאוד גם (חס וחלילה)- להתבטל. העבודה זה לא הכל.

את הספר הזה קראתי מזמן, אבל מצאתי בספריית הרחוב והבאתי הביתה כדי שיהיה, ואז הבת שלי קראה אותו לראשונה והיו לה כמה מחשבות ותובנות. זה מעניין לשמוע דעות ממי ש"שארית היום" אינו הספר הראשון שקורא מפרי עטו של אישיגורו. וכך קראתי את הספר שוב, קריאה חוזרת זה דבר שאני עושה מדי פעם, ויש לי כמה תובנות מכלילות על ספריו של אישיגורו. יהיה מי שיגיד שאישיגורו הוא סופר של ספר יחיד, הלא הוא שארית היום, ואני אגיד לו "מורי, שמעתי את דעתך. ובכל זאת יש כאן מכלול של יצירה ספרותית".

קצת על "שארית היום". מהכתוב על הכריכה האחורית של הספר אנחנו למדים ש"בשארית היום הגיע קאזואו אישיגורו, הסופר האנגלי ממוצא יפני, להישג ספרותי נדיר. באמצעות התיאור של אנגליה המעמדית של התקופה שבין שתי מלחמות העולם, נפרש סיפור מרתק המסופר בווירטואוזיות, ובו ניגוד- עצוב לעתים, מצחיק לפעמים- בין כוונותיו של הגיבור המספר למשמעות האמיתית של דבריו." נראה לי שצריך לקחת את מי שכתב את התיאור הזה ולתת לו 28 יום מחבוש או משהו. מי ירצה לקרוא ספר שזה התיאור שלו? ולמה?

שארית היום מתרחש בשנות החמישים. זהו סיפורו של סטיבנס שהיה רב משרתים של לורד אנגלי "בסגנון הישן" ועכשיו עם תהפוכות העולם הוא משמש משרת "כלבויניק" בשירותו של אמריקאי שרכש את האחוזה הבריטית ואת רב המשרתים יחד איתה. הספר מסופר מנקודת הראות של סטיבנס, שהיא לא אמינה במיוחד. הוא מתכחש לרגשותיו, לעיתים משקר במודע, לעיתים משנה רטרואקטיבית את הנעשה, מה שמשאיר את הקורא במתח תמידי להבין מה האירועים שבאמת היו. נקודת המבט הזו, של דמות ראשית חסרת רגשות או לא מודעת לרגשותיה ועל כן לא אמינה כמספר, היא אחד המוטיבים החוזרים בספריו של אישיגורו. "אמן של העולם הצף" הוא צייר יפני מזדקן, ביפן של פוסט ההפצצה האטומית שצריך לתת את הדין על החלטות ובחירות שעשה בחייו. ב"נוף גבעות חיוור" אטסוקו המספרת נעה בין ההווה שלה כאם לילדה בוגרת באנגלייה, ובין העבר שלה כנשואה טריה בנגאגסקי. הספר "קלרה והשמש" עוסק בכלל ברובוטית שאמורה להיות בעלת רגשות, אבל אין לה. קתי ה' המספרת של "לעולם אל תתן לי ללכת" כמו רוב חבריה לעלילה נולדה בשיבוט כדי לשמש מחסן איברים לאנשים, ואנושיותה מוטלת בספק. כולם מסתכלים ברטרוספקטיבה על חייהם, במה שאמור להיות מונולוג כן הכולל חרטות, אבל למעשה אינו כזה.

במרכז העלילה של "שארית היום" מתרחש מסע בן חמישה ימים. אני חושבת שבכל הספרים יש מסע מרכזי ומשמעותי בתור ציר מקדם עלילה, גם אם הנסיעה עצמה קצרה.
סטיבנס מקבל מהמעסיק שלו את הרכב והוא מנצל את ההזדמנות כדי לנסוע ברחבי אנגליה אל מי שהיתה מיס קנטון ועבדה יחד איתו כמנהלת משק הבית, והיום היא מרת בן, אם כי במכתב ששלחה אל סטיבנס היא נותנת לו הזדמנות להאמין שחייה כאישה נשואה באו אל קיצם, מה שמבחינתו יכול להיות פיתרון לבעיית כוח אדם בניהול הסגל הנוכחי שלו. המסע, ובעיקר היעד שלו, מעירים בסטיוונס זכרונות לימי הזוהר של הבית שאותו שירת, בעקר אל שנות העשרים והשלושים, לפגישות ולמסיבות שנערכו על ידי הבעלים של הבית, ולתפקיד שגילם בהם סטיוונס. תוך כדי הזכרונות הללו הוא מספר על תחושתו ותפקידו כרב משרתים, תפקיד שחייב אותו לקבור את רגשותיו עמוק. כשם שהוא המשיך לנהל מסיבה בעוד אביו גוסס בקומה העליונה, הוא גם פיטר משרתות יהודיות כי האורחים הגרמנים של בעל הבית דרשו זאת. בהדרגה נגלה עולם שלם של שיתופי פעולה עם בכירים נאצים, העמידה של אנשים כמו סטיוונס והמעסיק הקודם שלו, לצידם, ולבסוף ההתכחשות שלו עצמו למעשיו בדיעבד, כשההווה מגנה אותם כלא מוסריים.

סטייוונס נמצא בערוב ימיו. שארית היום זה הזמן שנשאר לו לחייו, והיות שמקצועו ממלא את כל כולו, וההזדקנות שלו כבר גורמת לו לעשות טעויות, מה שהוא כבר ראה קורה אצל אביו, העתיד הקרוב הנפרש בפניו אינו אופטימי. החסימה הזאת, אובדן התקווה, קיימת בכל אחד מספריו של אישיגורו, ולא משנה מה הז'אנר שבחר בו. קתי ה' נמצאת בהיסטוריה אלטרנטיבית, ומגלה לקראת סוף הסיפור שתקוות שליוו אותה כל חייה נגוזות כי מעולם לא היה להן שום מקום במציאות מלבד בדימיון שלה ושל חבריה. אקסל וביאטריס, בעולם הפנטזיה של "הענק הקבור" חווים אובדן תקווה דומה. "באין נחמה", שם של רומן נוסף של אישיגורו, יכול לסמל את מכלול היצירה - סופר שמגרד שוב ושוב את גבולות הקיום האישי, את המשמעות שמוצאים הגיבורים שלו לחייהם, ומשאיר אותם נטולי תקווה, לשארית חייהם.

רוצה לקרוא על ריסון עצמי כאומנות? חושבת שעבודה היא פסגת הקיום?

שארית היום – קאזו אישיגורו

אני אפילו לא יכול להגיד שעשיתי את הטעויות שלי בעצמי

עלילה:
באנגליה שלאחר מלחמת העולם השנייה, משרת נאמן יוצא לנהיגה ברחבי המדינה, ובוחן רטרוספקטיבית את תקופת שירותו ואת נאמנותו לתפקיד.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, בקושי עלילה

וייב: מהורהר, נוסטלגי, מרסק

טון: מנותק, רשמי, בוגר

מחקר דמות שקט ועמוק, המתמקד במחשבותיו וזכרונתיו של הגיבור. פלאשבקים של העבר, והניתוח שלהם בהווה מפרספקטיבה שונה של זיכרון, כבוד והכחשה.

אהבתי מאוד

את הפרוזה המאופקת, הדיוק ההיפנוטי של הטקסט, ואת החשיפה האיטית של הזיכרון. מתח הרסני כמו שהוא מעודן.

אבל

הנרטיב רישמי, יבש להכעיס, איטי, מנותק ריגשית. פגשת כמה גברים כאלה בחיים שלך, את יודעת איך תרגישי.

שורה תחתונה:

הספר משאיר תחושת עצבות ובחינה פנימית של העבר. הפרוזה מרתקת, ועדינות הסיפור מרוממת. יצירה קלאסית מודרנית מרשימה, ללא מילה אחת מיותרת.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - שארית היום https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%a9%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d/

שארית היום הוא סיפורו של סטיוונס, רב משרתים בערוב ימיו שבאופן חריג זוכה לחופשה.
הוא נוסע ברחבי אנגליה, לן באכסניות כפריות ומנצל את הזמן הפנוי להיזכרות במהלך חייו ולנסיבות שהובילו אותו לחופשה הנוכחית, החריגה כל כך שגם אותה הוא מנצל לטובת צורכי מעבידו. או כך לפחות הוא מספר לעצמו. 
רב משרתים בריטי... קראתי על כאלה בעבר.
בספרים הם מתוארים בדרך כלל כסנובים איומים, לא פעם יותר מאשר האציל אותו הם משרתים, שבהיותו משכיל ורחב אופקים מאמץ לעיתים רעיונות מודרניים שטרם הגיעו אל אגף המשרתים. הם אינם מרכלים על האדונים אותם הם משרתים בחדרי חדרים, הו לא. הם מסורים לחלוטין, יעילים, שקטים, נעלמים בצללים. 
אולי כך נולדה קלישאת "המשרת עשה את זה" בספרי המתח - מהרעיון הבלתי אפשרי שלמשרת תהיה אג'נדה משלו, רעיונות ורצונות משלו.  

מספר בלתי מהימן קלאסי, מציג לנו אישיגורו.
מספר שבאופן מובהק אינו מייצג את עולם הערכים של היצירה, שנקודת המבט שלו מוגבלת וחלקית והמודעות העצמית שלו לוקה בחסר, שלא לומר בקושי קיימת.
טריק יפה שחוזר על עצמו בספר וממחיש את חוסר המודעות של המספר הוא תיאור דקדקני של המספר את עצמו מדבר עם אדם אחר בשלווה ובאיפוק, כאשר האדם שמולו שואל אותו אם הכל בסדר והאם הוא בוכה...כלומר, למספר נראה שהוא שליו ומאופק והוא אינו מודע לסערת הרגשות שלו, שאפילו זר שאינו מכיר אותו מזהה. אולי אפילו אינו מודע לדמעות הזולגות על פניו.
ואולי חוסר המהימנות מתחיל מעצם הבחירה של המספר: רב משרתים בריטי קלאסי, כל כולו תודעת שירות, הזדהות והתבטלות מול האדון. כזה שחי לצד המאורעות ונקודת מבטו עליהם מוגבלת להשתקפותם בכלי הכסף המצוחצחים היטב.
איך יהפוך אחד כזה לגיבור הסיפור, למספר עצמו?
אישיגורו מספר לנו על חיים מוחמצים, על תרבות שקידשה את האיפוק ואסרה על החצנת רגשות עד שהמודעות לרגשות נעלמה אף היא. 
על מעמד פריווילגי מתוחכם שהצליח לטעת את תחושת העליונות העצמית שלו כל כך עמוק בלבם של בני המעמדות הנמוכים יותר עד שאלו ראו בה עובדת טבע והיו לסנובים לא פחות מאשר בני המעמד אותו שירתו.
אבל חוסר המודעות לרגשות והאמונה בעליונותו של הלורד הולכים ומתפוררים במהלך הזמן ומותירים את סטיוונס עם לב שבור. ההחלטה אליה הוא מגיע בסוף הספר, לא להסתכל אחורה אל העבר אלא קדימה - אל שארית חייו, מונעת ממנו את הסיכוי האחרון להבין מה היה שגוי ואיך ניתן עוד לשנות.

מאחורי גבו של סטיוונס, אישיגורו קורץ לנו, הקוראים, ומלגלג על ערכיו, על העיסוק בהגדרת רב המשרתים הטוב ומושג הכבוד. הוא עושה את זה ע"י נאומיו הארוכים והמפותלים של סטיוונס המתקשה בהגדרות, וביראת הכבוד שלו כלפי רבי משרתים מופלאים ומפורסמים... כל כך מפורסמים שאנחנו כמובן לא שמענו עליהם מעולם.
ממרחק הזמן והמקום, ובעידן המקדש את האינדיוידואליזם והמימוש העצמי קל לנו להצטרף ללגלוגו של אישוגורו. קל ואולי לא הוגן במיוחד.
לא חסרים מקצועות וייעודים בני ימינו שאפשר להגחיך גם אותם ואת העוסקים בהם ברצינות. האם מי שהקדיש את חייו לשירות אדם שהאמין באמת ובתמים כי הוא איש גדול וצפוי לשנות את העולם לטובה ראוי לגיחוך יותר מאשר מי שהקדיש את חייו, למשל, לריצה במגרשי דשא והבקעת שער האויב וביצירת תאוריות על מיהו שחקן הכדורגל הטוב ומהי בעיטה טובה?
כמובן, האחרון נחשב לסלבריטי ותמונותיו מפורסמות באמצעי המדיה השונים, מה שהופך אותו למכובד לעין ערוך מאשר הראשון בעיני חלקים מהאוכלוסיה...
אבל סופר טוב, אני בטוחה, יצליח לצייר לנו גם אותו באופן מגוחך לא פחות.

שארית היום הוא כנראה הרומן הנודע ביותר של אישיגורו, זוכה פרס הנובל לשנת 2017. הספר היה אצלי ברשימה כבר שנים וכעת הגעתי אליו.
זה מסוג הספרים שקשה לכתוב משהו שלא נכתב, ולכן אסתפק במילים ספורות.

שנות החמישים. מלחמת העולם הסתיימה, בריטניה הגדולה יורדת מגדולתה האימפריאלית וכבר אינה מעצמה כשהייתה לאחר שהקיזה את דמה בשנים של לחימה עם הגב לקיר, עם הרבה דם יזע ודמעות. סוף עידן.

סטיוונס הוא רב-משרתים טיפוסי מהדור הישן, מאופק, מקצועי, צייתן ומהוגן. הוא שרת את כבוד הלורד דארלינגטון בטירתו שלושה עשורים, אך כעת הלורד כבר איננו, ובעל הטירה כיום הוא איש עסקים אמריקאי המסמל את השינוי שעבר העולם בשנים אלו.
סטיוונס יוצא לחופשה בת מספר ימים מהאזור הכפרי של אנגליה למערב הארץ בפורד המרשים של בעל הטירה החדש שנסע לארצו. נסיעה, שגם היא מוקדשת, לכאורה, לפתור מצוקה מקצועית, לנסות להחזיר את מיס קנטון, סוכנת הבית שעזבה לפני שנים רבות, בעקבות נישואיה, וכעת, בעקבות מכתב רצוף נוסטלגיה מאופקת, חש סטיוונס שהבשילה השעה להחזיר אותה לאחוזה. בנקודה זו מתחיל הסיפור שהוא בעצם רטרוספקטיבה של רב המשרתים הסוקר את חייו המקצועיים שהוקדשו ללא רבב לשירות המוחלט לשכבת האצולה, ללורד דרלינגטון, שירות שיש בו כבוד, חובה, אחריות ונאמנות אין קץ, אך גם חסר כל חוש ביקורת, וכל ביטוי של עצמיות אותנטית.
התיאור של סטיוונס כתוב, כיאה, באיפוק בריטי מהוקצע, והוא רצוף דיאלוגים קורטיים, מסויגים ומרוחקים, ולכן גם לעיתים משעשעים ומצחיקים עד מאוד. אבל עם התקדמות הספר הקורא מבין שהניסוחים העצורים הם מעטפת להמיה נפשית, לתחושה מפעפעת ולרגש כבוש שלא יכול לבוא לידי ביטוי.

הספר מתאר אדם שוויתר על הזכות לחופש, על חיים שמוקדשים למילוי פונקציונלי של תפקידי שירות ואחזקה, ועל מחיר האטימות שהמשרה, כפי שהיא נתפסת על ידי המספר, מחייבת. וכך הסיפור הולך ומתכנס עד לנקודה סינגולארית אחת שבה הקורא נחשף לטוטאליות של השירות, לעיוורון, להכחשה, לכאב ולהחמצה.

יש תקווה לאנושות, אנשים! לסיים את האחרון של אילן הייטנר בייאוש טוטלי ואז להגיע לדבר הזה, לפנינה הזו של קאזואו אישיגורו, זה כמו להחליף את קורט ראסל בסצנה האחרונה של הרימייק המזעזע לסרט "הרפתקה בפוסידון" - ואפילו לא למות בסוף: להגיע בצלילה ארוכה ובלתי אפשרית עד למתג ההופך את כיוון מדחפי הספינה (או משהו כזה. לא זוכר מרוב הטמטמת), ללחוץ עליו בייאוש, להיות בטוח שהלך עליי (אין מצב לצלול את כל הדרך חזרה. ברור) ואז... חמצן בהפתעה, "שארית היום" של אישיגורו! הגיע הזמן באמת להוסיף כאופציה לסוקרים/מבקרים פה, ברוח העידן ה(סופר) מודרני, פס דיגיטלי שיקליט קולות רקע לסקירות; הייתם שומעים פה הרבה "מממ" ו"וואי וואי" ו"יאמי-יאמי" ו"אויש, זה נפלא הדבר הזה, קיבנינימט!"

אני ממש מרוצה בואכה מאושר בואכה באקסטזה נוכח הספר הזה, שמוכיח, אם בכלל מישהו זקוק היה להוכחה, שיש דבר כזה 'קלאסיקה מודרנית'. בין כל ההבל שמציף את חיינו, סדרות ריאליטי מגוחכות, אפליקציות נבובות, רשתות חברתיות לא חבריות, תאגידי ענק שמציגים סטיות פרוורטיות כדי למכור לנו עוד איזה מוצר מפגר ולגמרי לא נחוץ ובאופן כללי ניצחון מוחץ וחד משמעי 'לתרבות' הנון-תרבות (לא פותח אתכם מחדש את הוויכוח הזה! רואה את ממוצע הגיל בקונצרטים של האנדלוסית או בסבב "מוסיקה במשכן" וזה מספיק לי) - הנה פריט אומנות של ממש, כתוב נפלא, פיוטי להתעלף, עצוב כמו שוויתור על כל (כל!) שאיפות חייך -קלות ככבדות- יכול להיות עצוב, מתוחכם באופן ההצגה (כל שורה מוסיפה עוד נדבך עד שמתקבלת התמונה המלאה) ובעיקר – תובע ממך, הקורא, התמודדות. זה לא שמילאת חובתך מעצם רכישת הספר, לא ולא; אתה תשב עכשיו, נשמה שלי, ותקרא ותבין שככה אנשים חיו פעם. ואולי חיים היום. משוכנעים עד לעומקי נשמתם וקצות נימיהם בנחיתותם ביחס לאנשים אחרים, רק משום שאלה איתרע מזלם להיוולד ללא ייחוס ואלה מנגד שפר מזלם להיוולד למשפחות 'מיוחסות' כביכול, בעלות רכוש, נכסים ויכולת להעסיק אצלם ולהעמיד לרשותם את כל אלה שאינם הם. אמנם אנגליה של אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל משהו השתנה בת'אכלס?! תראו את ההיסטריה סביב בית המלוכה. היה נחמד בהתחלה אבל הלו – אל תגזימו! למה בדיוק יצאנו למהפכה הצרפתית?!...

ובפינתנו "הסרט שליד הספר", ב-93 יצאה לאקרנים גרסה סופר איכותית שגם הלכה על 'הליהוק המתבקש' עם אנתוני הופקינס ואמה תומפסון בתפקידים הראשיים, כאילו שמישהו אחר ביקום מלבדם בכלל יכול היה להעז להתיימר לגלם את התפקידים הללו, משהו בנוסח מר דארסי של ג'יין אוסטן שישב כל כך בול על קולין פירת', שבסרטים נוספים שבהם כיכב אח"כ, "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" למשל, הוא שוב נקרא "מר דארסי" כהומאג' לדמות הדגל שלו ובקריצה פרטית למביני עניין... בכלל, על הוויכוח הבלתי נגמר סביב הסוגיה 'מה עדיף ספר או סרט' – מומלץ בחום לא להביא דוגמה מהמקרה הנ"ל שכן הסרט הפעם אכן הצליח לשחזר את האווירה הייחודית של הספר ופירש לא רע, לטעמי לפחות, את מה שקוראי הספר ראו בעיני רוחם בדמיינם את הדמויות והסיטואציות השונות. בניגוד, למשל, למועדוני המעריצים של "שר הטבעות", שזממו בזמנו לשפד את פיטר ג'קסון על חומות העיר אוסגיליאת, אחרי שהפך להם את הפנטזיה לסניף של מקדונלדס' אחרי ביקור של הטרמינייטור.

בארבע מילים: ספר חובה. והסרט גם.

מתי שמעתם את הביטוי: "אני העבודה והעבודה זו אני". או " התפקיד שלי הוא השם והמעמד שלי" .
ובכן לפני כמה ימים ולא בפעם הראשונה התעוררה מחלוקת ביני לבין חברתי לגבי החלוקה בין מי שאני לבין מי שאני בעבודה. הבהרתי את עמדתי בנושא באופן שלא משאיר מקום לדמיון.
העבודה היא כן חלק מחיי, אני בהחלט מביאה אותי ואת מי שאני לעבודה. העבודה היא חלק ממני, אך אני זו לא העבודה שלי! מעבר לעבודה יש אותי כאדם עם כל המכלול, ויש המון מעבר לתפקיד. ובכן דעתי כמובן לא התקבלה באהדה אך אני שמחה בה בכל רגע.
וזה כמובן מביא אותי לעלילה בספר על תפקיד שחייב להיעשות בלי פשרות.


**************************************************************************************
הסיבה לפתיח היא דמות גיבור העלילה שלנו בשם סטיוונס שהיה רב משרתים בבית גדול באנגליה בשרותו של לורד דארלינגטון ולאחר מכן לורד אמריקאי אחר. הגאווה שלו הייתה ענקית, הן בתחומו והן כממשיך השושלת של אביו שגם היה רב משרתים. הוא היה רהוט ובעל ידע רב בכל תחום אפשרי, אילו היו מוציאים את סטיוונס ממקום העבודה אפשר בקלות לחשוב עליו כעל לורד אנגלי מכובד בגלל שהעבודה עשתה אותו למי שהוא. אך העבודה לא השאירה לו זמן להיות הוא, החיים עצמם היו העבודה בשבילו והעבודה הייתה החיים.

התקופה הייתה ללא ספק אחת המשמעותיות בהיסטוריה, תקופת עלייתו של היטלר והיריבות הבלתי משעשעת בין האנגלים והצרפתים. אבל בסיפור הרגיש שלנו היטלר ממש לא היה העניין המרכזי, וגם לא היהודים שהוזכרו פה ושם בגלל אנטישמיות בלתי מתפשרת של אותה התקופה. העניין הוא העבודה, התפקיד, המחויבות לתפקיד שהייתה בעדיפות עליונה, תמיד, ובלי פשרות. כל העניינים האישים ואפילו מות הורה או אהבה חס ושלום נדחקו הצידה כאילו שרירי ההבעה נאטמו לבר הסגר טיפת אנושיות. והנה ציטוט שמסביר זאת יפה:

"כל רב משרתים המתייחס אל משלח ידו בגאווה, שיש לו שאיפה כלשהיא לכבוד במילוי תפקידו, לעולם אסור שיניח לעצמו להיות "לא בתפקיד" בנוכחות אחרים."

כלומר רב משרתים לא יכול ואסור לו לנטוש את הישות המקצועית השוכנת בו לטובת זו הפרטית.
כמו שחקן שאסור שהחזות החיצונית תתמוטט...

היו בספר כמה קטעים טרחניים ומשעמים שחשבתי שהם אינם רלוונטיים בצורה שמצדיקה את האהדה שהספר קיבל. עם זאת יש פה אהבה מודחקת שלא באה לידי ביטוי. יש פה שחרור כמעה כשהמשרת שלנו יוצא בעצת אדונו לטייל קצת באזור הכפרי ולקחת חופש שלא לקח מעולם.

כקוראת התמוגגתי כשסוף סוף סטיוונס לקח חופש, נתן לעצמו כמה הרפתקאות בדרכים כמו להתלכלך או לאבד את הדרך או להיתקע בלי דלק ולבקש עזרה . בעיקר כי הרשה לעצמו לאבד כמה שרירים נוקשים שהיו קבועים לו על הפרצוף. אני חושבת שמחויבות כזו לתפקיד, כל תפקיד דורשת הצדעה ובעיקר כבוד.

הספר לטעמי מרשים בתנודות שמזיזות אצלנו הבעות צחוק שמחה ועצב שהם חלק גאוני מחיינו.