לצערי, במקרים הבודדים שאתה מבקש להוסיף ספר כדי שניתן יהיה לכתוב עליו סקירה, מבקשים ממך בחזרה שתספק עוד פרטים, אתה שולח אותם - ובזה זה נגמר. שוין, פואנטה הזכירה לי שהכל פה נעשה בהתנדבות (גם הסקירות, ביי דה וויי), אז אני בולם את פי והכל טוב. תתעלמו מהקיטור הקצר.
הסקירה שלהלן מתייחסת לספר ששמו "מה שידע הלילה", רומן של אינדרידאסון שנכתב בשנת 2019. וכן, הוא עדיין חייב לי 100 ש"ח על כל פעם שחזרתי לקרוא את השם שלו כדי להגות אותו כהלכה. לא נותרו לי שיניים בפה ואני רק בן 52. כך שאני מיליונר בתיאוריה. לא יכול היה ללכת על כהן או לוי?!...
לפני איזה שני עשורים, ביכה אינדרידאסון באיזה ראיון סיכום עשור או משהו, את הז'אנר שהוא מתמחה בו -"רומן אפל" ולמדקדקים -"רומן אפל סקנדינבי"- וטען, שזה ז'אנר שלא קיים למעשה, גם כי אין מספיק סופרים בגזרת צאצאי הויקינגים שזה הרעל שלהם, וגם כי אין יותר מדיי כבוד בסקנדינביה לסוגה הזו; בעיקר כי, אליבא ד'אינדרידאסון, החברה' מהצפון לא מאמינים שכל הפשעים האלה אפשריים בכלל במרחב שבו חיים אנשים "טובים ושוחרי שלום". היינו - ז'אנר לא אמין. משום מה, לי זה הזכיר את הסצנה המפורסמת מהסרט הענק "דג ושמו ונדה", כשמריה אייטקין (אשתו של ג'ון קליז בסרט), לונדונית חמוצה ונפוחה מחשיבות עצמית, תופסת בביתה על חם את ג'ון קליז, שולחת אותו לעזאזל אחרי שהוא מחרטט לה איזה הסבר דבילי על ארגוני ביון ושיטות ריגול, ואז הוא משיב לה - "הו, אתם האנגלים כאלה עליונים!":))) בקיצור, הרבה מים עברו באיסלנד מאז הטיעונים הטיפה מבאסים הללו, ולז'אנר "הרומן האפל הסקנדינבי" מוקדשים כיום אשכרה מדפים שלמים בחנויות ובספריות, אמנם עדיין לא אצלנו (ספרים ופתרונות ארוכי טווח לתחבורה ציבורית בישראל זה אותו כנ"ל), ואינדרידאסון עצמו הפך מוסד של ממש, כוכב פופ של הפרולטריון האיסלנדי, כשבגיל 63 הוא חובק כבר מספר סדרות סביב שוטר-חוקר אחד (בסגנון מגרה של סימנון או פוארו של כריסטי) ועפ"י ויקיפדיה, הוא מכר עד כה 14 מיליון עותקים מספריו, ב-40 שפות שונות. 3 מהם אצלי בסלון. לא רע.
הספר "מה שידע הלילה", זה עוד מהאפל הטוב הזה, אינדרידאסון קלאסי, שיש לו לפחות שלושה מאפיינים בולטים, החוזרים כחוט השני בכל יצירותיו:
1. שלא כמו אצל אגתה כריסטי, שתמיד נהנית מלהחשיד את כולם עד לנאום התוכחה הבלתי נמנע בסוף הסיפור שמבהיר לקוראים מי הוא האשם האמיתי – אצל אינדרידאסון הטוויסט יושב יותר על המניעים ופחות על החשודים. זה תמיד איזה דביל שהוא לא איזה רוצח מלידה, סתם טיפוס מסכן שלא חשב עד הסוף והלך לדרוס איזה מישהו אחרי כמה כוסות בפאב המקומי.
2. אין דבר כזה "אדם טוב" אצל אינדרידאסון, יש רק "אדם טוב לפעמים", כשבא לו, תלוי הקשר, תלוי סיטואציה. להשתכר זה אנושי. גם לדפוק מכות למישהו עם ג'ק של רכב. גם לבגוד באשתך האהובה, שעה שהיא גוססת ממחלה קשה. כולנו נעים, בסופו של דבר, בין שלל גוונים של אפור, ומה שחשוב זה הסיכום של מעשיך, ה-Overall. אם הגעת לגיל פנסיה ונכדיך מתרגשים מלבוא לבלות איתך כמה שעות – כנראה שאתה בצד הסביר של החיים.
3. בהמשך ובאותו העניין, הגיבור בספריו של אינדרידאסון הוא לעולם לא גיבור על, לא גיבור "אמיתי", לא גיבור "נקי", לא יכול להיות נערץ על ידי אף קורא שפוי, והמרחק בינו ובין הנוול שאחריו הוא רודף - הוא כחוט השערה. במסגרת בחינת הבגרות שלי בקולנוע, לפני כ-35 שנים(!), ערכתי השוואה בין סרטים בהם הגיבור עשוי ללא רבב וללא חת, כל אמריקני נערץ (כדוגמת ג'ון וויין בסרט "ריו בראבו"), ובין סרטים מאוחרים יותר, רוויזיוניסטים, שהציגו את הקאובוי האמריקני, כובש המערב, כרוצח מתועב וצמא דם ("חייל בכחול" של רלף נלסון). בכל הספרים של אינדרידאסון שקראתי עד כה, ממש נהניתי מהדרך הריאליסטית, שלא לומר ההזויה אבל מהצד השני, שבה הגיבורים מתוארים. ישמצב שגם הוא נבחן בבגרות על "אלגוריה פוליטית בקולנוע האמריקני" או משהו כזה. הוא כאילו אומר לנו הקוראים – "יאללה יאללה, אתם עם הצדקנות המבחילה שלכם!"... כבר כתבתי בעבר, שבדרך שבה הוא מתאר בספריו את איסלנד מולדתו, את פרס יקיר האומה הוא יקבל אולי בחלום.
מומלץ בחום, עד כמה שמאפשר הקור האיסלנדי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
