אחחח גיום מוסו. מה לא דובר, תואר והושר. הלי-צ'יילד של ילידי הסבנטיז; ההרלן קובן של הריביירה הצרפתית. האיש כל כך פורה, שאתה מתקשה לעקוב. כבר קרה לי "איתו", שהייתי בטוח שקראתי ספר מסוים שלו ובכלל בילבלתי עם ספר אחר. כל ביקור שלי בפנאק בפריז -הופ- עוד שולחן/מדף שלם עם "האחרון של מוסו!". הרגת אותנו, הלו. כמה תשומת לב צריך/רוצה הבנאדם. וכבר כתבתי פה בעבר שאני לא מחובבי ספרים "שכולם מדברים עליהם" ובטח שלא מת על "ספרי נוסחה" (אחרי צפייה בסדרה האחרונה של שונדה ריימס -"המעון"- החלטתי שאני מתעב את אגטה כריסטי...), אז מה לי ולמוסו הזה, לא הבנתי... אולי קשור לזה ששנינו חזרנו מהמוות?! כל אחד בהקשרו הוא. אולי, לא יודע.

אבל יש בו משהו, במוסו הזה. לא יודע להצביע על הנקודה המדויקת. משהו שמתחבר אליי. הוא לא סופר קלאסי של פאלפ. הכתיבה שלו בהחלט נגישה אבל לא רדודה. הזכרתי כבר את היכולת הפנומנלית שלו לשלב בין שפה ספרותית גבוהה ובין סלנג של מרתפי פרברי פריז. קראתי כבר לא מעט מספריו ובכל פעם הוא גרם לי לחייך מההקשרים. מהזיכרונות. מהניים-דרופינג. כאילו מישהו הצליח לסנטז משהו מהילדות האמביוולנטית שלי בעיר האורות. לגעת בכל מיני זיכרונות מוזרים. הנה אבא שלי לוקח אותי לפנאק בשבת ומניח לי לנבור בין ספרי הקומיקס לכמה שעות של אושר צרוף (היום בטח מישהו היה מצלצל בעילום שם לדווח למשטרה על הזנחה הורית); הנה אני מתהלך איתו בבולווארדים הגדולים של העיר, מהופנט מחנויות הראווה (עברתי מדימונה לפריז, כן?!); הנה אני רץ במדרגות (ילד בן 7 או 8!) כדי להספיק למטרו מביה"ס הביתה, מחליק, נמרח על הרצפה, ורואה בעיניים כלות איך "הכרטיס הכתום" (המנוי למטרו בשנות השבעים-שמונים) נשמט מידי ועף במהירות עד שנופל לבור פסי הרכבת החשמליים... וואו. לא זכרתי שזכרתי.

כן, זה כנראה שם. מצאתי לי מישהו בתת המודע, מבלי לחשוב או להבין את זה עד תום, שיש לו את היכולת לספר לי דברים על חיי. שחולק עמי זיכרונות משותפים. שנחשף לדברים שגם אני נחשפתי אליהם - ומעלה אותם על הכתב. פריז, ניו-יורק, לונדון. דירות שכורות. שכנים מסתוריים. ההבנה שכדי לחוות עיר חייבים לחיות בה או לפחות לאבד את הדרך ברחובותיה ו/או בין סימטאותיה.

אני מסכים למפרע עם כל מי שכתב פה סקירה על הספר הזה ושטען שכספר מתח הוא די מעעע. שהוא לא אחיד ברמה שלו. שבאיזשהו שלב של כתיבת הספר מוסו התעייף ממנו או החליט להקדיש יותר תשומת לב למשהו אחר שכתב או עשה במקביל או נזכר שיש לו איזה דד-ליין לקיים או השד יודע מה. ישמצב. עדיין, אני לא מרגיש שביזבזתי את זמני בקריאתו; זה בטח עדיף על המון דברים שאנו שורפים עליהם את זמננו היקר ביום-יום. מלחמות שאינן אמצעי אלא מטרה. "שערורייה תורנית" בתקשורת. רחמים על מיליארדרים שהפסידו מיליונים עקב צעדיו הכלכליים של נשיא ארה"ב. חסר?!...

לאחרונה תהיתי, האם הסקירות שאני כותב כאן, מעת לעת, מושפעות מאירועים שמתרחשים במקביל בחיי או בסביבה הקרובה, בארץ נגיד, והאם יתכן שהטון שלהן עשוי היה להיות שונה אילו היו נכתבות בזמן אחר. התשובה לחלקה הראשון של השאלה היא כמובן כן; אפילו אני מופתע לעיתים, בשובי לסקירות ישנות שכתבתי, עד כמה יש בהן רפלקציה של שהתרחש באותה עת בחיי ואפילו מתעורר בי חשש מסוים, שאני מעייף את הקוראים הפוטנציאליים. מצד שני, אני נרגע במעט, כשאני נזכר באותן סקירות עבשות בהן נתקלנו בימי התיכון, של (לא חשוב שמות), שעה שהתייצבנו כל החברה' בספרייה העירונית במטרה להתכונן ל(עוד) מבחן מתיש בספרות, ושעשו בעצם את ההיפך המוחלט מלעורר בנו עניין ביצירה הנסקרת. זה היה סיוט ויש להניח שלעולם לא אוכל לכתוב באופן הזה, מקצועי(?), ישר ולעניין(?) ובעיקר נטול רגשות(!). זה מה יש.

ואכן, ימים עצובים הם אלה שאנו חווים (גם) כעת. לא נגמרים. מתארכים. מפתיעים לרעה בהתמשכותם. מדהימים לרעה באכזריותם. קודם ברמה הלאומית. כיביתי את הטלוויזיה ברשותכם. אני יודע מה משודר בה ברגעים אלה. פריבילגיה שנטלתי לעצמי כתושב העוטף. חווינו וצפינו באזור בכל כך הרבה חרא בכמעט שנתיים האחרונות, שאתה בוחר שלא לצפות כי אחת מהשתיים: אתה מגן על רוחך פן תישבר; אתה מגן על עצמך פן תקהה נפשך. ואני נזהר מלאבד את רגישותי או את יכולתי לחמול עקב "הבנאליות של המוות שעשויה לשכון אצל מאן-דהו, עקב חשיפה רפטטיבית למראות קשים ובלתי נתפסים".

וראה זה פלא: בדיוק בעניין הזה דנה סימון וייל בספרה האוטוביוגראפי "חיים", לפחות בחלקו הראשון: בניסיונה הכמעט נואש, לאורך כל חייה, להחריג את השואה ואת הזוועות חסרות ההגיון שהתרחשו בה, ושהיא הרי חוותה על בשרה, מכל דיון אקדמי שניסה מאז להסביר למה, מדוע וכיצד במקרה "הטוב", או לכלול את אירוע השואה באיזו "תיקיית רוע" מוסדרת ומסודרת, יחד עם עוד כמה אירועים אכזריים מתולדות האנושות - במקרה הרע. מבחינתה, השואה היא אירוע חד פעמי, ייחודי, אין לו אח ולא רע בהיסטוריה האנושית וכנראה שלא יהיו. וכל ניסיון להסביר אותה בכלים "הגיוניים", לא רק שנועד לכישלון, אלא שגם יתרום לתהליך זילותה ולעמעום זכרונה, עד שתיעלם לחלוטין מהתודעה, כנראה אחרי שאחרון הניצולים שחוו את הזוועות וקרוביהם ששמעו עליהן ממקור ראשון, ייעלמו מעל פני האדמה.

הספר האוטוביוגראפי "חיים" שיצא לאור לראשונה בשנת 2007, כעשור לפני מותה של וייל, אישיות ידועה מאוד בצרפת ואף נערצת (הנשיא מקרון הורה על קבורתה במבנה הפנתיאון המפורסם בפריז, בשנת 2018, ביחד עם בעלה; מראשית שנות האלפיים אושרו לקבורה באתר המפואר עוד 3 אושיות בלבד מלבדה, ביניהן הסופר אלכסנדר דיומא והזמרת ג'וזפין בייקר), הוא יצירה שאמנם מספרת על ואת חייה של וייל באופן כרונולוגי, אך השואה תמיד נמצאת ברקע הדברים. בעשייתה המדינית והפוליטית, בתפקידים הציבוריים הרבים שמילאה במשך שנותיה הארוכות וכן, גם בחייה האישיים. כמו צל שליווה אותה כל השנים ושהיא כלל לא ניסתה להסוותו, לא כל שכן לברוח ממנו. אני חייב להודות שהאזנתי לנאומיה במספר הזדמנויות, ותמיד התפלאתי על היכולת המופלאה שלה לזהות את המאזינים. להזכיר את עברה מבלי להתקרבן. למצוא חן מבלי להתקרנף. היא לא פתחה את חלונה בפריז בכל בוקר וזעקה לעוברי האורח ברחוב - "אתם אשמים!", אבל היא ידעה שהם יודעים שהיא יודעת... משהו כזה.

אני לא סגור על "איכויותיו הספרותיות" של הספר. הסגנון מאוד אישי כמובן, אפילו על גבול הפבלובי. כאילו כתבה מתוך אינסטינקט, מתוך דחף, ולא חזרה לקרוא ולברר אח"כ האם הכל נהיר וקוהרנטי. מופיעות, בפרט בחלקו הראשון (ארבעה פרקים המכונים בצוותא "חיים צעירים בימי השואה"), כמה שורות מפתיעות של כעס אמיתי, נע, ישיר, משהו שאני לא זוכר שנתקלתי בו באף אוטוביוגראפיה קודמת שקראתי - ויש לי כמה וכמה ברזומה. בביקורת על הספר שכתבה אניק קוז'ן, מבקרת הספרות הנשכנית של העיתון "העולם", נאמר - "האוטוביוגראפיה (של סימון וייל) מפסלת ומלטשת בכל עמוד את דמותה של אישה עצמאית, שנרתעת מכל גיוס כפוי או קונפורמיות". אמת. פעם ראשונה שאני מסכים עם משהו שנכתב בעיתון הזה.

ספר נכון לזמנים. מנחם רק במידה מסויימת. אסקפיזם בכאילו.

בימים טרופים אלה, חשתי צורך לעשות משהו מעט מוזר וקצת חסר הגיון, ולהודות לאדם שאין לו מושג מי אני, אך הוא עומד כבר שנים בחזית ההסברה הישראלית והיהודית ברחבי העולם, ללא מטרות רווח יש לציין, באמצעות רכישת לפחות ספר אחד פרי עטו; האיש הוא דאגלס מאריי, אותו סופר-עיתונאי-תיאורטיקן בריטי, בן למשפחה נוצרית סקוטית-אנגלית, אינטלקטואל חד עין וחד לשון, הכי לא הטייפ-קאסט שהיית מצפה למצוא על משבצת "המסבירן הלאומי". לצפות בו עושה שקשוקה מכל טוען שמנגד, בכל מדינה, בכל שפה, כבר שנים, באמצעות העלאת טיעונים מנוסחים היטב ומעוררי מחשבה, ברוגע כמעט נונשלנטי, בחצי חיוך מוסווה של מי שיודע שהעומד מולו אינו בשום אופן בקאליבר שלו - זו פשוט ההצגה הטובה ביותר בעיר. בטח בתיאטרון האבסורדי-בורלסקי המטורף שבו אנו חיים כבר יותר מתשעה חודשים.

אמת, אני על פי רוב נבהל מרעיונות שיש בהם גרעין של הכללה והוקעה של ציבור שלם, מי כמונו היהודים יכול לספר על תלאותינו לדיראון עולם. אמירות בעלות ניחוח לא ליברלי, שלא לומר פשיסטי -והיו למאריי לא מעט כאלה בעבר- אני תמיד חושד שגם אם הן מגיעות ממישהו שמביע כללית תמיכה רציפה ויציבה בישראל ו/או ביהודים, יום אחד זה עלול גם לכלול אותנו, שלא לומר להתהפך עלינו. ויקטור אורבאן למשל, ראש ממשלת הונגריה, יכול לטעון להגנה על ישראל במוסדות האיחוד האירופאי - הוא עדיין אנטי דמוקרט, אנטי ליברל, וכל הקמפיין שהוא מנהל כבר שנים נגד ג'ורג' סורוס, מדיף צחנה אנטישמית מזעזעת. באותו האופן, מפלגת "החזית הלאומית" בצרפת, שהולכת ומשתלטת על מוסדותיה הלאומיים של המדינה, מצהירה לכאורה על פרו-ישראליות, אך הדבר נועד בעיקר כדי לנגח את המרכז-שמאל הצרפתי, שהוא מסורתית בעל עמדות פרו-ערביות ופרו פלסטיניות. מבחינת "החזית הלאומית", היהודים הם הרע במיעוטו ואין איש בצרפת ששכח את עמדותיו ההזויות של מייסד המפלגה, ז'אן מרי לה פן (האבא של), שהתעקש לאורך שנים כי תאי הגזים הם "פרט שולי בהיסטוריה האנושית". לא מדובשם ולא מעוקצם.

ברור שמאריי הרבה יותר מיושב והרבה פחות פופוליסט מכל חבורת המתלהמים הנ"ל (רשימה חלקית ביותר, א-פרו-פו) ולכן קל יותר לקרוא על עמדותיו (או להאזין להן) ולשבת שנייה ולהרהר בהן, מבלי שתתגנב לראשך מיידית איזו מחשבת-קונספירציה מתישה, כאילו מישהו עושה עליך פה סיבוב, מתוך הנחה שגם כך בעידן הרשתות החברתיות ובריונות המקלדת, אף אחד לא בודק, לא רוצה לבדוק, וגם אין ולא יכולה להיות אמת אחת אמפירית. הכל זה כסאח חסר תכלית, "עובדות" אינסטנט שמוסוות כאמת ות'אכלס - שווה, אם בכלל, רק את הכמה שניות הנדרשות לקריאה או לצפייה בזה - עד לגילול המהיר למעלה. לסירטון הבא.

הספר המונומנטלי הזה של מאריי הוא תוצר של מחקר שטח איכותני בן יותר משנתיים, בהן נסע בכל רחבי יבשת אירופה, פגש אנשים, אסף מידע, ראיין, נבר, חיטט, והגיש לנו הקוראים מעל 500 עמודים של מה שניתן לכנות "כל האמת בפנים". לא שטויות פרוגרסיביות של כל מיני עיוורים למציאות ולא איזה "סיכום תחושות סובייקטיבי" של מאן דהו. 4 מיליון מוסלמים בבריטניה, 6 מיליון בצרפת ו-4 מיליון בגרמניה (טענות נשמעות שהמספר הזה הוא קשקוש, שכן רק אלה ממוצא טורקי מגיעים לכמעט 7 מיליון), זאת בנוסף למיליוני מהגרים אפריקניים, אולי לא נכון פליטיקלי-קורקטית לכנות אותם 'סכנה לעתיד התרבות האירופאית', אבל הם לבטח משנים אותה מהקצה לקצה, ואני "הקטן" יכול להעיד, סובייקטיבית לחלוטין, איך בכל ביקור חטוף בלונדון, בפריז או בברלין, אני חש את השינויים המפליגים, כולל לראשונה הקפדה שלא לדבר בעברית בקול רם, בחדרי הפרטי במלון פריזאי של רשת ידועה בחודש מאי האחרון. עד כדי כך.

מאריי לא רק מתאר את המצב לאשורו (נכון לשנת 2017, מאז זה רק החמיר כמובן), את אזלת היד ורפיסות הפעולה של הרשויות האירופאיות והממשלות המקומיות, את המנעד הייחודי שבין התעלמות שלא לומר חוסר הבנה פושעת את המציאות מחד, ובין תסכול וייאוש מאידך; הוא בעיקר מסביר מדוע זה קרה/קורה ומתחכה אחר כל הגורמים שהביאונו הלום. לא מעט מזה ידעתי, קראתי, הבנתי בזמן אמת, אבל לקבל את כל זה במנה אחת גדושה לפרצוף, זה פשוט אין מילים. מדיר שינה. חשבתי שלא אמצא סיבות נוספות לדיכאון מעבר למציאות הישראלית העכשווית והנה - טעיתי. כולל בהפנמת הקונטקסט הישראלי: הדה-לגיטמציה שישראל חווה פתאום כמדינה, זו שנישאת על גלים עכורים של שנאה מטורפת וחסרת הגיון לערכים דמוקרטיים, ליבראליים, למערב, ושנשענת על קואליציות אד-הוק הזויות של שמאל פרוגרסיבי וימין קסנופובי - זה רק קצה הקירחון. מרצחים פסיכופטים וצמאי דם הם פתאום "לוחמי חופש". אומה חפצת חיים היא מלכתחילה "קולוניאליסטית ומדכאת". מאבק הסירטונים. מלחמת הטיק-טוק. אחרי שישראל תחדל להתקיים (חס ושלום) ייפתרו משברי הקהילות, הזהויות והערכים באירופה?! הצחקתם את דאגלס מאריי. גם אותי. כנראה שאת רובנו.

נ.ב. במהדורה הצרפתית של הספר תורגם שמו ל"ההתאבדות המוזרה של אירופה" (במקום "המוות המוזר"). הרבה יותר הגיוני וקולע לטיעוני הספר, לדעתי, שלא לומר למציאות. "מוות" הוא אמורפי. חסר סיבה וחסר הגיון במקרים רבים. "התאבדות" היא מעשה מודע. אתה מבין את התוצאות ואתה הולך על זה למרות הכל...

מניספט אדיר. "אני מאשים" גרסת האלפיים. קריאת חובה. קריאת התעוררות.

בימים אלה של ייאוש כללי מתפשט, תוגה עמוקה נוכח חוסר היכולת דה פקטו לשנות משהו במציאות חיינו העכשווית וניסיון כמעט מגוחך-שקרי להוכיח לעצמך ולקרובים שאתה אכן משתדל לנהל איזושהי צורה של שגרה נואשת - שעה שבא לך ת'אכלס לא לקום בכלל מהמיטה ודווקא להתמכר במודע לעוד איזו סדרת לווין משכתבת הסטוריה בתירוץ קלוקל של פוליטיקלי קורקט מבית היוצר של שונדה ריימס (כן, טוב, בסדר, נסיכות מקלנבורג-שטרליץ זה סיירה לאון בגרמנית ובימיו של ג'ורג' השלישי, מאה 18 לספירה כן?!, נעשה ניסיון משמעותי לרפורמה בתחום חלוקת תארי האצולה בממלכה המאוחדת כולל הקצאה לנתינים ממוצא אפריקאי. וואו. אני חייב לחזור לכל הסוגיות האלה, שלא אמשיך להגיד שטויות בשיעורי ההיסטוריה שאני מעביר!) - גם קריאת ספר הופכת למשימה לא פשוטה, בטח נוכח רעשי הנפץ הבלתי פוסקים פה בחוץ ועדכוני החדשות שעל מרביתם הייתי מוותר בדיעבד (כמה אפשר?!), אבל זו בדיוק הבעיה בעידן המידע הנגיש לכל: תמיד תימצא הנשמה הטובה שתשאיר אותך מחובר ומעודכן. Off the grid זה כבר מזמן מונח פרה-היסטורי (צוטט לאחרונה בסרט "אויב המדינה" משנת 1998, עם ג'ין הקמן וויל סמית') וה-FOMO מנצח גם את אלה שאינם משתתפים במשחק.

אני מודה, עם יד על הלב, שמאז הספר האחרון שקראתי, "אמריקן פרדטור" מאת מורין קלהאן (ממתין בשקיקה לעזרתה של XXX, שבלעדיה לא אזכה להעלות עליו סקירה, וזה באמת ספר שווה!), הסתפקתי בעיקר בכותרות של מוספי החג ובעוד, נניח, כמה עמודים מאיזה מגזין מעניין, שמתחקה אחר סיכויי הישרדותה של אמנות ואמני הקומיקס, בעידן שבו ניתן להורות ל-AI ייעודית לבצע את כל העבודה ולסגור את המשימה תוך כמה דקות. כל אחד מתמודד עם משהו. אלה הימים וככה זה.

"מסעות גוליבר" הוא באמת מהקלאסיקות של כל הזמנים וברור שכבר נתקלתי בעבר בכמה גרסאות די מעצבנות שלו, בדיעבד, כאלה שהשמיטו ממנו פרקים שלמים בכל מיני טיעונים נחלוליים כמו "חוסר התאמה לגיל" ו/או שתורגמו לשפה ארכאית שלא עמדה במבחן הזמן; באמת העריכו אותנו בהערכת חסר בסבנטיז-אייטיז. ברור גם שניתן בקלות יחסית לערוך לו ומסביבו אנאלוגיות ברמה של פסיכולוגיה שקל-תשעים לימינו אנו, א-פרופו, למשל, תיאורים של כפיתה בכפייה ועינויים, וברמה הפחות מורבידית - סכסוכי שכנים, שנאת זרים ואי הבנה טוטאלית שלא לומר אטימות, למונחים כמו "תלוי זמן" ו"תלוי תרבות" או "מי שאינו אני - אויבי". אבל כל זה רק יגרום עוול רציני לספר הבאמת נפלא הזה, יצירה שאולי נחשבה מחתרתית בזמנה, אבל בעידן ה"ראינו הכל, עשינו כנ"ל" - היא כמעט נאיבית בהצגתה את המציאות ובמסריה ה(כבר מזמן לא)סמויים. כמו סרט מהפיפטיז על אהבות נעורים, שמתיימר להתחרות פתאום ברמת הסובוורסיה עם אתרים פורנוגראפיים בני ימינו. בוא. כוחה של היצירה, אם כן, מלבד שנינותה הרבה הוא, בעיקר כמאמר קהלת - "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת פרק א' פסוק ט'), כלומר - בהיותה חוליה קריטית בשרשרת העדות הכתובה של האנושות, לפיה כולם שונאים פה את כולם, מאז ומעולם, ואין באמת צפי לשינוי - רק תקווה לתקופות שקטות מדי פעם. הצחקתי את עצמי לבד בחושך.

הנה בכל זאת בשורה משמחת: הפעם נחסך מאיתנו עורך מצחיקול כמו זה שערך את המהדורה החדשה (דאז) של "בדרכים" מאת ג'ק קרואק, שחשב משום מה שכל המאמרים המלומדים שחוברו על הספר ויצירות נוספות שנכתבו בהשראתו - חשובים יותר ממנו (לא מהעורך, מהספר), ועל כן הטיס את הספר עצמו לחלקה השני(!) של המהדורה... העורך של "מסעות גוליבר" -הוצאת כרמל אוגוסט 2022- לעומת זאת, נשאר עם רגליו על הקרקע, טאנקס גאד, ועם ההבנה ששום מאמר, משכיל ומלומד ככל שיהיה, אינו יכול להחליף או להתעלות על היצירה שעליה נכתב. למעט מקרה אחד שפגשתי בכל חיי הארוכים ושקשור בסרט "חמים וטעים" של בילי ווילדר. אפרט על כך בהזדמנות.

אלמותיות מומלצת בחום.

בשנת 1981, חזרו הוריי (יחד עם אחי ואיתי כמובן) משהות של 4 שנים בפריז. המקום שאותו עזבנו בשנת 77 היה דימונה והמקום אליו חזרנו היה... דימונה. למרות שלי יש עד היום רק זיכרונות טובים ונעימים גם מתקופת "דימונה א" וגם מתקופת "דימונה ב" (ב-1986 בכלל עברנו לבאר שבע), לאבי, שחווה כל מיני עניינים בתקופת "דימונה ב", בעיקר בעבודה, היתה נטייה לומר בכל הזדמנות ולכל מי שתהה בסביבתו - "לא חוזרים לאהבה ראשונה". עניין, שאגב, הוכח שאין לו שום אחיזה במציאות (אם כבר - הפוך!), לאור מחקרים פסיכולוגיים וסקרים מקיפים שהוכיחו מספר פעמים ולאורך זמן, שקרוב ל-50% מהאנשים הנמצאים כעת בזוגיות בעולם, היו עוזבים את בן/בת זוגם כדי לשוב לאהבתם הראשונה. בום.

ולמה נזכרתי בזה? כי ג'ון וויליאמס (הסופר, כן?! לא המלחין!) הוא סוג של 'אהבה ראשונה' שלי. סופר אניגמטי, פרפקציוניסט, כולה חצי עמוד עליו בויקיפדיה באנגלית, שכתב בסה"כ 4 ספרים בחייו (מהם 3 תורגמו לעברית) ושכמו אמנים רבים וטובים לפניו, זכה בהכרה חוצת גבולות - בעיקר בערוב ימיו ולאחר מותו (לא כולל את פרס "הספר הלאומי" של ארה"ב, אותו קיבל בשנת 1973 עבור הספר הנסקר כאן -"אוגוסטוס"- עשרים ואחת שנים טרם לכתו לעולם שכולו טוב). על שני הרומנים האחרים שלו שתורגמו לעברית, "סטונר" ו"בוצ'רס קרוסינג", כתבתי כאן סקירות מקיפות, בעיקר כדי לשתף בהתעלות שחשתי בעת קריאתם ולאחריה, ולגבי השני -"בוצ'רס קרוסינג"- אפילו הלכתי לחפש פיסית את 'מקורות ההשראה' של הסופר - בספרות, בקולנוע ובמיתולוגיה האמריקנית. כן, עד כדי כך היה לי זמן פנוי ב-2017.

בקיצור, לא הייתי מתאר את "אוגוסטוס" כאכזבה, בוא, זו עדיין מלאכת מחשבת של הלחמה בין חלקים רבים המרכיבים בסופו של דבר פאזל גדול ומרהיב; זו עדיין עבודת נמלים סזיפית של 'דקורטיזציה'(פועל שמשמעותו היומיומית היא - הוצאה מושלמת של אידרות הדג טרם אכילתו) - במקרה הזה, עיצוב דמותו הייחודית של הקיסר אוגוסטוס, דרך עשרות רבות של "איגרות" שמוחלפות בינו ובין חבריו, עמיתיו, משפחתו ואויביו, וגם בינם לבין עצמם, כשכל אחת מהן מוסיפה משהו, תורמת משהו, מקדמת; וזה, בסיכומו של דבר, עדיין ג'ון וויליאמס קלאסי, שאתה בכלל נבהל מלחשוב, לאור מה שאתה יודע כבר על היוצר ועל יצירתו, כמה זמן לקח לו לערוך את המחקר המקדים לקראת הספר, ואז לשבת ולכתוב את האופוס המטורף הזה של "איגרות" כביכול היסטוריות. אני מהמר על כמה שנים. קל.

אלא, שבדומה אולי ל"יוליסס" של ג'ויס, "אוגוסטוס" הוא יצירה הדורשת התמודדות לא קונוונציונאלית של הקורא. "האיגרות" כתובות אמנם, פחות או יותר, בסדר כרונולוגי, אבל אף אחת מהן (וגם לא כמה מהן ברצף), אינה עומדת בזכות עצמה, אינה יכולה לעמוד בזכות עצמה ואינה מתיימרת לעמוד בזכות עצמה. קרא הכל וצלצל אליי אח"כ. נדבר. סבלנות, אורך רוח, הכרת החתן, כל אלה תכונות נדרשות והכרחיות ב-CV של מי שמתכנן לצלוח את הספר הזה. פייר? מזמן לא מצאתי את עצמי במאבק פנימי קשוח כזה, בין אותו כלל (חוק?) שקבעתי לעצמי מלפני שנים, שלא להשליך מידיי שום ספר שהתחלתי בקריאתו - טרם הושלמה מלאכתי (דבילי, דבילי, אני יודע...) - אל מול המאמץ הכמעט פיסי שהקריאה בזה גבתה ממני. תוסיפו לכך שבכל זאת נשתלו בספר הזה כמה וכמה פנינים של נחת. ובמיוחד שכתב את זה פאקינג ג'ון וויליאמס. אהבתי הראשונה.

כן, כן, חברים: לורן בינה מכה בשלישית. לפחות אצלי. אמנם קצת יומרני לכתוב סקירה חיובית פלוס על ספר שרוב כותבי האתר הוותיקים (והטובים!) ככולם עשו ממנו שקשוקה צרפתית (שכחתי איך קוראים לתבשיל הזה, שנייה אני מצלצל לאמא), בעיקר כי אני לא רואה את עצמי כבעל השכלה רחבה יותר משלהם (חלילה) ו/או עם מנעד השוואתי רחב יותר מפלוני-אלמוני בבואי להתייחס לספר הנ"ל, אני רק מגיע עם שני סעיפי גילוי נאות:

1. את בינה אני אוהב מאוד ולא מהיום ואני לגמרי עף על הסגנון המיוחד הזה שלו, של חיבור בין ייקומים, של עריכת השוואות בנמשל ובמשתמע של הדברים, ושל שזירת אמת ובדיה. אני לא אובייקטי לגביו, לא ביחס לכתיבתו ולא כלום. יש מצב שאם הוא יכתוב מחר סדרה חדשה של בדיחות לבזוקה (ז"ל?), אני אתמוגג לי לבד בסלון כמו האהבל שאני. ככה זה אהבה.

2. יש מצב -אולי, בזהירות- לקרוא את הספר ולהתייחס אליו בכמה מישורים, כשהאפשרות הקלה ביותר, כך נדמה לי לפחות, היא להתמסר לתרגיל הלוגי שבינה מפעיל כאן. הוא בעצם חוזר שוב, כפי שעשה בספריו האחרים, על מערכת יחסים אופציונאלית לגמרי בין תיעוד היסטורי ובין פיקציה, אבל גם מפרק במקביל את העלילה לגורמיה, כמו שניתן לעשות לטקסט אקדמי אליבא ד'ז'אק דרידה ועוד כמה תיאורטיקנים ופילוסופיים של השפה ושל השיח שמוזכרים בספר, כדוגמת רולאן בארת' עצמו ("גיבור" הספר), מישל פוקו ועוד. לרובם נחשפתי מספר פעמים במהלך לימודיי ואני אכן מצטרף לדעת הרוב (בספר, פה ובכלל), שגם אינטלקטואלים מוסמכים ובעלי שם, יכולים לפלוט טונות של שטויות במיץ, שמובנות רק להם ולכמה ממעריציהם. רק לפוקו באמת התחברתי, בעיקר בשל יכולתו המופלאה לחזות את הנולד (הוא נפטר בשנת 1984), לפחות בכל הקשור למה שטען לגבי השיח, הכוח ולכל מה שהחל מתהווה בהקשר להם עוד טרם עידן אוטוסטרדת המידע והרשתות החברתיות, עליהם הוא לא יכול היה לדעת. טוב זה לא ממש קשור.

בקיצור, אם הנכם חפצים לצלוח את הספר הזה בהצלחה ובחיוך, קיימת דרך לדלג בעדינות מעל לכל רשימות הניים-דרופינג הבלתי נגמרות של בינה המציפות הפעם מכל עבר, הן לא ממש מקדמות את העלילה, כנ"ל לגבי כל הפסקאות עם המלל הפסאודו-אינטלקטואלי, עליו מגיב השוטר-החוקר כבר בתחילת הסיפור: "זה חרא לא נורמאלי!"... ואם הוא חושב כך, מי אני שאסתור אותו?! אני דווקא כן קראתי הכל, נאמן לאיזה עיקרון ילדותי חסר הגיון (דבילי, בוא), שאם פתחת ספר - שומה עליך לסיימו עד סופו כולל נספחים ומע"מ (משהו מהזן הקדמוני-שואתי בנוסח "תאכל הכל מהצלחת"?!), אבל נראה לי שהעצה לדלג/להתעלם/לקרוא ברפרוף את החלקים הלא הכרחיים (אנדרסטיימנט של הלייף), היא אחת הטובות שנתתי למישהו, לפחות מאז הסברתי לבני הבכור, שלחץ במערכת יחסים זוגית אינו מתכון להצלחה. ולא שיכנעתי.

לצערי, במקרים הבודדים שאתה מבקש להוסיף ספר כדי שניתן יהיה לכתוב עליו סקירה, מבקשים ממך בחזרה שתספק עוד פרטים, אתה שולח אותם - ובזה זה נגמר. שוין, פואנטה הזכירה לי שהכל פה נעשה בהתנדבות (גם הסקירות, ביי דה וויי), אז אני בולם את פי והכל טוב. תתעלמו מהקיטור הקצר.
הסקירה שלהלן מתייחסת לספר ששמו "מה שידע הלילה", רומן של אינדרידאסון שנכתב בשנת 2019. וכן, הוא עדיין חייב לי 100 ש"ח על כל פעם שחזרתי לקרוא את השם שלו כדי להגות אותו כהלכה. לא נותרו לי שיניים בפה ואני רק בן 52. כך שאני מיליונר בתיאוריה. לא יכול היה ללכת על כהן או לוי?!...

לפני איזה שני עשורים, ביכה אינדרידאסון באיזה ראיון סיכום עשור או משהו, את הז'אנר שהוא מתמחה בו -"רומן אפל" ולמדקדקים -"רומן אפל סקנדינבי"- וטען, שזה ז'אנר שלא קיים למעשה, גם כי אין מספיק סופרים בגזרת צאצאי הויקינגים שזה הרעל שלהם, וגם כי אין יותר מדיי כבוד בסקנדינביה לסוגה הזו; בעיקר כי, אליבא ד'אינדרידאסון, החברה' מהצפון לא מאמינים שכל הפשעים האלה אפשריים בכלל במרחב שבו חיים אנשים "טובים ושוחרי שלום". היינו - ז'אנר לא אמין. משום מה, לי זה הזכיר את הסצנה המפורסמת מהסרט הענק "דג ושמו ונדה", כשמריה אייטקין (אשתו של ג'ון קליז בסרט), לונדונית חמוצה ונפוחה מחשיבות עצמית, תופסת בביתה על חם את ג'ון קליז, שולחת אותו לעזאזל אחרי שהוא מחרטט לה איזה הסבר דבילי על ארגוני ביון ושיטות ריגול, ואז הוא משיב לה - "הו, אתם האנגלים כאלה עליונים!":))) בקיצור, הרבה מים עברו באיסלנד מאז הטיעונים הטיפה מבאסים הללו, ולז'אנר "הרומן האפל הסקנדינבי" מוקדשים כיום אשכרה מדפים שלמים בחנויות ובספריות, אמנם עדיין לא אצלנו (ספרים ופתרונות ארוכי טווח לתחבורה ציבורית בישראל זה אותו כנ"ל), ואינדרידאסון עצמו הפך מוסד של ממש, כוכב פופ של הפרולטריון האיסלנדי, כשבגיל 63 הוא חובק כבר מספר סדרות סביב שוטר-חוקר אחד (בסגנון מגרה של סימנון או פוארו של כריסטי) ועפ"י ויקיפדיה, הוא מכר עד כה 14 מיליון עותקים מספריו, ב-40 שפות שונות. 3 מהם אצלי בסלון. לא רע.

הספר "מה שידע הלילה", זה עוד מהאפל הטוב הזה, אינדרידאסון קלאסי, שיש לו לפחות שלושה מאפיינים בולטים, החוזרים כחוט השני בכל יצירותיו:
1. שלא כמו אצל אגתה כריסטי, שתמיד נהנית מלהחשיד את כולם עד לנאום התוכחה הבלתי נמנע בסוף הסיפור שמבהיר לקוראים מי הוא האשם האמיתי – אצל אינדרידאסון הטוויסט יושב יותר על המניעים ופחות על החשודים. זה תמיד איזה דביל שהוא לא איזה רוצח מלידה, סתם טיפוס מסכן שלא חשב עד הסוף והלך לדרוס איזה מישהו אחרי כמה כוסות בפאב המקומי.

2. אין דבר כזה "אדם טוב" אצל אינדרידאסון, יש רק "אדם טוב לפעמים", כשבא לו, תלוי הקשר, תלוי סיטואציה. להשתכר זה אנושי. גם לדפוק מכות למישהו עם ג'ק של רכב. גם לבגוד באשתך האהובה, שעה שהיא גוססת ממחלה קשה. כולנו נעים, בסופו של דבר, בין שלל גוונים של אפור, ומה שחשוב זה הסיכום של מעשיך, ה-Overall. אם הגעת לגיל פנסיה ונכדיך מתרגשים מלבוא לבלות איתך כמה שעות – כנראה שאתה בצד הסביר של החיים.

3. בהמשך ובאותו העניין, הגיבור בספריו של אינדרידאסון הוא לעולם לא גיבור על, לא גיבור "אמיתי", לא גיבור "נקי", לא יכול להיות נערץ על ידי אף קורא שפוי, והמרחק בינו ובין הנוול שאחריו הוא רודף - הוא כחוט השערה. במסגרת בחינת הבגרות שלי בקולנוע, לפני כ-35 שנים(!), ערכתי השוואה בין סרטים בהם הגיבור עשוי ללא רבב וללא חת, כל אמריקני נערץ (כדוגמת ג'ון וויין בסרט "ריו בראבו"), ובין סרטים מאוחרים יותר, רוויזיוניסטים, שהציגו את הקאובוי האמריקני, כובש המערב, כרוצח מתועב וצמא דם ("חייל בכחול" של רלף נלסון). בכל הספרים של אינדרידאסון שקראתי עד כה, ממש נהניתי מהדרך הריאליסטית, שלא לומר ההזויה אבל מהצד השני, שבה הגיבורים מתוארים. ישמצב שגם הוא נבחן בבגרות על "אלגוריה פוליטית בקולנוע האמריקני" או משהו כזה. הוא כאילו אומר לנו הקוראים – "יאללה יאללה, אתם עם הצדקנות המבחילה שלכם!"... כבר כתבתי בעבר, שבדרך שבה הוא מתאר בספריו את איסלנד מולדתו, את פרס יקיר האומה הוא יקבל אולי בחלום.

מומלץ בחום, עד כמה שמאפשר הקור האיסלנדי.

לפעמים אני מתעצב מלא למצוא פה יותר חברים שאהבתי בעבר לקרוא את סקירותיהם ולהחליף עמם דעות והמלצות, ואז אני נזכר, שזה בדיוק הקונספט פה, ושגם אני ניצלתי את 'הזכות' הזו מספר פעמים: להיעלם לכמה שנים וזהו. אמנם לא "קפאתי", אז לפחות ניתן היה להשאיר לי הודעות. אלא שטבע האדם הוא לשכוח, ככה שמקץ כמה זמן, ההודעה היחידה שנערמה בתאריך קבוע מדיי שנה היתה ברכת יום ההולדת מראשי האתר פה. לפחות כתבו יפה.

אני רוצה הפעם להמליץ כמובן על הספר הזה של ג'ון קראקאוור, למרות שאני לגמרי מסכים למפרע, שהפעם גרסת הסרט הנפלא של שון פן היתה מוצלחת יותר; אבל תחילה אני רוצה לשלוח אתכם, מבין כל הסקירות המושקעות שנכתבו פה על הספר הזה, לזו של בחור בשם ישי, שכתב במקום סקירה סטנדרטית - סוג של דיווח אישי בזעיר אנפין מרגש משלו, עם הסיבות שהיו לו-עצמו להתרחק קצת מהציוויליזציה, הלבטים, המחשבות, תהליך ההתפכחות שחווה, רפרנסים לאלסקה. בשלב מסוים חשבתי לעצמי שהישי הזה, אולי הוא בכלל אינקרנציה של כריס מקנדלס, גיבור הספר, מי יודע. הוא נעלם מהאתר אי שם באוקטובר 2020 (בז'רגון האתר – "קפא" כאמור. בעעע), כך שאין דרך לברר למה ומדוע. באסה.

במקרה דנן, אני סבור שיש להבחין -לא רק בין הספר לבין הסרט כאמור- אלא גם בין הספר ובין הסיפור. הסיפור המאוד מוכר ומפורסם של מקנדלס, צעיר אמריקאי 'מבית טוב', סטודנט מצטיין, ספורטאי מצטיין, בריא, עשיר, משפחה טובה, עתיד מבטיח, מחליט יום אחד פשוט להעיף את כל זה קיבינימט, מנתק קשרים עם כולם והולך לחצות את אמריקה הפראית במסע מוטרף שאליו הוא לא התכונן בשיט. הגיע לאלסקה הקפואה עם פלוס מינוס סנדלים, רובה חרטבונה וקצת אורז. אחרי בדיוק ארבעה חודשים, גופתו הקפואה נמצאה במצב של ריקבון מתקדם על ידי כמה ציידי איילים מקומיים, וכבר בדיווח הראשוני על הפרשה, צצו כל הצקצקנים למיניהם עם אמירות צפויות על המנעד שבין "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ובין - "מגיע לו". התעורר פולמוס רציני באמריקה בין אנשי 'הקבוצה הזו', של אלה שהגחיכו את מסעו ובחירותיו של מקנדלס, ובין אלה, הרומנטיקנים ללא תקנה כנראה, שראו בבחור השראה של ממש למה שנתפס עד היום בקרב חוגים לא מעטים בארה"ב כהגשמת החלום האמריקאי בצורתו הטהורה ביותר, וביתר שאת בעידן הנוכחי הזה שלנו של בדידות וניכור חברתי – כיבוש הטבע הפראי כמעשה 'האבות המייסדים' וצדו השני של המטבע – לחיות חיים של Off the Grid; עניין ההולך ונעשה קשה יותר ויותר, ברור ומובן, שהרי אנו כל הזמן מחוברים, כל הזמן מנותרים, כל הזמן מאוכנים... והעניין הזה, הניסיון להתחכות אחר שיקוליו, בחירותיו ות'אכלס סיפורם של טיפוסים כמו מקנדלס, מה לעשות, פשוט מרתק. אפילו שהסוף ידוע.

בכלל, הסוגיה הזו של לנסות ולחיות בשולי החברה מבחירה חופשית, אני הפסקתי כבר לספור את כמות הסרטים בהם צפיתי והספרים אותם קראתי, שעוסקים בדיוק בזה. רק לאחרונה צפיתי בסרט ששמו פרח לי, על משפחה אמריקאית שחיה בטבע הפראי ומתמודדת עם כל מיני עניינים, בפרט החברה שרואה באבא 'ליצן מסוכן' ובילדים 'פריקים'. ככה בשלוף אני מוצא לכם בנוסף ובקלות, את "אויב המדינה" עם ג'ין הקמן ווויל סמית, את כל הסרטים שנעשו עפ"י ספריו של פיליפ ק.דיק ובמידה מסויימת אפילו את "ללא מוצא" עם קווין קוסטנר ו... ג'ין הקמן. בתחום הפרוזה: "פרפר", "בדרכים", "הנוסע", "איש המרתון" – ואלה רק מדפדוף באמת לא מתאמץ בספרים שכתבתי עליהם סקירות.

אלא שהספר של ג'ון קראקוור אמנם מספר את סיפורו של מקנדלס באופן שיש בו גם הוכחה לתחקיר מעמיק, גם עניין וגם חמלה, אבל הוא בחר בגישה מעט בעייתית לטעמי, משום מה, אולי חשש שהסיפור הגולמי לא יעבור את המאתיים עמודים ויידחה ע"י המוציא לאור(?) - להתעקש לשבץ בספר כל מיני פרקים ואנקדוטות מחייו שלו-עצמו ומנסיונו העשיר כאדם שנוטל סיכונים כדרך חיים, עוד הוסיף פרקים ואנקדוטות של אנשים אחרים, והפיק איזה מין משהו מוזר כזה, שיצא קצת פרוזה, קצת יומן מסע, קצת תחקיר עיתונאי, בקיצור – מוזר. לא יכולתי שלא לתהות - אתה גם ככה איש מפורסם ("מוות באוורסט" בין השאר), 'קראקו', מה אתה מזנב במקנדלס? הוא לא סבל מספיק?!... ב-2007 הגיע שון פן, הטיס את כל הסרח העודף הזה החוצה (הוא לא רק ביים את הסרט, הוא גם היה התסריטאי שלו), ויצר סרט ענק לטעמי, באורך של 142 דקות, גם בלי כל הקשקשת של קראקוור.

בקיצור: כן לקרוא, אבל מי שיבחר לדלג על 'התוספות' של קראקוור – אין לו ממה לחשוש: הוא לא באמת יחמיץ איזו תובנה מקדמת. וקראו את הסקירה של ישי. המלצה ממרצה.

ככלל, אני נזהר מתופעות המוניות. פחות מתקרב (בטח לא מיד) למשהו שפתאום תופס פופולאריות מטורפת - ולא בגלל איזו קפיצות-תחת דטרמיניסטית או טענות עבשות שזה "לא לרמה שלי". זה בעיקר מפחיד אותי, אם כבר. כך למשל, בשיא תופעת הרול-אפס (הממתק המחריד ההוא, שאיזה דביל בטיקטוק 'גילה לעולם' שברגע שעוטפים בזה גלידה, זה מתפצפץ בפה. ממש מחקר של טילים בליסטיים בין-יבשתיים), אחד הילדים במשפחה נסע עד אילת כדי לקנות כמה יחידות של זה במחיר מופקע. ואני זרמתי, במקום 'להוריד לו איזו אחת'. כך שלקרוא בכל מקום ואתר, שגיום מוסו הוא הסופר הנמכר ביותר בצרפת לפחות בעשור האחרון (מיליון וחצי עותקים רק במדינת הגאלים, ת'ברקאללה) ושספריו תורגמו ל-40 שפות לפחות והפכו בחלקם גם לסרטי קולנוע שוברי קופות - דווקא הוריד לי; אמרתי לעצמי שאני אגיע אליו אחרי שכולם יירגעו. הכל טוב.

כעת, כדי להסביר לכם מה קרה פתאום, אני גם נאלץ להודות שחזרתי אור לחמישי האחרון משישה ימים בפריז (+בריסל ואנטוורפן). נסעתי לצרכי עבודה, היה אינטנסיבי וקר, אבל היי! פריז זה פריז ואני לא הולך פה לחרטט לכם שסבלתי מאנטישמיות או מהנסיעות במטרו של עיר האורות, שאני חולה עליו ביי דה וויי. כל כך קל לשימוש והכוונה, ולא דורש ירידה לבטן האדמה כאילו היית איזה ז'ול וורן גרסת 2.0, כמו למשל עם ה-Tube של לונדון יימח שמו, שמצריך כושר קרבי ואני בכלל פרופיל 64. אחח פריז, פריז. כבר במטוס אתה מזמזם לך בחוסר מודעות טוטאלית את "בפריז" של איב מונטאן, ומאמץ לך איזו מין התנהגות נונשלנטית מוזרה-דבילית כולל תנועות ידיים מעודנות, ומחמם את הצרפתית-הפריזאית בניסיון נואש להיפטר מהמבטא הישראלי מייק בראנט המגוחך (לא מייק בראנט מגוחך, המבטא). איפה זה ואיפה כל הטירוף שמתרחש כרגע בארץ. הכי הפוך והכי רחוק והכי אקלקטי. בת הזוג סיכמה עבורי את החוויה הפריזאית שלי, אחרי 52 שנים של חיפושים נואשים: זה נקרא FLANC. אני מת על פלאן (סוג של מלבי משודרג?) ומטורף על הפנאק (רשת חנויות הספרים הגדולה של פריז), אז אני לגמרי במוד FLANC. ואולי זו בכלל שם של הפרעה נפשית שהוגדרה כבר, ת'אכלס. איזה כיף לחיות עם גאונה.

קיצר, באחת הגיחות הקצרות שהתאפשרו לי לפנאק, נזכרתי פתאום שלצרפתים יש פטנט שעוד לא הגיע לישראל משום מה: כל ספר שיוצא, מגיע על פי רוב גם בגרסה מהודרת שעולה, נניח, משהו כמו 40-45 אירו (היורו בצרפת זה אירו), וגם בגרסת Poche כלומר "כיס", שעולה עד 8.5 אירו! מה אני צריך את המהודרת, כאילו?! זה לא פחות מילים בספר, בוא... בנוסף, בפנאק מוכרים בד"כ 2 ספרי כיס והשלישי חינם, כך שיצאתי משם עם שלל רציני, מהם 2 של מוסו. הגיע הזמן לא?! ואני לא חוזר פה שוב על כל הנימוקים והטיעונים המייגעים שלי לקרוא ככל שניתן בשפת המקור, אני אייבש את הקוראים.

טוב, וכעת לסקירה, בשלוש מילים: "וואו, איזה ספר!". בארבע מילים: "וואו וואו איזה ספר!". אני מודה שקראתי קצת סקירות/ביקורות עליו טרם קריאתו (לא תמיד בא לי לבוא מוטה) ולא כולם אהבו, שזה בסדר גמור. אבל אני ממש ממש ממש אהבתי. חייכתי לעצמי בניואנסים, זיהיתי רפרופים לילדות (גם מוסו וגם אני ילידי שנות השבעים וגדלנו בצרפת, כמה שונות יכולות היו להיות חוויותינו?!), ידעתי על אילו ברסרי'ס הוא מדבר, ובעיקר בעיקר - התלהבתי מהמבנה העלילתי, שבניסיון נואש לא לספלייר, אני רק ארמוז שמישהו כותב על מישהו שכותב על מישהי. בום. והוא אמן, מוסו, אין מה לומר. איזו יכולת וירטואוזית לתיאורים אמינים מבלי לגלוש לטרחנות (נסו את "הר הקסמים" של תומאס מאן, כבודו הרב במקומו מונח; ברכה והצלחה!), איזה שילוב מרנין של צרפתית ספרותית עם צרפתית מדוברת, איזו הצלחה מסחררת במציאת נקודת האיזון המדוייקת(!) בין 'פופולארי' ובין 'פאלפ/למשרתות', פשוט כיף! ברוח הימים, קריאת ספר כזה היא לגמרי אסקפיזם, אבל לא כזה שאתה מתעורר ממנו אח"כ בתחושה של אפסיות חסרת תכלית, אלא בדיוק הפוך: בידיעה שהערב אתה הולך "לפגוש" את מוסו 2. יאמי-יאמי. כמו פלאן, אבל דיאטטי.

נ.ב. עכשיו שמתי לב, שבגרסה העברית, שמו של הסופר נכתב בגופן גדול (ענק!) משמעותית משמו של הספר. זה לא רק די נדיר למיטב זיכרוני, זה גם עושה הפוך מאחת הסוגיות בהן הספר דן. מרתק. ועוד סיבה לקרוא.