המורה לאנגלית

מיכה ישב בשורה הראשונה, ולא הפסיק לבהות בעיניו הפעורות במיס קלר, המורה שלנו לאנגלית, שהייתה בעלת שער קצר ומתולתל, עיניי תכלת ואף סולד וקטן. היא לבשה חצאית קצרה שחשפה את ירכיה, וסריג מהודק לחזה הקטן שלה. ניכר בו שהיה מאוהב, במי שביטאה עדינות, שבריריות ונימוסים אנגליים שהיו ניגוד לתרבות הכפרית הגסה שלנו. הייתה זאת פנטזיית אהבה אומללה שהסבה חוסר נוחות למורה, ולו שיחת הבהרה עם ההנהלה

<mark>זיגפריד לנץ</mark> הוא סופר גרמני מעניין בעיניי. קראתי בעבר כמה ספרים שלו ואהבתי אותם.
יש בהם בעיניי משהו שהוא גם פואטי! אני מתכוון לכך שלנץ מספר לנו סיפור שהוא מן הסתם מרתק בפני עצמו, אבל הוא גם תמיד לכאורה! ותמיד (כמו בשירה) יש בטקסט הכתוב הרבה מעבר למילים!
וכך התחלתי לקרוא בספר הישן הזה של "עם עובד", שחיכה אצלי שנים לתורו... מעניין שמיד בתחילת הסיפור אנו נמצאים בתוך אקשן! המספר בגוף ראשון הוא טוביאס

כשאני קורא ספר אני ממש לא מתייחס לעובדה האם הוא ישן או האם הוא חדש. להתיישנות של ספר בעברית יש אפילו ממד נוסף של הלשון שלו. השפה העברית החיה הולכת ומִשְׁתַּנֵּית במשך השנים וכך לעתים מעניין מאוד לקרוא ספר ישן בעברית, דווקא בתרגום "עתיק" כפי שקרה לי בספר הזה.
"השיעור בגרמנית" של <mark>זיגפריד לנץ</mark> מסופריה החשובים של גרמניה של אחרי המלחמה, תורגם ע"י המתרגם חיים איזק (הספר יצא בארץ ב-1978) לעברית מאוד גבוה

שיחת העיר נסבה בעניין דניאל מפקד המחתרת בזמן מלחמת העולם השניה בעיר קטנה השוכנת לחופו של פיורד, ושכבושה על ידי הנאצים (כנראה, כי לא מוזכרים איזו עיר או מי הכובשים).

דניאל וכמה מחבריו יוצאים למארב נגד גנרל שצריך להגיע והפעולה נכשלת, דניאל נפצע ונפגעים אולי כמה חיילי אוייב, ואז שובים הכובשים 44 מיקירי העיר שיוצאו להורג אם דניאל לא יסגיר עצמו לידיהם.
הסיטואציה היתה לא פשוטה, אנשי המחתרת לא היו מו

אני מאוד אוהב את <mark>זיגפריד לנץ</mark>. כל ספריו שקראתי עד כה היו טובים מאוד בעיניי
"השיעור בגרמנית" למשל הוא יצירת מופת לדעתי!
לכן שמחתי כשנפל לידיי הספר הזה.
ואכן לא התאכזבתי. לנץ הוא סופר מיומן שכותב כאן בגוף ראשון
את מה שמספר הנס, שהוא בן למשפחה שחיה קרוב (תרתי משמע) למספנה בעיר נמל גרמנית.
הוא מספר על ארנה (ARNE) מי שהיה אחיו המאומץ שמת. הוא היה ילד ונער מיוחד ויוצא-דופן
הנס היה מבוגר ממנו אבל חל

ובכן הספר הזה ברובו בעצם הוא חיבורו של חניך בפנימיית נערים קשי חינוך, והנושא: "תענוגות החובה" !!! אכן מתאים לקפדנות הגרמנית, למרות שכתיבת החיבור והעונש נעשים כמה שנים אחרי תום המלחמה.

חיינו מלאים בחובות כאלה ואחרים, בואו נאמר שעם תום מילוי חובה זו או אחרת יש תחושת סיפוק, אני אישית מרגישה שאפשר להתחיל להתענג עם בוא החופש אחרי סיום החובה.

תלמידנו ששמו זיגי יפזן כנראה גם לא ידע איך ועם מה להתחי

"אֵלֶם" הוא ספר ישן שמצאתי אצלי בבית. כרגיל אצלי התחלתי לגמרי באקראי לקרוא בו. מחברו <mark>זיגפריד לנץ</mark> הוא אחד מחשובי הסופרים של גרמניה של אחרי המלחמה.
(לנץ מת רק לפני כמה חודשים - באוקטובר 2014)
מסופר לנו כאן על אולריך, שהוא מדריך תיירים בעיר גדולה של צפון גרמניה (לנץ אינו קורא בשמה אבל זו כנראה המבורג) ולפתע באמצע ה"הדרכה" קורה לו משהו; הוא מקבל מין שבץ מוחי, הגורם לו לאבדן הדיבור. לנץ מביא את גיבור

"הדמיוני אינו רפובליקה בפני עצמה, אין הוא קיים בנפרד מן המציאות, הוא חלק ממנה. הוא משתרע על פני הכל....אי אפשר לזהות את המציאותי טוב יותר מאשר בהוכחה באמצעות הדמיוני...מה שאנחנו מנסים לעשות באמצעות הפנטסיה הוא למצוא את הדגמים המוגבלים אשר בתוכה מתמצית המציאות". דברים אלה נאמרים במהלך ויכוח בין שלושה סופרים בסיפור הקצר "פנטסיה", הטוב ביותר לטעמי, באסופת הסיפור הקצרים שבקובץ זה.

יש מעט מאד מהפנט

#

זה הספר הראשון של <mark>לנץ</mark> שאני קוראת. ואם לשפוט על פי הנובלה הזו – לא הפסדתי שום דבר.

נער בן 17 מתאהב במורתו לאנגלית. המורה יפה וצעירה – ונראית אף צעירה לגילה (זה מוזכר מספר פעמים בסיפור) היש קלישאה יותר מזה? כמעט כל נער ונערה חוו סוג של משיכה למורה/מדריך(ה) בתהליך הפיכתם לבוגרים. חלק מהם אף מימשו את חווייתם למרות האיסור (המחוייך לפעמים) על סוג יחסים כאלה. (לפעמים זה ממש מצליח. ראו דניאל מקרון