“אתה לא יכול להחליף את האבא והאמא שלך. גם לא יכול לברוח מהם מתי שאתה רוצה. לפעמים אתה חושב שאתה יכול אבל לא תמיד זה נכון וגם שאתה מצליח לפעמים השריטות נשארות ואתה תרגיש אותם גם אם תנסה להסתיר.

זה ספר של דור שני אבל לא של פה. זה דור שני של גרמניה וזה ספר אחד הכי מעניינים שנפל בידיים שלי. אני קראתי אותו ממש לאט שאתה לא יכול לקרוא את זה מהר. כל פעם קראתי כמה דפים ואז הלכתי לקרוא דברים אחרים בגלל שהוא עושה לך שכל הזמן תחשוב. גם אתה מרגיש אותו. 

מה שאתה כל הזמן מרגיש זה הקור. לא רק בגלל שהם גרים שמה על יד המבורג באיזה איזור שיש שמה שניים וחצי כפרים עם כמה אנשים שכל אחד מכיר כל אחד ושיש שמה המזג אויר של הים הצפוני. הקור זה קודם כל מהאנשים וזה קור שאתה מחזיק אותו בורידים שלך.

הסיפור זה על ילד שאבא שלו היה השוטר באחד מהכפרים האלה בזמן של המלחמה ואחד הדברים שהאבא קיבל לעשות זה לשמור שצייר שגר שמה לא יצייר בגלל שהיה החלטה בברלין שאסור שהאיש הזה יצייר כי בציורים שלו יש נגד השלטון. והילד הזה הוא ילד שאוהב להסתובב וגם אצל הצייר הזה הוא מסתובב והוא מסתכל על האנשים ומבין את מה שהוא רואה לפי השכל שלו. 

והוא בודק מה האנשים שמה עושים ולמה הם עושים את זה יעני מה באמת היו חייבים לעשות ומה עשו וגם מה חשבו יעני אם עשו בחובה או עשו בתענוג ולפי דעתי יש לו הרבה דברים להגיד על זה והוא אומר אותם הכי יפה כי כמעט לא אומר שום דבר רק הוא שם לך אנשים מול העיניים עם הבעיות שלהם והאישיות שלהם ואז אתה מבין לבד וגם יכול לחשוב את המחשבות שלך על דברים כאלה שיש להם שמות גדולים כמו חובה וכמו אחריות וכמו אשמה. וגם על סליחה הוא חושב יעני כמה מהר סלחו ואם היו צריכים ככה לסלוח.”

“כשאני קורא ספר אני ממש לא מתייחס לעובדה האם הוא ישן או האם הוא חדש. להתיישנות של ספר בעברית יש אפילו ממד נוסף של הלשון שלו. השפה העברית החיה הולכת ומִשְׁתַּנֵּית במשך השנים וכך לעתים מעניין מאוד לקרוא ספר ישן בעברית, דווקא בתרגום "עתיק" כפי שקרה לי בספר הזה.
"השיעור בגרמנית" של זיגפריד לנץ מסופריה החשובים של גרמניה של אחרי המלחמה, תורגם ע"י המתרגם חיים איזק (הספר יצא בארץ ב-1978) לעברית מאוד גבוהה, עם מילים שלא בהכרח ידעתי את משמעותן. מעניין כמה מכם יודעים בלי לבדוק במילון מה זאת "מעפורת"? ומה זה "זוט"? (שתיהן מופיעות בספר פעמים רבות) גם מבחינת הסגנון ניכרת פה נטיה ל"ספרותיות יתר"; הוא למשל כותב את צורת הרבים של מסדרון כ"מסדרונים" שזו בוודאי שגיאה בעברית תקנית. גם הסיפור עצמו הוא מיוחד מבחינה טכנית, כי הוא מתרחש בשני מישורים: הנער המספר, מספר לנו בגוף ראשון על מצבו העכשווי במוסד לתלמידים קשי חינוך, שבו מטילים עליו לכתוב במסגרת "השיעור בגרמנית", חיבור על "העונג שבחובה"... לו דווקא יש הרבה מה לומר על העונג שבחובה ואז הוא מספר לנו במישור השני, את העלילה העיקרית של הרומן בזמן אחר, במחברות שבהן הוא התחיל לכתוב בצורה אובססיבית, על ילדותו בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה. כשאביו השוטר באזור כפרי בצפון גרמניה, מייצג את השלטונות בהטלת איסורים על חברו מילדות, צייר ידוע, שסגנון אמנותו הוחרם בגרמניה הנאצית...
אנחנו מקבלים כאן מבט פנימי מרתק לטעמי, על האוכלוסייה בגרמניה של תקופת הנאציזם, שחלקה קיבל בלי לשאול שאלות את עליונות האידיאולוגיה הנאצית והתמזגותה בעיניהם עם "אהבת המולדת", לעומת מעטים שהתנגדו לכך, אך לא יכלו לעשות הרבה. יש כאן אלגוריה ברורה של האב השוטר כמייצג השלטון "שרק ממלא פקודות" ו"עושה את חובתו למולדת"...
(ביטויים שמוכרים לנו מאוד ממשפטי הפושעים הנאציים...)
לעומת "האנשים הדוממים"; הצייר המוחרם, ואחיו החייל של הילד שפוצע את עצמו בכוונה על מנת שלא לשרת בצבא וכן גם הילד עצמו, שעוזר לשניהם בסתר... מעניין ש"יהודים" אינם נזכרים בכלל בספר הזה. אך אנחנו כיהודים מקבלים פה הצצה בלתי רגילה לנבכי נפשו של "הגרמני הפשוט"... ועם כל מה שאמרתי בנוגע לתרגום, מדובר פה בספר ענק שהוא יצירת מופת מעוררת מחשבות וביחד עם זאת מרתקת לקריאה! של סופר גרמני גדול. אני ממליץ על הספר הזה בכל פה.”

“זה ספר שונה לגמרי ממה שקראתי עד כה. הנושא לא קל ומעורר רתיעה ועדיין זאת היסטוריה שיכלה להתרחש במציאות במלחמת העולם השנייה.
המלים נאצים ויהודים לא מוזכרות בספר, אבל על פי תיאורים מפורטים של הדמויות ורמזים למכביר, אפשר לנחש מי הבוחשים בקדירה. לא ברור אם מקס הצייר יהודי, אבל כאשר אשתו דיטאֶ נפטרת ממחלה קשה, נכתב שכיסו בסדין את המראה שלמראשותיה ולפי זה, אפשרי להסיק אולי, שהיא הייתה יהודיה. מאידך עשו לה לוויה נוצרית על פי כל כללי הטקס.

זיגי יֶפזן, נער בגיל עשר, הוא הדובר בספר. זיגי תלמיד בית-ספר לילדים קשי-חינוך בצפון גרמניה ומסביבם ארבע-עשר פסיכולוגיים לייעוץ ולמידה. יום אחד זיגי אינו מכין כנדרש חיבור ועל כן מקבל עונש מהמנהל להיות סגור בתא עם מינימום אמצעים על מנת שיוכל להקדיש את זמנו לכתיבת החיבור התובעני. שרת וותיק הביא את ארוחותיו לתאו. נושא החיבור: "תענוגות החובה". אפשר לכתוב מה שרוצים בתנאי אחד, שהחיבור ידון בתענוגות החובה.
הפרקים והאירועים אינם מוצגים על פי סדר כרונולוגי. ישנם פרקים שמספרים על כתיבת החיבור של זיגי, ויש פרקים שמעלים זיכרונות מתקופת נעוריו , זיכרונות דרמטיים שזיגי מקבל כהשראה לכתיבתו. תוך כדי כתיבה, זיגי חדור מוטיבציה רגשית, מתמלא מרץ ותשוקה להמשיך ולכתוב במשך שבועות, כמו שאני השתוקקתי להמשיך לקרוא .
לזיגי שני אחים בוגרים בהרבה ממנו: אחות הילקה ואח שערק מהצבא בשם קלס, שהוריו נידו אותו בשל כך. סיפור מעניין ומקומם בפני עצמו. קלס ירה לעצמו ביד על מנת שישתחרר מהשרות, אבל העלילה קבלה טוויסט טרגי משלה.

ינס יֶפזן, אביו של זיגי, דמות דומיננטית בספר ולא אהוד בקרב המקומיים. ינס מפקח תחנת משטרה בכפר קטן. טיפוס יהיר שמחשיב מאד את תפקידו. מקס ננזן, ידיד מתקופת נעוריו גר בכפר שכן, והוא אמן, צייר שמרבה לצייר ועושה תערוכות בחו"ל. יצירותיו מבוקשות ומאד מוערכות על ידי זרים .
השנה אפריל 1943. מפקד המשטרה מקבל הוראה להעביר מכתב לידידו מהעבר, לצייר, ויוצא בנכונות קיצונית למלא את משימתו כשהוא רוכב על אופניו, כשהוא לובש חשיבות כבירה. ינס מסר את המכתב למקס וטען לפניו שזהו צו שניתן בברלין אשר פוקד על הצייר להפסיק את עיסוקו בציור והמפקח יחרים עכשיו תמונות על פי בחירתו. בנוסף לכך הוטל על מפקח המשטרה לעקוב אחר הצייר ולוודא שאמנם הצייר הפסיק ממלאכתו. דמעות עמדו בעיניו של מקס ואז ינס אומר לו: "אני רק עושה את חובתי, מקס".

הספר מתפתח עם התרחשויות מעניינות ומפתיעות. [רק דבר קטן לגלות לכם, שבהיותם נערים ינס כמעט טבע בנהר ומקס קפץ והציל את חייו]. היו פעמים שידידים משותפים ניסו לעשות סולחה בין השוטר לצייר, אבל השוטר התעקש לבצע את משימתו. משפט חכם אומר הדוור הזקן לשוטר: "היו לא מעטים שהצילו את חייהם מפני שבזמן הנכון לא עשו את חובתם."

בין זיגי לצייר התפתחה מערכת יחסים מיוחדת. מקס אהב אותו ואת אחיו ואפילו עזר להסתיר את קלס מפני אביו ושוטרים לבושי מעילי עור שחור מהמפקדה שרדפו אחריו להסגירו לצבא. זיגי לא אהב את אביו. הנער פחד ממנו ומספר עליו בעליבות ובלעג. זיגי השתדל להציל תמונות של הצייר ולהחביא אותן היטב מעיני הרודפים.

הקריאה קשה ומורכבת. השפה גבוהה , אולי בגלל המתרגם(?) ולא אחת מצאתי עצמי מחפשת פירושים במילון. ובכל זאת, יכולת הביטוי הציורית של הסופר היא איכותית ואותנטית והתהיות הטריביאליות בשפע. והרי לכם דוגמא נוספת לחינוך התלמידים: בשיעור בוטניקה בכיתה ותחת עין המיקרוסקופ, המורה מנחה את תלמידיו לבחון את ביצי דגים שהביא אתו. "רבים מחיים אלה כָלים במוקדם, משמשים כמזון וכדומה לחיים אחרים, רק החזקים ביותר, הטובים ביותר, בעלי כושר-ההתנגדות הגדול ביותר מחזיקים מעמד ומקיימים את המין: כך הדבר בכל מקום. חיים חסרי-ערך דינם כליה למען יתקיימו וישתמרו חיים בעלי-ערך. זאת מורה תכניתו של הטבע, עלינו להכיר בתכנית זו." לדעתי זאת "תורת הגזע" על רגל אחת, שהגיעה לשיאה בגרמניה הנאצית.
ספר מעולה וחכם! הרבה תיאורי נוף מהממים של צפון גרמניה עם אגמים ושדות ירוקים, נהר האלבה והים הצפוני. ספר שמשאיר אותך תוהה בפעם האלף על מדיניות הנאציזם ועל אוהדיה הנרצעים. הייתה אמנות שהוגדרה על ידי הנאצים כמנוונת ותמונות של ציירים יהודים הוצאו ממוזיאונים.
חיזוקים לתיאוריה בזויה אפשר למצוא בעוד ספרים כגון "צבעים נמלטים" (מומלץ מאד) ו"האישה ששמעה צבעים" ועוד רבים אחרים. .

ברשותי רשימה של 100 ספרים קלאסיים. הבסט של הבסט וראה פלא, הספר השיעור בגרמנית מצוין בה.
היה שווה להגיע לקו הסיום!!”

“ובכן הספר הזה ברובו בעצם הוא חיבורו של חניך בפנימיית נערים קשי חינוך, והנושא: "תענוגות החובה" !!! אכן מתאים לקפדנות הגרמנית, למרות שכתיבת החיבור והעונש נעשים כמה שנים אחרי תום המלחמה.

חיינו מלאים בחובות כאלה ואחרים, בואו נאמר שעם תום מילוי חובה זו או אחרת יש תחושת סיפוק, אני אישית מרגישה שאפשר להתחיל להתענג עם בוא החופש אחרי סיום החובה.

תלמידנו ששמו זיגי יפזן כנראה גם לא ידע איך ועם מה להתחיל, לפיכך הגיש מחברת ריקה, ולפיכך קיבל עונש להיכלא בחדר ולא לפגוש איש חוץ מהשומר האישי שלו, עד שיגיש את חיבורו, עניין של יום או יומיים. אך להפתעת הכל בוחר זיגי להישאר כלוא כמה חודשים עד שהחיבור כאורך הספר יסתיים.

והמתענג על החובה הוא אבא של זיגי, שוטר הכפר. התקופה היא מלחמת העולם השניה, והשוטר נבחר לבטא את מוראות הדיקטטורה בגרמניה של אותה תקופה. הוא מתבקש להשגיח על צייר מפורסם שגר באותו הכפר שמסרב למלא את הוראות הממשל ולצייר את דיוקניהם המפוארים, אז לאחר שהחרימו לו את כל עבודותיו, אסרו עליו לצייר בכלל.

שוטרנו החביב עושה עבודתו נאמנה ומידידות לשעבר עם אותו הצייר הוא הופך לרודף ושונא, הוא עוקב יומם ולילה אחריו ולמרבה הפלא ממשיך בכך גם אחרי שהמלחמה נגמרה. הנה לכם תענוגות החובה. הבן אדם הפך להיות אובססיבי. מה שמסתבר שבנו זיגי דוקא מצדד בצייר וגם הוא הופך לאובססיבי מצידו. וכך הוא הופך להיות מתענג על החובה בעצמו.

זיגפריד לנץ בחר בכפר קטן על חוף הים הצפוני במחוז שלזויג הולשטיין בצפון גרמניה, המלחמה במקום הנידח הזה מתבטאת רק בפכים קטנים: הוריו של זיגי, חברי מפלגה נאמנים שמנדים את אחיו שערק מהצבא. שני מטוסים שלפתע חלפו והפילו כמה פצצות. שני "אנשים במעילים השחורים", כנראה אנשי גסטפו שבאו לחפש את אחיו של זיגי, שבאו והלכו.

וכך בעקבות תענוגות החובה לנץ מעמיד זה מול זה שני גישות מחשבה: הצורך בחופש היצירה והאדם לעומת הטוטלטריות והפשיזם.

חמש כוכבים בוהקים.”