"אֵלֶם" הוא ספר ישן שמצאתי אצלי בבית. כרגיל אצלי התחלתי לגמרי באקראי לקרוא בו. מחברו זיגפריד לנץ הוא אחד מחשובי הסופרים של גרמניה של אחרי המלחמה.
(לנץ מת רק לפני כמה חודשים - באוקטובר 2014)
מסופר לנו כאן על אולריך, שהוא מדריך תיירים בעיר גדולה של צפון גרמניה (לנץ אינו קורא בשמה אבל זו כנראה המבורג) ולפתע באמצע ה"הדרכה" קורה לו משהו; הוא מקבל מין שבץ מוחי, הגורם לו לאבדן הדיבור. לנץ מביא את גיבוריו להתמודדות במצבים קיצוניים. לבת הזוג של אולריך נורה, יש בעיות משלה והיא איננה מסוגלת נפשית לעשות את המתבקש ולבקר את אולריך בבית החולים... בעצם, במשך כל הספר מספר לנו המחבר בתפקיד "יודע כל", על המתרחש במוחם ובמחשבתם של בני הזוג שחיים כזוג, אך אינם נשואים. הוא בוחן את היחסים בינם לבין עצמם, ובין כמה דמויות משנה כבעלת הבית של נורה, שנמצאת איתה בקשר קרוב ופועלת בכמה מקרים במקומה, וכן הוריה של נורה. אחת ההתנסויות הדרמתיות בספר, היא בריחתו של אולריך מבית החולים, אי יכולתו לדבר עם סביבה חיצונית שאינה מודעת למצבו, מביאה אותו למצבים טרגיים של חוסר תקשורת עם הסובב אותו. בצורה זו בוחן לנץ בזכוכית מגדלת חסרת רחמים, יחסים בין בני אדם דווקא כשקורה להם את הבלתי צפוי... כולל כמובן גיבור הספר עצמו. בזמן הקריאה נזכרתי בפתגם ידוע באידיש:
"דער מענטש טראכט אונד גוט לאכט" (האדם מתכנן ואלוהים צוחק...) פתגם זה מתאים מאוד לסיפור הזה של לנץ.
" אֵלֶם" הוא שם עברי אחר לשם הגרמני המקורי שמרמז יותר על אבדן או מחסור... (“Der Verlust”) התרגום הוא מצוין ו"מקצועי"
והספר מרתק לדעתי ומעורר מחשבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
