פתח דבר
יש נושאים שאדם בוחר לכתוב עליהם, ויש נושאים שבוחרים בו. עבורי, גרמניה הנאצית הייתה לא רק עוד פרק בספר ההיסטוריה או תוכן שיעור בבית הספר, אלא נושא לשיחה שנפתח עוד בילדות, וחזר שוב ושוב אל אותו מקום, מבלי להיסגר באמת. לא בבית ספר, לא בטלוויזיה, גם לא בשיעורי ההיסטוריה. אלא בבית. בביתו של סבא שלי, דויד רוזנר.
הוא שרד את אושוויץ, שרד את צעדת המוות. ובכל זאת, לא נראה מעולם כאיש שניצל. קולו היה רך, תבונתו עמוקה, זיכרונותיו עמדו תמיד בין המשפטים. יום אחד אמר לי משפט שמעולם לא שכחתי: “גרמניה הנאצית הייתה תיבת נוח מודרנית. אלוהים פשוט נעלם לשתים־עשרה שנים.”
זוהי כמובן מטפורה עמוקה ומכאיבה. בעיניו של סבי, גרמניה הנאצית לא הייתה רק תקופה של רוע, אלא תקופה של היעדר. תקופה שבה נעלם כל עוגן מוסרי, ותיבת נוח הייתה עבורו משל למרחב סגור, מבודד, שממנו סוננו כל מי שלא נחשב “ראוי” לחיים. ואלוהים – או מה שמייצג את מצפונו של האדם – נעלם לשתים־עשרה שנים בלבד, די והותר כדי לחשוף מה עלול להתרחש כאשר מוסר נאלם והכוח לבדו מדבר.
הייתי ילד כששמעתי את זה לראשונה. רק הרבה שנים אחר־כך הבנתי: זה היה תיאור של עולם שבו מוסר חדל להתקיים. עולם שבו בני אדם חילקו מחדש את זכות הקיום, קבעו מי ראוי ומי מיותר, והפעילו כוח ללא עכבה. אומנם זו תקופה שנמשכה שתים־עשרה שנים, זמן קצר כל כך במונחים היסטוריים, ובכל זאת די בה כדי למוטט את מה שנחשב לאנושי. בעיניו, לא היה זה רוע בלבד, אלא היעדר שדיבר בשתיקה – שתיקה של אלוהים, של מצפון, של גבול.
כהיסטוריון אני עוסק דווקא בעולם העתיק; קיסרויות, דתות קדומות, מלחמות נשכחות. אך ככל שתקופות אלה מרתקות, הן מעניקות גם מרחק רגשי מסוים. הזמן שחלף פועל כמעין שכבת בידוד: אפשר ללמוד, לסקור, לנתח, מבלי לעמוד בתוך הריח, הפחד, הדופק האנושי. לא כך הדבר עם גרמניה הנאצית, שמבחינה היסטורית התרחשה “אתמול בבוקר”, קרובה, ברורה, מתועדת, מצולמת. לא צריך לדמיין אותה, היא ממשיכה לדבר. נוכחת.
מגיל צעיר חשתי משיכה כפולה כלפי הנושא, כזאת שכללה דחייה וסקרנות יחד. כל העובדות היו שם, אבל ההבנה תמיד חמקה. איך חברה שלמה, אינטלקטואלית, מוזיקלית, נאורה בחלקה, הפכה לגוף אחד שמוכן למחוק את האחר? איך נולדת אידיאולוגיה שמדברת על יופי ובו־זמנית הורגת בשם הסדר?
ספר זה הוא תוצאה של תהליך ארוך, איטי, פנימי, שלא נולד ממסלול מחקר מוגדר אלא מתוך הצטברות של שאלות. כתבתי אותו כדי לנסות להבין איך מתארגן רוע, לא רק מבחוץ, אלא מבפנים. איך הוא מצדיק את עצמו. איך הוא לובש מדים, מנגן תזמורות, מצייר קווים ישרים ומתחפש לאור.
לא התכוונתי לכתוב ספר. כתבתי פרק אחד ואז עוד אחד. כל פרק היה ניסיון להתבונן בנדבך אחר במערכת המפלצתית, לא רק דרך עדויות, אלא דרך תובנות, שפה, רעיונות ואפילו צורות. התברר לי שלפעמים דווקא בהבנה יש אקט מוסרי, עמוק יותר משיפוט. בשלב מסוים הבנתי שזו איננה רק שורה של עיונים, אלא גוף שלם שנועד להפוך לספר. לא מאמירה חיצונית, אלא מתוך דחף פנימי ורצון עז לזקק את הכאב לשפה ואת השאלות למבנה.
אני לא מבקש מהקורא להסכים עם כל טענה. אני מבקש ממנו להישאר עם השאלות, גם כשהן מכאיבות. אני מבקש לנסות לראות יחד איתי איך האימה לא נולדה ככזו, אלא צמחה מתוך מבנים אנושיים לגמרי, מתוך הצורך בשייכות, בסדר, ביופי ובטוהר – ואולי כאן מצוי הסיכון הגדול ביותר.
זהו אינו ספר של תשובות.
זהו ספר של התבוננות חודרת ברגע ההוא בהיסטוריה שבו בני אדם רגילים הפכו עצמם למצפון שותק – וראו בכך שליחות מוסרית.
עמיהוד רז
ירושלים
תשרי, תשפ”ו
הקדמה
בין אור לבין צל: כיצד יש לקרוא את חושך בהיר
יש ספרים שנולדים מן הצורך להשלים תיעוד. אחרים נכתבים כדי לזקק תובנות, לתקן שגיאות או לנסח פרשנות חדשה. ספר זה לא נולד מתוך אף אחד מן הצרכים האלה. הוא לא נועד להסביר את גרמניה הנאצית, אלא לשאול עליה, שוב ושוב, מתוך תדהמה שאינה מרפה: איך יכול היה דבר כזה לקרות, להתבסס, לשגשג ואף להיראות הגיוני בעיני יוצריו?
ההיסטוריה של הרייך השלישי מוכרת. הציר הכרונולוגי ידוע. הפרקים החשובים, הזוועות, המנגנונים, המנהיגים – כולם תועדו. ובכל זאת, האובססיה האנושית לחזור ולגעת באותה תקופה, ועל כך מעידים מאות הספרים והמחקרים מדי שנה, מרמזים על משהו שלא חדל להציק: גרמניה הנאצית אינה רק פרק בעבר, אלא אתגר פתוח בהבנת עצמנו.
ספר זה מבקש לגשת אל אותו אתגר ממקום אחר - לא דרך סיפור השואה ולא דרך מנגנוני הדיכוי, אלא דרך מה שמעטים מעיזים לגעת בו: האור המזויף שניבט מתוכו. זהו לא ספר על מה שהנאציזם עשה לאחרים, אלא על מה שהוא עשה לעצמו: איך הוא יצר עולם שבו רוע נתפס כהתקדמות, אלימות נתפסה כסדר, השמדה נתפסה כהיטהרות.
הנאציזם, יש לומר, לא שלט רק בכוח. הוא שלט גם במשמעות. הוא לא רק אסר, חיסל והפחיד, אלא גם פיתה, בנה ושיווה. הוא סיפק לאנשים בית, שייכות ומבנה. הוא דיבר בשפה של עתיד, של אסתטיקה ושל אידיאל מוסרי מעוות. זה היה קסם אפל, והספר הזה מבקש להבין איך נבנה הקסם ולא רק מה היו תוצאותיו.
במובן הזה, חושך בהיר אינו מחקר היסטורי "טהור". אין בו יומרה להקיף את כל הממדים הפוליטיים או הארגוניים של הרייך השלישי. תחת זאת, מדובר בפרויקט רעיוני, מהותי יותר ממחקר תיעודי אך גם נועז יותר. הוא מבקש לחשוף צדדים שלא תמיד נעים להישיר אליהם מבט: לא את המפלצות, אלא את האנשים; לא את הסטייה, אלא את הנורמה; לא את הקורבן, אלא את הפיתוי.
השם שבחרתי לספר, חושך בהיר, איננו רק משחק מילים - זהו ביטוי למתח שאי־אפשר לפתור אותו: איך אפשר לחיות בתוך חושך מוסרי ולחוש בו אור? מה מאפשר לאדם המשתתף במערכת של הרס לחשוב שהוא פועל מתוך תום לב, אחריות או אפילו אידיאליזם?
כדי להבין את הרייך השלישי לעומקו, אין די בלימוד העובדות. נדרש מאיתנו להיכנס אל מנגנון השכנוע ולהרגיש איך זה נראה מבפנים. זהו אתגר כפול: מהצד האחד לא לאבד את שיפוטנו המוסרי, ומהצד האחר לא להתכחש לעובדה שהשלטון הנאצי התבסס לא רק על פחד, אלא גם על הזדהות, חינוך, תחושת שליחות.
הספר מכיל שבעה פרקים. כל אחד מהם מציע זווית אחרת להבנת אותו עולם אידיאולוגי־רגשי.
הכתיבה אינה כרונולוגית ואף אינה מבקשת לשחזר את קורות אותה מלחמה. היא נעה סביב ציר אחר: איך יצרה גרמניה הנאצית סדר רגשי שלם, שבו רוע נתפס כמוסר והדרה נתפסה כטהרה.
הפרקים בספר מספקים לקורא נקודות מבט מתחומים שונים, חלקם מתמקדים באידיאולוגיה – איך צמחה, איך חדרה למערב ומה משך בה. פרקים אחרים בוחנים מוסדות פנים נאציים – ה־SS, מערך הפקידות, המדענים. ואלה האחרונים נעים לתוך ניתוח עומק של שייכות, יופי, מוסר ואסתטיקה ככוח פוליטי.
למרות ההבדלים, כל הפרקים נושאים חוט רעיוני אחד: הנאציזם לא רק כפה את עצמו, הוא שכנע. הוא סיפק שפה, טקסים, זהות, הבטחה. הוא עיצב לא רק חוקים אלא גם בני אדם.
אחד המרכיבים הייחודיים של הספר טמון בהזמנה לדמיין את מה שלא התרחש אך בהחלט היה עשוי להתרחש. בתוך כל פרק שזורים קטעים היפותטיים, מן תרחישי “מה אם”, המציעים לקורא לעצור לרגע את הרצף הידוע והמוכר ולשאול איך היה נראה העולם אילו המסלול ההיסטורי היה מתעקם אפילו במעט. אלה אינם ניסיונות לברוא היסטוריה חלופית לשם הסקרנות בלבד, אלא כלי ביקורתי החושף עד כמה מה שנדמה לנו כבלתי נמנע היה למעשה תוצאה של בחירות, נסיבות ותגובות אנושיות. במקביל, הם גם הזמנה חווייתית־ספרותית: דרך להאיר את המובן מאליו באור חדש, לעורר דמיון ולפתוח פתח לרפלקסיה עמוקה. בכך הופכות ההיפותזות לא רק לאמצעי מחקרי, אלא גם לגשר בין מחשבה היסטורית לשאלות מוסריות עכשוויות, בין עובדה לבין היכולת שלנו לחלום – או לפחד – על מה שיכול היה להיות.
מטרת הספר אינה להאשים את הפרטים אלא להבין את המנגנון. להבין איך מערכת של רעיון מסוגלת למשוך, לרגש ולעורר הזדהות, גם כשהיא סובבת סביב הדרה, אלימות והשמדה.
כל פרק עומד בפני עצמו, אך כולם מצטרפים לקשת רחבה אחת של התבוננות.
ההצעה שמובלעת לכל אורכו של הספר היא זו:
אין מדובר רק בעיון על גרמניה של אז, אלא בהבנה של פוטנציאל אנושי מתמיד.
יש מי שיבקשו מהספר הזה מסקנות, יש שיצפו להכרעה. אבל חושך בהיר לא מבקש לשפוט, הוא מבקש לעמוד אל מול סתירה מוסרית, אל מול יופי שנבנה על חורבן, אל מול סדר שנולד מתוך השמדה, אל מול שייכות שנרקמה מתוך הדרה.
אין כאן הצדקה אלא הבנה, לא של הרציונל, חלילה, אלא של התהליך, של הלך הרוח, של הידרדרות שהתחפשה להתקדמות. אחת המטלות הקשות ביותר של ההיסטוריון – ושל האדם החושב – היא לזהות את הרגע שבו הרוע מתחפש לטוב, לא כי הוא שקרי אלא כי הוא בנוי היטב. משכנע. עטוף בחן ויופי, מצופה בשפה מוסרית.
הספר הזה לא מחפש את המפלצות. הוא מחפש את האנשים הרגילים, אלה שהיו שם, שצעדו, ששיתפו פעולה, שהרגישו שייכים. הוא מבקש לשאול איך אדם נורמטיבי הופך את עצמו, מרצון, לשותף של אידיאולוגיה אכזרית, לא בשם שנאה, אלא בשם יופי, שייכות, מוסר ותיקון.
הקריאה בספר זה אינה בהכרח נוחה, ואולי אין היא אמורה להיות כזו. אני לא מבקש להסביר את גרמניה הנאצית, להבין אותה, אלא לנסות לפרום את מרקם ההיגיון שהיא הציעה לעצמה ולעולם. אין כאן ניסיון להציע סיפור סגור, אלא צורת התבוננות אחרת – כזו המבקשת לשהות במורכבות, להתעכב על השאלות גם כשהן מכאיבות, גם כאשר אין להן מענה ברור.
בסופו של דבר, חושך בהיר הוא ניסיון להבין את הסכנה שמתחפשת לבהירות מוסרית – את הסכנה שבתחושת צדק, באמונה עיוורת ובשייכות שאינה יודעת גבול. כדי להבין זאת, יש להישיר מבט לא רק אל התוצאה, אלא אל תהליך ההפיכה עצמו: איך הפכו בני אדם רגילים את עולמם למוסרי וסדור כלפי פנים – אך רצחני כלפי חוץ.
פרק ראשון
למה צמח הנאציזם דווקא בגרמניה: טרגדיה גרמנית ייחודית או דפוס אוניברסלי של טוטליטריות?
1. מבוא
השאלה למה עלה הנאציזם דווקא על אדמת גרמניה מעסיקה היסטוריונים, פילוסופים וחוקרי מדעי החברה, זה עשרות שנים. האם הרייך השלישי היה תולדה בלתי נמנעת של מסלול היסטורי גרמני יוצא דופן – מעין טרגדיה גרמנית שמקורה בשילוב של גורמים תרבותיים, פוליטיים ופסיכולוגיים ייחודיים? או שמא מדובר בהתגשמות של דפוס רחב יותר, אוניברסלי, שיכול להופיע בכל מקום שבו חברה שלמה נקלעת למשבר עמוק?
במשך תקופה ארוכה רווחה התפיסה כי בגרמניה התקיים “נתיב מיוחד” (Sonderweg). תאוריות התומכות בכך טענו כי ההתפתחות ההיסטורית של גרמניה “הביאה כמעט בהכרח” לתוצאה כמו הנאציזם, בשל מנטליות ומוסדות מושרשים השונים מאלו של מדינות מערביות אחרות.1
אולם במחקר ההיסטורי בן זמננו מתקיים ויכוח חריף עם קביעה זו. חוקרים בני הדור המאוחר יותר דוחים את הרעיון הלאומי המוכתב מראש ומצביעים על כך שאף אומה לא צעדה במסלול נורמלי אחד ויחיד. כפי שמציין ההיסטוריון היינריך אוגוסט וינקלר, “גרמניה לא נבדלה מהאומות האירופיות הגדולות במידה המצדיקה לדבר על נתיב גרמני ייחודי,” ואף מוסיף כי “אין אומה עלי אדמות שצעדה בדרך שאפשר לתאר כנורמלית."2
מחקר זה בוחן את שתי הגישות לעומקן, תוך ניתוח ההקשר ההיסטורי הייחודי של גרמניה, לצד הדינמיקות האוניברסליות של טוטליטריות, במטרה להבין למה הנאציזם צמח במקום ובזמן שבו עשה זאת.
הפרק כולל סקירה של ההתפתחויות ההיסטוריות מגרמניה הקיסרית, דרך הרפובליקה הוויימארית ועד עליית הנאצים לשלטון, תוך ניתוח גורמים מבניים, תרבותיים, כלכליים, פסיכולוגיים ובין־לאומיים. נוסף על כך, מוצגת טבלה המפרקת את הגורמים לפי קטגוריות ומקורות, וכן ניתוח השוואתי מול מדינות אחרות כמו בריטניה, ארצות הברית, איטליה וברית המועצות. לאורך הפרק תועלינה מסגרות תאורטיות הכוללות את מודל הטוטליטריות, מנהיגות כריזמטית והסברים פסיכו־חברתיים, וייבחנו המחלוקות ההיסטוריוגרפיות סביב תזת ה־Sonderweg והדיון האוניברסלי בה. סופו של הפרק ידון בהשלכות על ימינו וההקשרים העכשוויים של פופוליזם וסכנות לסדר הדמוקרטי ויסיק מתוך כך כי עליית הנאציזם בגרמניה היא תוצאה של מפגש ייחודי אך לא בלתי נמנע בין דפוסים אוניברסליים לנסיבות גרמניות מיוחדות.
2. סקירה היסטורית: המאה ה־19 עד סוף מלחמת העולם הראשונה
מורשת גרמניה הקיסרית (1871–1918)
האיחוד של גרמניה למדינת לאום בשנת 1871 נוצר מתוך ברית בין האצולה הפרוסית לבין הממסד המיליטריסטי, ולא בעקבות מהפכה ליברלית מוצלחת. הדבר הותיר תמהיל לא נוח בין חברה תעשייתית מודרנית לבין אליטות סמי־פאודליות ותרבות פוליטית סמכותנית. בניגוד לבריטניה או לצרפת, גרמניה הקיסרית שימרה את כוחה של האצולה היונקרית ומעמד הקצונה, וזאת לצד תיעוש מואץ, תוצאה שכונתה בספרות המחקרית “מודרניות לא־ליברלית” או Sonderweg.3
תומכי ה־Sonderweg טענו כי החברה והמערכת המוסדית בגרמניה צעדו בנתיב שונה מזה של הדמוקרטיות המערביות, מה שהביא לתנאים שבכמעט ודאות יובילו לתוצאה קיצונית.4 לדוגמה, לרייכסטאג (הפרלמנט) הייתה סמכות מוגבלת תחת קיסר ריכוזי, וערכים סמכותניים ומיליטריסטיים חלחלו לתוך מערכת החינוך והבירוקרטיה.5
במישור התרבותי, גרמניה של סוף המאה ה־19, חוותה עלייה באידיאולוגיה אתנו־לאומית (völkisch) ובאנטישמיות גזענית. ארנדט תיארה את שורשי הנאציזם בתקופה זו כצירוף רעיל של לאומנות אגרסיבית, פסבדו־מדע גזעני ותחושת ניתוק ההמונים מהסדר הישן.6
גורמים דומים התקיימו גם במדינות אחרות, אך בגרמניה הם זכו לבסיס פוליטי ואינטלקטואלי עמוק במיוחד בראשית המאה ה־20.7 התרבות הסמכותנית שקדמה ל־1914, היעדר מסורת ליברלית יציבה, וזרמים לאומניים כמו הליגה הפאן־גרמנית והליגה הימית שקראו למעמד עולמי, תרמו להיווצרות קרקע נוחה לתגובת נגד רדיקלית במקרה של קריסת הסדר הקיים.8
תבוסת מלחמת העולם הראשונה ומשבר ויימאר
קריסתה של האימפריה הגרמנית ב־1918 והכאוס המהפכני שבא בעקבותיה העצימו נטיות קיצוניות קיימות. הרפובליקה הדמוקרטית של ויימאר (1919–1933) נוסדה בצילה של השפלה לאומית. תבוסת גרמניה במלחמה והתנאים הקשים של חוזה ורסאי (1919) שכללו את סעיף האשמה, אובדן שטחים ותשלומי פיצויים, העמיקו את תחושת ההשפלה הקולקטיבית ועוררו תחושת עוול עמוקה.9
מיתוס “התקיעה בגב”, שלפיו גרמניה לא הובסה בשדה הקרב אלא נבגדה מבפנים על־ידי אויבים מבית – רפובליקנים, יהודים וסוציאליסטים – הפך לרווח בציבור ופגע בלגיטימציה של הדמוקרטיה החדשה.10
לצד המשבר הפוליטי, גרמניה נקלעה גם למשבר כלכלי חריף, חובות מלחמה, פיצויים עצומים והיפר אינפלציה קטסטרופלית בשנת 1923 שחיסלה את חסכונות המעמד הבינוני. אף שנרשמה תקופת רגיעה מסוימת באמצע שנות ה־20, השפל הכלכלי העולמי שפרץ ב־1929 פגע בגרמניה באופן הרסני.11
בשנים 1930–1932 שרר בגרמניה מצב של ייאוש. נתוני האבטלה הציגו תמונה עגומה של מיליוני מובטלים, והתחושה הכללית הייתה של תסכול, השפלה ואובדן תקווה.12
3. רפובליקת ויימאר ומשבר שנות ה־20 וה־30
קריסת האימפריה הגרמנית בסוף 1918 והקמתה של רפובליקת ויימאר, סימנו ניסיון להניח יסודות למשטר דמוקרטי מודרני.
הקיטוב הפוליטי החריף את תחושת חוסר היציבות. התמיכה בצירי הקיצון, המפלגה הקומוניסטית (KPD) והמפלגה הנאצית (NSDAP), הלכה וגברה, בעוד שהמערכת הפרלמנטרית נראתה חסרת אונים בהתמודדות עם המשבר.13
המפלגות המרכזיות כשלו בהקמת קואליציות יציבות, והמדינה נשענה יותר ויותר על צווים נשיאותיים מכוח סעיף 48 של חוקת ויימאר, מה שחתר תחת הנורמות הדמוקרטיות והחוקיות.14
אלימות פוליטית הפכה למרכיב שגרתי במציאות היום־יומית: פלוגות הסער של המפלגה הנאצית (SA) ומיליציות קומוניסטיות התעמתו תדיר ברחובות והפכו אותם לזירה של מאבק אלים. אירועים אלה ערערו אף יותר את הסדר הקיים ודרבנו את הציבור לפנות לפתרונות רדיקליים שיבטיחו יציבות.15
המעמד הבינוני, שנפגע קשות מבחינה כלכלית וחי באימה מפני מהפכה בסגנון בולשביקי, נמשך למפלגות שהבטיחו סדר לאומי חדש. המפלגה הנאצית ניצלה זאת במיומנות, ובתעמולתה הפוליטית שילבה רטוריקה לאומנית, האשמה אנטישמית והבטחות לשיקום כלכלי.16
חשוב מכך, האליטות השמרניות – תעשיינים, בעלי אחוזות, קצינים בכירים – החלו לראות בהיטלר כלי שימושי לשליטה בשמאל והשבת הסדר המסורתי.17
ההנחה השגויה והרת הגורל שלהם באה לידי ביטוי במהלך פוליטי מאחורי הקלעים, שבסיומו מינה הנשיא פאול פון הינדנבורג את היטלר לקנצלר ב־30 בינואר 1933.18
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
