ברגע הראשון של היום, עוד לפני שידעתי אם קר או חם, טוב או רע, ראיתי את הערבה, שטוחה וערירית, מצמיחה שיחי אבק חיוורים, עגומים כאוהלים שנעזבו. לא שהייתי שם בזמן האחרון, אבל הוא היה, רק אתמול בלילה חזר משם, ועכשיו הוא פוקח עין צרה בצבע חול ואומר, אפילו בשק שינה בערבה ישנתי יותר טוב מאשר כאן איתך.
ריח של נעל ישנה נמלט לו מהפה, ואני מסובבת את פני לצד השני, אל פרצופו הפחוס של השעון המעורר שבדיוק מתחיל לצלצל, והוא רוטן, כמה פעמים אמרתי לך לשים את השעון בחדר של נוגה, ואני מזדקפת בחטף, בהרות שמש מסתחררות לי מול העיניים, מה פתאום, אודי, היא עוד ילדה, אנחנו צריכים להעיר אותה ולא היא אותנו. איך את תמיד יודעת מה צריך, הוא מתעצבן, מתי תביני שאין דבר כזה בכלל, ואז נשמע הקול שלה, מתקדם בהיסוס, מדלג מעל המחברות שהושלכו על השטיח, מועד על ערימות הספרים הסגורים, מנסה את מזלו, אבא?
הוא גוהר עלי, משתיק בפראות את השעון, ואני לוחשת אל כתפו, היא קוראת לך אודי, תקום אליה, כמעט שבוע היא לא ראתה אותך. אפילו לישון כמו בן אדם אי-אפשר בבית הזה, הוא משפשף את עיניו בהתרסה, ילדה בת עשר שמטפלים בה כמו בתינוקת, טוב שאת לא מחתלת אותה, והנה נגלים פניה על מפתן חדרנו, צווארה נטוי באלכסון, גופה עוד נחבא מאחורי הקיר. אין לי מושג מה מדברינו שמעה, העיניים הרעבות שלה בולעות את תנועות שפתינו ולא מעכלות דבר, והן פונות אליו עכשיו, פגועות מראש, אבא, התגעגענו אליך, והוא שולח אליה חיוך
מקומט, באמת? והיא אומרת, בטח, כמעט שבוע.
מה אתן צריכות אותי בכלל, הוא חושק את שפתיו, יהיה לכן יותר טוב בלעדי, והיא נהדפת לאחור, העיניים שלה מתכווצות, ואני יוצאת מהמיטה, מתוקה שלי, הוא סתם צוחק, לכי תתלבשי. באצבעות נרגזות אני מושכת את רתמת התריס, מול האור החזק המצהיב את החדר בבת אחת, כאילו זרקור שמימי רב-עוצמה מכוון אלינו, עוקב אחר מעשינו. נעמה, אני מת מצמא, הוא אומר, תביאי לי כוס מים, ואני רוטנת, אין לי זמן לטפל גם בך עכשיו, נוגה תיכף מאחרת וגם אני, והוא מנסה להתיישב, אני רואה אותו חותר במיטה בתנועות יגעות, זרועותיו השזופות מפרפרות, הפנים שלו מאדימים ממאמץ ומעלבון כשהוא לוחש, נעמה, אני לא יכול לקום. את זה היא שמעה מיד, שוב היא ליד המיטה, מברשת השיער בידה, מושיטה לו את היד השנייה, בוא, אבא, אני אעזור לך, מנסה למשוך אותו אליה, בגב מעוקם ושפתיים משורבבות, נחיריה הרגישים נמתחים לאחור, עד שהיא
מתמוטטת עליו, סמוקה, חסרת ישע, אמא הוא באמת לא יכול לקום. מה זאת אומרת, אני נבהלת, כואב לך משהו?
והוא ממלמל, לא כואב לי כלום אבל אני לא מרגיש את הרגליים, אני לא יכול להזיז אותן, והקול שלו נמס ליבבה כלבלבית, מהבילה, אני לא יכול.
אני מושכת מעליו את השמיכה, רגליו הארוכות מונחות ללא תנועה על המזרן, מכוסות פלומה אפרוחית, מתחתיה קפואים השרירים שלו, פרושים זה לצד זה כמו מיתרים. תמיד קינאתי ברגליים האלה שלא מתעייפות אף פעם, מוליכות מטיילים בערבה ובמדבר יהודה ובגליל התחתון ובגליל העליון, ואני נשארת בבית, כי כל הליכה קשה לי.
את סתם ממציאה, הוא היה מתלונן, התרמיל כבר צוהל על גבו כתינוק מאושר, פשוט מתחשק לך להיות בלעדי, ואני עומדת מולו נבוכה, מצביעה בצער על כפות רגלי השטוחות, הכואבות תמיד, המפרידות בינינו.
איפה אתה לא מרגיש, אני ממששת, האצבעות שלי רועדות במעלה הירך, צובטות את הבשר הנוקשה, אתה מרגיש את זה? ונוגה, תמיד מגזימה, מעבירה את מברשת השיער שלה הלוך ושוב, חורשת שבילים אדומים על רגליו, אתה מרגיש את זה, אבא? די, תעזבו אותי, הוא מתפרץ, אפשר להשתגע מהנדנודים שלכן! והיא נועצת את קוצי המברשת בכרית כף ידה, רק רצינו לבדוק אם אתה מרגיש, והוא כבר מתחרט, אני מרגיש משהו עמום, אבל אני לא יכול לזוז, כאילו נרדמו לי
הרגליים ואני לא מצליח להעיר אותן. בעיניים עצומות הוא מגשש אחר השמיכה, ואני פורשת אותה על גופו בתנועות אטיות, מנערת אותה מול פניו, כמו שאמא שלי היתה עושה לי כשהייתי חולה, מצננת את מצחי במשב אהבתה. השיער הדקיק שלו מנתר ונוחת שוב על ראשו, עם השמיכה, אבל הוא נאנק תחתיה כאילו הוכה, מה זה השמיכה הזאת, היא כל כך כבדה, ואני אומרת, אודי, זאת השמיכה הרגילה שלך, והוא גונח, היא חונקת אותי, אני לא יכול לנשום.
אמא, כבר שבע וחצי, נוגה מייבבת אלי מהמטבח, ועוד לא אכלתי כלום, ואני מתעצבנת, מה את רוצה ממני, תיקחי לך משהו בעצמך, את לא תינוקת, ומיד אני מתחרטת ורצה אליה, שופכת פתיתי קורנפלקס לתוך קערה ומוציאה חלב מהמקרר, אבל היא קמה בשפתיים נעלבות, אני לא רעבה, מעמיסה את הילקוט על כתפיה ומתקדמת אל הדלת, ואני בוהה בגבה, משהו מוזר מבצבץ אלי מבעד לרצועות, ציורים ילדותיים צבעוניים, דובונים וארנבים מתנדנדים בעליזות כשהיא יורדת במדרגות, נוגה, את עוד עם הפיג`מה, אני מבחינה פתאום, שכחת להתלבש!
היא עולה בעיניים מושפלות, עצומות כמעט, ואני שומעת את הילקוט מוטח ברצפה, וקפיצי המיטה נאנחים, ואני ממהרת לחדרה, מוצאת אותה שרועה במיטתה, מכוסה דובונים וארנבים, מה את עושה, אני גוערת בה, כבר רבע לשמונה, והיא גועה בבכי, אני לא רוצה ללכת לבית ספר, אני לא מרגישה טוב. עיניה לוכדות אותי במבט מאשים,
רואות איך לבי הולך ומתקשח לעומתה, מכווץ כחרצן, איך אגרוף של רתיעה מצמיד אותי אל הקיר. בכי תוקפני משתלט על כל אחד ואחד מתלתליה, ואני צועקת, למה את מקשה עלי עוד יותר, אני לא יכולה איתך, והיא צורחת, ואני לא יכולה איתך! קמה בפראות ונדמה לי שתיכף תפער את פיה ותטרוף אותי, אבל היא הודפת אותי וטורקת את הדלת על פני.
אני מתקדמת לאחור בצעדים המומים, בוהה בדלת הסגורה הרועמת שלה, ובדלתו הדוממת, צעד אחר צעד עד שהגב שלי נתקל בדלת הכניסה, ואני פותחת אותה ויוצאת אל המדרגות, ושם אני מתיישבת, בכתונת הלילה על המדרגה הצוננת, מסתכלת על היום היפה, המתגנדר באוויר זהוב, רוח רכה מוליכה כיתה של עלעלים לטיול, אוספת אחריה שרידי פרחים צבעוניים, ענני דבש מתרפקים זה על זה בערגה. תמיד שנאתי ימים כאלה, התהלכתי בתוכם כאורחת לא קרואה, הרי ביום כזה הצער בולט שבעתיים, אין לו מקום להסתתר בזוהר הגדול, כמו ארנבת
מבוהלת מאור פתאומי הוא מתרוצץ, נחבט שוב ושוב בין גלגליו הנוצצים של האושר.
מאחורי נפתחת הדלת, נעלי התעמלות כבדות יורדות במדרגות ומעליהן נוגה, לבושה ומסורקת, ואני נושאת אליה פנים מופתעים, כל כך היא התבגרה פתאום, מתכופפת אלי ומנשקת אותי על המצח בלי להגיד מילה, וגם אני שותקת, מסתכלת בעיניים צורבות על הילקוט המתרחק. תפוז טבורי ענק, בשל מדי, צונח פתאום על המדרכה למטה, כמעט מעל ראשה, מתבוסס בשלולית כתומה, מי נתן לו את הדחיפה האחרונה, לא הרוח הזאת, שלא מורגשת כמעט, רוח של אחרי פסח, תיכף ידרכו ילדים בתוך השלולית ופסיעותיהם ירקיבו על המדרכה עד שיחזרו
בצהריים, וגם נוגה תחזור, עייפה, תלתליה החיוורים שמוטים, משפט אחד על לשונה, משפט שיתחיל כבר במדרגות ואני אשמע רק את סופו, אבא, אבא, אבא.
אני קמה בכבדות, נדמה לי שכבר נגמר היום, כל כך התעייפתי, אבל יותר מדי שעות מפרידות עדיין ביני לבין הלילה. על בהונותי אני חוזרת לחדר השינה, ניצבת בשקט ליד המיטה, בוחנת את גופו היפה המוטל עליה בגילוי לב גמור, גוף שאין לו מה להסתיר. מנעורינו אני זוכרת את הגוף הזה, כשעוד היה קטן משלי, מצומצם כמו ניצן,
ואני נהגתי ללכת על הכביש כשהוא על המדרכה כדי שלא ניאלץ להתבייש בצלנו המשותף, צועדת כפופה מרוב התחשבות, מבטי נעוץ במפגש האפרורי שבין הכביש למדרכה, ולנגד עיני ראיתי אותו נמתח ומבשיל, עד שערב אחד הוא משך אותי אל המדרכה לצדו והניח יד על כתפי והצל החזיר לי תמונה מושלמת, ואני התמלאתי גאווה כאילו הצלחתי, בעיקשות ובאמונה, לנצח את עובדות החיים. בלב נחמץ אני מתבוננת בו, מחפשת תנועה באיבריו, שמיכת האביב.
מוטלת נזופה למרגלותיו, מעליו מנורת הקריאה מרכינה את ראשה בתמימות, כאילו לא בגללה רבנו לילה אחר לילה. תכבה כבר, הייתי מבקשת, אני לא יכולה ככה לישון, והוא היה מתעצבן, אבל אני עוד קורא, אני לא יכול להירדם בלי לקרוא, ואני הייתי מקללת בדממה את המנורה, מאחלת לה קצר קטלני, ולפעמים הייתי יוצאת בהתרסה מהחדר, חובקת בזרועותי את הכרית והשמיכה, צונחת כפליטה על הספה בסלון, ובבוקר הוא תמיד הצליח להקדים בתלונתו את תלונתי, שוב ברחת ממני, כל דבר קטן מבריח אותך ממני.
רגליו הרזות דוממות אבל פיו נסדק באנחה, שפתיים מתוחות של נער שזקן אובדות בתוך פניו הקמלים, נבלעות בבורות לחייו, תחת הגבות המדויקות, המשקיפות בצער על מורד הקלסתר שיופיו הועם בן-לילה, כל אלה באותו צבע ממש, צבע חול אחיד לגמרי, אפור זהבהב, כמו מדים שאי-אפשר לפשוט, מדים של שמש ואבק, ואני מנסה לרפא אותו במבטי, החרדה מטפסת עלי כזחל שעיר, האם זה הרגע שתמיד ידעתי שלא אמלט ממנו, הרגע ששובר את החיים לשניים, ששום דבר אחריו לא דומה למה שהיה לפניו, אלא כבבואה מעוותת, מלגלגת, האם זה הרגע,
האם זה ריחו, האם אלה צבעיו, שבו כל חיינו הקודמים ייראו לי מתפוצצים מאושר, כמו התפוז בנפילתו, לעומת הבדידות הזאת, הנכה, הנכלמת, על המיטה, לתמיד.
יד מדומה, ארוכה וחמה, נשלחת אלי מתוך המיטה, יד ענקים אימהית, מפתה אותי לשקוע לצדו, להידבק בשיתוק שלו, ואני נרעדת, הנה החיים נשאבים ממני בטפטוף עדין, טיפה אחר טיפה, נאספים בשלולית מחוץ לחדר הזה,
ואני בלעדיהם, אוורירית, חסרת משקל, מנסה להיאחז בחלון הפתוח, סוקרת את החדר כאילו אני ציפור אביב שנקלעה אליו במקרה. הנה ארון הבגדים הגדול, נצמד אל הקיר, רק אתמול טיפסתי על הסולם והורדתי את בגדי הקיץ והחבאתי את בגדי החורף, דוחפת אותם עמוק, כאילו החורף לא יחזור לעולם, ונוגה מגיחה בבהילות מהחדר שלה, תמיד באמצע משפט, מתי אבא יחזור, היא שואלת, ומיד אחר כך, מתי יהיה אוכל, ואני אומרת, בלילה הוא יחזור, כשתישני, ומחר בבוקר תראי אותו. והוא ייקח אותי לבית ספר, היא שואלת, נחיריה פועמים, ואני אומרת,
למה לא, תמיד אחרי כמה ימי היעדרות נדמה לנו שרק חסרונו הגשמי ניצב בינינו, שברגע שיחזור יתמלא החלל הזה שבביתנו.
הנה השטיח האדום, שטיח הילדות שלי, עם הלבבות הקטנים המרוטים, והנה המיטה שקנינו בהיסוס לפני שנים מזוג שהתגרש, ולצדה התרמיל שלו, מאובק ומרוקן, ועל הקיר תמונה של בית ישן עם גג רעפים, ועננים צעירים גולשים עליו, ואני מנסה לחפש ישועה ביציבות החפצים הדוממים, הנה, דבר לא נגרע, דבר לא נשתנה, ולפיכך גם בחי לא יהיה שינוי. עוד רגע הוא יתעורר וינסה למשוך אותי למיטה בשתלטנות העוקצנית שלו, אני יודע בדיוק מה את צריכה, הוא יבשר לי, למה את לא מוכנה לקבל ממני את מה שאני רוצה לתת, ואני הפעם לא אתחיל להתווכח, כמו תמיד, ולא אגיש לו ברצינות תהומית של אוצרת מתחילה את קטלוג האכזבות שלי, אלא אפשוט את הכותונת ואקפוץ למיטה כמו שקופצים לבריכה, בבת אחת, בלי לבדוק איך המים, למה לא בעצם, הרי אנחנו בעל ואישה, וזו
פרוסת חיינו היחידה.