זה ספר חביב על מקבץ זכרונות ילדות נוסטלגיים ומעניינים. כנראה שזמן ההתרחשות הוא בין סוף 1948 לתחילת 1950. בניגוד ליצירות המופת של יצחק נוי (גבעת האירוסים השחורים, רון וג'ודי, המסמר האחרון ואור ואלכסנדרה), ספר נחמד זה לא נרקם לכדי רומן, הוא אינו סיפור התבגרות, והוא גם לא דן בנושאים חברתיים והסטוריים חשובים. הילדים שבו שקועים בעולם הילדים, למרות שלקורא הישראלי מובן, שעולמם הוא בועה נחמדה בתוך תקופה היסטורית לא קלה.
מלבד היותו של הספר מעניין מבחינת תיעוד ההיסטוריה הווי החיים במושבי ישראל, הוא גם מתעד את שלב יפה בהתפתחות כתיבתו של נוי. הספר ראה אור בשנת 1970 - החמש שנים לפני שהתחיל להקריא מיצירותיו ברדיו וכעשר שנים לפני שהחל להוציא לאור את יצירות המופת שלו.
עוד יתרון של הספר הוא היותר של כל מילה ומילה בו מנוקדת. כך שאם אתם מחפשים ספר כדי לקרוא עם ילד קטן, בקצב של עמוד או עמודים בודדים ביום, הספר הזה מתאים מאוד.
אגב, אל תיבהלו כשתמצאו בספר משפטים אחדים, שהדרך להבין אותם היא להשלים בהם מילה, שכנראה נעלמה מהם בטעות. אני מבטיח לכם, שמספר המשפטים האלו ניתן לספירה על אצבעות יד אחת.

זה ספר כואב. הגדולה של יצחק נוי היא בגיוון ובאותנטיות של הדמויות בספריו ובין ספריו, כולל דמויות המספרים. הספר הזה מוצג מנקודת ראותו של נער ציני להחריד, שגדל בחברה צבועה ושטחית, בה הנורמות הן על גבול העבריינות. בעצם, קצת מעבר לגבול. זו חברה לא מסוגלת לחבור לאמת הזכה, ההכרחית לקיום מכובד ורגוע, כי היא התנתקה מעבודת האדמה ומכל עבודה רצינית אחרת. בניגוד לספריו האחרים של נוי, אין בספר רומנטיקת נעורים, כי הנוער כאן לא מסוגל לאהוב.

שם אביו של המספר הוא יעקב. אך הוא מכנה עצמו ״ג׳קי״. וכבן למשפחה מושבניקית, שהפסיקה מזמן לעבד את אדמתה, יעקב מתפרנס מממכר מוצרי מזון אורגניים מזויפים בעיר הגדולה. הוא גם משחית את הונו בכרטיסי מפעל הפיס.

ברגע שנודע ליעקב, שעומדים להפקיע ממנו אדמה לצורך סלילת כביש, הוא נטע בה מאות עצי זית, כדי ״למסוק״ פיצויים מהמדינה. אלא שהוא החל להתאהב בעבודת האדמה, והתחיל לפתח מסלול חיים ישר, הגון ומאושר. עד ש…

קראתי את הספר פעמיים. לראשונה קראתיו בילדותי, ולא מזמן קראתיו שנית. בילדותי הוא היה קריאת חובה בבית הספר היסודי. זה ספר שגם ילדים יכולים להתמודד איתו. מה גם, שלקחו אותנו לראות עיבוד שלו להצגה, ונהיננו מאוד - אני וחברי לספסל הלימודים. אני ממליץ לא רק לקרוא אלא גם לתת אותו לילדים.

אבי המנוח היה חלק מקהילת ההידרולוגים, שהספר נכתב עליה. כך שלבד מהעובדה, שהספר מרתק, אבי אישר לי, שהוא גם מציאותי מאוד. לבני הקהילה (מי מהם שעדיין חי) ברור מאוד במי מדובר, כשמוצגת כל דמות ודמות, בין אם יש לה שם פקטיבי ובין אם אם הסופר לא נתן לה שם בכלל.

חבל שכבר לא כותבים מדע בדיוני טוב או כמעט בכלל לא כותבים מדע בדיוני. לספר מדע בדיוני זה, היינליין הצליח לצקת כל כך הרבה מעבר לעלילה ולדיבורים על עתידנות וטכנולוגיה. הספר מלמד הרבה אופטימיות. כזה חינוך לאופטימיות לא קיבלתי משום ספר אחר. ברגעי מצוקה אני נוהג להיזכר בספר הזה ולהתעודד.

זה אחד מהמחכימים, החשובים והמרגשים ברומנים ההיסטוריים על התהוות מדינת ישראל. הרומן מלמד גם הרבה על יחסי בני נוער זה אל זה באופן כללי. איני רוצה לחזור ולכתוב מה שאפשר לקרוא בביקורות חיוביות אחרות על הספר, וגם לא לתת ספוילרים. לכן אוסיף רק, שמבחינתי, אני רואה בספר כרך א׳ של טרילוגיה, שמכילה גם את ״רון וג׳ודי״ ואת ״המסמר האחרון.״ אני ממליץ לקרוא אותם בזה אחר זה.

הספר אמנם מעולה. אבל אני ממליץ לא לקרוא אותו, כי הוא מסוכן לבריאות הנפש של הקורא. כשהייתי בן 18 ראיתי את עיבודו לקולנוע בערוץ הבודד של הטלוויזיה הישראלית - למחרת, אני וחצי מדינה היינו עייפים אחרי לילה דל שיינה. בגיל 38 ראיתי את הסרט שנית, והוא הטריד את נפשי הרבה יותר מאשר בפעם הראשונה. הבנתי אז, שבפעם הראשונה הבנתי רק חלק מהזוועה המתוארת.
את הספר התחלתי לקרוא בגיל ארבעים ושלוש, והפסקתי את הקריאה בסביבת עמוד תשעים. הפסקתי, כי הבנתי, שאם אסיים את הקריאה, כבר לא אשן טוב לעולם.

רב המכר, אור ואלכסנדרה, הוא ספר מרתק כמו שני רבי המכר האחרים של נוי (רון וג׳ודי, וגבעת האירוסים השחורים). אך הוא כתוב בסגנון שונה לחלוטין מהם, ומוכיח שנוי לא דבק בנוסחת כתיבה אחת. הספר הזה אינו בדיוק רומן. אלא התמקדות בעולמה העשיר של דמות אחת. עולם שמעשיר מאוד את הקורא בתחום הבנת הזולת.

גם רומן היסטורי סוחף וגם סיפור התבגרות מרגש. זה ספר שמעמיד את הקורא היהודי מול מראה כנה, שמראה לו את הטוב ואת הרע. הספר משאיר המון חומר למחשבה ולביקורת עצמית.