שנת 1999 בספרים

ספר המבוא הטוב ביותר בתחום. שאלת הלאום ויצירתו היא שאלה יסודית במדעי הרוח במאה העשרים. ישנן תיאוריות רבות על התפתחות מושג הלאום ומקומו לפני התקופה המודרנית. האוניברסיה הפתוחה יצרה ספר שנותן לתלמיד הישראלי סקירה מקיפה על רוב התיאוריות בתחום עם הסברים קולעים. הנקודה היחידה שלא זוכה להתמודדות מספקת היא התיאוריה של אדריאן היסטניגנס.

שרלה
את שרלה הכרתי בתקופה שהייתי סטודנט לתואר שני, בשנות השלושים לחיי, והיא עצמה הייתה בגיל דומה. ישבנו מדי פעם בהפסקות, לוגמים קפה ומספרים זה לזה על חיינו. שרלה הגיעה ממושב בבקעת הירדן, בת למשפחת חקלאים גאה. היא הרגישה שהיא חייבת לפתוח את מרחב חייה בפני החברה העירונית הרועשת, ולצורך כך עברה לתל אביב, על מנת למצוא בן זוג שכה קיוותה שתמצא.

פעם אחת היא סיפרה לי על דייט שחוותה. היא הייתה כל כך עצבנית ומפוחדת, שלא הפסיקה לעשן בתנועות חדות ועצבניות. כשדיברה, קולה לעתים השתנק ונעלם מחוסר ביטחון, שהלך וגבר ככל שפגישתה הפכה לאסונית יותר... ואז, ברגע של גילוי לב, היא אמרה לי: "אין צדק בעולם, יש כאלה שנורא רוצות, אך לא מסוגלות, ולעולם לא יזכו לממש את משאלת לבן – את הצורך הבסיסי וההוגן למצוא אהבה."

אני סיימתי את לימודיי וכהרגלם של החיים עצמם, הקשר ביני ובין שרלה פסק... אך מעולם לא הפסקתי להרהר בדבריה, שהיו ערעור על חוסר הצדק בעולם שלנו.

בשרלה נזכרתי, בעת שקראתי בספר הביכורים של לי קופמן, אותו היא כתבה בגיל 25: "רווקה בת 32 מטר שישים..."– שם הספר, שלקוח משמו של אחד מהסיפורים היפים בקובץ.
הסיפור שבאמצעותו נזכרתי בכאב בשרלה : מספר: על אישה צעירה, שמופיעה בסיפור כאנונימית, כאישה המגלמת ממוצע המתאכזר לעצמו, ההופך את עצמו לשקוף בעיני המתבונן. אף אחד לא באמת שם לב אליה... היא עצמה הולכת ונעלמת באופן שבו היא מתייחסת לעצמה.

הסיפור מתחיל בבית קפה, אליו הגיעה האישה שלנו לדייט לראשונה בחייה, בהחלטה אמיצה שגם לה מגיעה אהבה אמיתית. לצורך הפגישה היא כתבה מודעה בעיתון, במספר מילים קצוב ככל האפשר "רווקה בת 32...". מסתבר שרק אדם אחד הסכים בסופו של דבר להיפגש איתה, למפגש שבהדרגה הפך לסיוט. היא יושבת מולו – אדם אלים וגס – ובוראת בדמיונה את האביר המושלם, בשעה שלו יש כוונה אחרת... וכך הולך ומדרדר הדייט לסוף גנרי שהיינו מצפים לו, אבל לי קופמן מבצעת בסיפור טוויסט שהשאיר אותי פעור פה, ומעל הכל – הותיר בי תחושת כאב שהתחברה לסיפור שלי על שרלה.

לי קופמן מספרת בספרה סיפורי הגירה רוויי כאב, על ילדה יהודייה שהרגישה ברוסיה זרה, אך למרבה הפתעתה גילתה שעם הגיעה לארץ המשיכה להיות "רוסיה". יחד עם תחושת הזרות והניכור העולה מהספר, קופמן מצליחה לבטא את ההוויה הישראלית, כמו זו של צעירים ישראלים "מורעלים" המשרתים ביחידות מובחרות, שחלקם חוזרים הביתה משובשים – הלומי קרב. הספר הזה, שנכתב ב 1999 מספק אמירות נוקבות בעלות אופי נבואי לישראליות הכל כך שברירית, בשפה נגישה וקולחת.

המפתיע בספר הזה הוא סגנון הסיפורים המשתנה. בראשיתו מופיעים סיפורים המאופיינים בריאליזם ולקראת סופו מופיעים בקובץ שני סיפורים סוריאליסטיים מפתיעים באיכותם. כתיבה על נפשו של היוצר משורר צעיר שאיבד את מילותיו, וכעת בהזיה הוא רואה פרפר שמייצג את המוזה האבודה שלו. בסיפור הזה מופיע גם גיבור יוצא דופן, ג'וק, ואז בוודאות הבנתי שקופמן מתכתבת עם הסיפור "הגלגול" של קפקא באופן מעורר התפעלות. בסיפור האחרון קופמן משלבת אגדה בתוך סיפור על צייר שאהב זמרת יפהפייה – צייר דלפון שאהב אותה כנגד כל הסיכויים. האופן שבו האגדה משתלבת עם הסיפור של קופמן, שלבטח יש בו אלמנטים ביוגרפיים, מרהיב ביופיו.

כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים המפתיע, שאלתי את עצמי: היכן את, לי קופמן? הבטחה גדולה שלפתע נמוגה. מהחיפוש אחריה הסתבר שהיא כעת הרחק מההוויה הישראלית, באוסטרליה.

לא פעם, כשדמותה של שרלה עולה בזיכרוני, אני מוצא את עצמי מהרהר בה ומתפלל שבאיזה מרחב חבוי של החיים היא מצאה את אותו צדק פואטי שמגיע לה כל כך.

אני אוהבת לקרא ספרים על יהודים. זה נותן לי הרגשה של בית. בייחוד יהודים אמריקאים. בייחוד יהודים אמריקאים שהיגרו מפולין לפני המלחמה. יש איזושהי שותפות גורל עם טוויסט בעלילה. אהבתי לקרא על מהלך גילויו של ג'ימס כי הוא חלק מהעם היהודי. כמה שמוזר זה היה יכול להיות, אפרו אמריקאי שסבל מגזענות כפולה על היותו שחור ועל היות אימו לבנה יהודיה.... מסע חיים מורכב ומעניין. התרגשתי מהסיפור האחרון על חברו העיתונאי שאימו שרדה בקושי את תקופת המלחמה בפולין. אימו מהעיירה של סבא שלי. חייבת לחקור את הענין הזה.... עצוב שאין את מי לשאול.

זה לא ממש ספר עלילתי. זה ספר על חוויותיו, מחשבותיו והמידע שאסף סביב מותה והתאבדותה של אימו. זה מעניין גם למי שגדל כאן ומכיר את הדמויות במשפחה המיוחדת הזו, גם עקב ההסטוריה הלאומית שלנו שנשזרת כאן. לעיתים הכתיבה יפה ויש קטעים שארצה לשמור אך לעיתים היא בוטה או פוליטית ולי זה פחות נעים. עוד נושא חשוב ומעניין הוא תחום בריאות הנפש והבעיות הנפשיות שעולה כאן. בכל אופן, זה לא הספר הכי מרתק שקראתי אך עדיין, שמחה שקוראת .

כל כך אוהבת את הספר הזה והעובדה שמצאתי אותו ברחוב רק מעידה כמה הוא מיוחד עבורי וכמה הרגשתי כשקראתי אותו שהייתי אמורה לקרוא אותו
ספר פשוט אבל מיוחד ומקסים

קשה לקרוא ספרי מלחמה בזמננו הנוכחי, בכל זאת משהו משך אותי לקרוא את ס.יזהר. זהו ספרו האחרון של יזהר ויצא לאור ב-1999 כשיזהר היה בן 84, מפתיעה חדות מחשבתו וכתיבתו בגיל מתקדם זה. הספר מתרחש במהלך מלחמת יום כיפור, יזהר התנדב כאיש רוח להשתתף במלחמה להעלאת המורל של החיילים הלוחמים. הוא צורף לאוגדה 252 שנלחמה בסיני ואף חצתה את התעלה תוך כדי קרבות קשים. מעל לשלושים שנה אחרי שחווה יזהר את המלחמה הוא כותב את שעבר עליו בסיני.

החצי הראשון של הספר מתאר בעיקר את שעובר בראשו של יזהר ואת מחשבתו על הלחימה, על החיילים, על המוסר שבטוהר הנשק ומחשבות בכלל על המלחמה. חצי הראשון של הספר כתוב מעולה, חד, נבון ונוגע ללב ולמחשבה. החצי השני פחות טוב לטעמי, שם מתחיל יזהר לכתוב על ההמלחמה עצמה, מה קרה, לאן נסעו, איך נלחמו, ממש סיפור קרב. תוך כדי התיאורים הוא מביא קטעי עדויות של חיילים שפורסמו בזמנו ב"במחנה".

החוט העלילתי המקשר את קטעי הספר הוא חיפושו של יזהר את אליהו (אליהו שם בדוי לאליעזר חתנו של יזהר), צנחן שהשתתף במלחמה בסיני בזמן שיזהר היה שם.

פחות עניינו אותי תאורי הקרבות והלחימה, כתיבתו של יזהר במחציתו הראשונה של הספר היא עיקר ההנאה בסיפור והיא מעולה.

יש משהו מיוחד בקריאת יצירות מונומנטליות. מצד אחד הסיפור עצמו כבר מוכר לך, אך מצד שני החוויה עצמה — במקרה הנ"ל השפה השייקספירית, ההתפתחות והמבנה, התובנות והעומק — הם הם עיקר הסיפור, יותר מן ההתרחשות במחזה עצמו.

במחזה יוליוס קיסר מציג ויליאם שייקספיר את הטרגדיה של אדם בעל אידאלים, אשר רצונו ומעשיו הם להנחיל את האמת שלו — דבר שמוביל לכך שהוא נאלץ להתעמת עם שאלות מוסריות כבדות משקל. אך בפועל ההתמודדות האמיתית כאן היא הפוליטיקה עצמה וכוחו של ההמון.

ברוטוס הינו אינטלקטואל המאמין בחופש.
הוא פועל נגד חברו הטוב, גאיוס יוליוס קיסר, בשל החשש שמא יהפוך לעריץ, ועל כן הוא נכנס למזימה פוליטית נגדו.

ברוטוס אוחז באמונה נאיבית שלפיה הזולת פועל על פי לוגיקה והיגיון, ומתוך כך יש בו האמונה שמי שיבין מהי ה"אמת" באמצעות לוגיקה ושכל ישר יבין גם את מעשיו. אך הפוליטיקה של הסדר החברתי — בהנהגת פוליטיקאים ועדר הזולת — אינה פועלת כך; היא פועלת באמצעות רטוריקה, רגש ושאיפה לכוח. אנטוניוס מנווט את ההמון שייצא נגד ברוטוס, רומא נכנסת לכאוס, ומתוך קרקע פורייה זו יצמח העריץ החדש. ברוטוס מוביל, בעצם המעשה שלו, את הדבר שהוא עצמו ניסה למנוע.

שייקספיר הופך את הרצח של קיסר לנקודת מפנה עלילתית שממנה מתחילה הטרגדיה האמיתית. הרצח אינו העיקר, אלא ההשלכות שלו.

הטרגדיה של ברוטוס היא בעולם שבו הוא נמצא. הוא מאמין באמת שניתן להבינה באמצעות ההיגיון, בעוד שהחברה פועלת באמצעות רגש המונע על ידי כוח השכנוע. האנשים שואפים לכוח ולמעמד, וההמון טיפש ואימפולסיבי — איזה מקום יש בעולם כזה לאדם עם אידאלים? הטרגדיה היא בין האינטלקטואל לבין המציאות החברתית: אדם מוסרי הפועל בתוך משחק פוליטי ציני. האירוניה היא שברוטוס רוצח עריץ פוטנציאלי, ובכך יוצר את התנאים לעליית עריץ אמיתי.

שייקספיר מציג בצורה גאונית ועמוקה את הריקנות הפוליטית באמצעות הרטוריקה בחלק של הנאומים בהלוויה של יוליוס. שלב הנאומים הוא רגע השיא במחזה: ברוטוס מציג טיעון לוגי ומצפה שההמון ישתכנע באמצעות ההיגיון, אך מרקוס אנטוניוס מבין שהעם פועל מתוך רגש, ונואם תוך שימוש באמצעים רטוריים וכשלים לוגיים כדי לנווט את דעת ההמון אל תוך תיאטרון רגשי.

זהו מפגש אפי שרק שייקספיר יודע לבנות ולזקק במחזה קצר כל כך. כל שורה וכל התרחשות מדויקות ונחוצות, והשפה השייקספירית — שאין דבר המתקרב ליופי ולעומק שלה.

המאבק בין רטוריקה לפילוסופיה הוא מאבק עתיק, עוד מתקופתם של סוקרטס והסופיסטים:
האם ניתן להגיע לאמת אובייקטיבית אחת, או שהאמת היא רק תוצר של כוח השכנוע? במחזה יוליוס קיסר נראה כי בפוליטיקה התשובה ברורה — לא מי שצודק מנצח, אלא מי שמדבר טוב יותר.

"הכומר הביט בטרודי. הוא הדביק משולש נייר קטן על סנטרו, כדי לעצור את הדימום.
'לא היתה לו ברירה. היא - היא לא היתה בריאה. היא מתה כשהייתי בת ארבע.'
'כמה נורא.'
'זה קרה לפני הרבה זמן. וחוץ מזה בהשוואה למה שאתם ואחרים צריכים לסבול---'
'אה, אבל אי אפשר לעשות את זה - להשוות את הכאב. זה מגמד את כל מה שקורה לנו, מעוות אותו. אנחנו צריכים לומר: 'כן, זה מה שקרה לי וזה מה שאעשה בו''

===

זווית מעניינת לתיאור הקורות במלחמת העולם השנייה וסביב מוראות השואה, היא לקחת את נקודת המבט של האיש הפשוט הגרמני. כך יוצאים ספרים א-לה גנבת הספרים או לבד בברלין שאומרים בגדול שמלחמה זה פויה, שרוב הגרמנים היו מתנגדי משטר ואוהבי אדם ושבגדול כל הצדדים סבלו ולכן המסר האוניברסלי לעולם זה שמלחמה היא פויה ועדיף בלי. כאן גיבורת הספר הזה, טרודי מונטג, היא גרמניה שחיה בעיירה קטנה בגרמניה. אביה של טרודי מוכר בחנות ספרים, וטרודי משמשת אבן שואבת לרכלנויות העיירה. גם כי היא נמצאת במקום מרכזי שאליו מגיעים כולם, אבל גם כי יש לה דימיון םורה וכישרון לספר סיפורים בצורה מרתקת.

הטוויסט העלילה כאן הוא שטרודי היא גמדת. או גמדה. כלומר סובלת מנכות נוירולוגית שמבדילה אותה מרוב האנשים, גורמת לה לאי נוחות רבה, ובתקופת המשטר הנאצי גם חומר מתאים לניסויים "רפואיים" והמתת חסד. היתה איתי גמדת בבית הספר ותקופה ארוכה היא היתה בכיסא גלגלים לאחר ניתוח שבו פיזית מתחו לה את הירכיים , שזה נשמע כואב, אבל איפשר לה בתקופה מאוחרת יותר להתנהל בעולם בו רוב האנשים הם מעל גובה מטר וארבעים ושבע ובהתאם לכך גובה הידיות, מתגים, מדרגות, דלפקי מטבחים וכל מה שעוד תרצו הם גבוהים בהרבה מהשגתה. לפעמים גמדות מטופלת בהורמון גדילה או באמצעים אחרים, אבל כל זה לא היה בתחילת המאה העשרים, שזו לרוע המזל התקופה שבה טרודי נולדה.

החריגות שלה, הנכות הזאת, קצת הוציאה אותה החוצה מהחברה, גרמה לה לפתח רגישות לאור התעללויות שונות שעברו, אבל גם הפכה אותה חצי שקופה בעיני אנשים, מה שגרם להם לומר לידה דברים או לגרום לה לראות דברים שלא היה עולה בדעתם לומר או לעשות ליד אנשים רגילים. כך היא הופכת לרכלנית הכפר, אבל גם מפתחת רגישות ועוזרת להרבה אנשים, נרדפי משטר יהודים ואחרים. העיירה לא מלאה צדיקים ובספר מופיעים רוב המופעים - המתעללים, המלשינים, המתעלמים בשקט, המסגירים לשלטונות, הגוי שנוח לו שאהובתו היהודייה תילקח, כל מי שחשב שהיטלר אכן עוזר לעם הגרמני, כל מי שמחליף את עורו במהירות כשהאמריקאים מגיעים. וטרודי. היא עוזרת בשקט, אבל גם לא שוכחת דבר. נוטרת ונוקמת, או לפחות שמחה כשנקמה מגיעה בדרך כלשהי.

הספר כתוב מאוד יפה, אין מה לומר הכתיבה מעולה ועשירה, ובהתחלה גם היתה מהנה. אלא שבדרך אל מוראות 1939-1945 הכותב צריך ללכת אחורה ולהסביר את נסיבות הלידה והמשפחה של טרודי, המחלה של אמא שלה, השגעון, המוות, הבדידות של אבא שלה, ההתעללות של ילדי הגן ובית הספר ועוד ועוד, וכל זה הופך את הספר להיות קצת ארוך יותר מדי, ובמקום מסוים להתפזר במקום למקד את הנושא ואת התמה המרכזית, שלא כל כך היה ברור לי מה היא.

אז מומלץ בהמלצה פושרת כזאת. כי לא סבלתי בקריאה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שהיא ארוכה מדי, וזה לא אמור לקרות בספר שאורכו לא מגיע לחמש מאות עמודים. אולי היה צריך עריכה טובה יותר, ולהוריד את ההמלצה של הניו יורק טיימס בכריכה.

אני נוהגת לקרוא הרבה קלסיקות, ספרים שדורשים קצת מחקר, ידע כללי ובעיקר אורך רוח. את חלקם אני קוראת פעם שניה ולפעמים אף שלישית, כי אני מודעת לעובדה שפעם אחת אינה מספיקה, ושבפעמים הבאות אבין אותו אחרת, אולי באופן עמוק יותר. בכל-זאת, אני לא זוכרת שקראתי אי-פעם ספר ונזהרתי מלומר או לחשוב שאכן קראתי אותו. "יוליסס" הוא לבטח הספר השונה והמשונה ביותר שיצא לי לקרוא, לא רק מבחינת הנושא אלא מבחינת המבנה והכתיבה יוצאי הדופן. בהתאם לכך הייתה גם חווית הקריאה: קראתי לאט, נדרשתי לרמות ריכוז קיצוניות, חזרתי וקראתי פסקות ופרקים מסוימים, נעזרתי ב"מדריך ליוליסס" של חזי ועפר שלח ולא פעם מצאתי את עצמי בצד הדרך, מנסה להחזיר לעצמי נשימה סדירה.
אני אקרא את הספר הזה פעם נוספת. מתי - אני לא יודעת, אבל אני משוכנעת שבפעם השניה אסתכל עליו ואבין אותו באופן שונה לחלוטין.
כמה הצעות לחלק מכותבי הביקורות על "יוליסס" ובכלל על ספרים:
1. לא כל ספר שלא נהניתם לקרוא, שלא הבנתם או שלא צלחתם, הוא ספר גרוע. לא כל ספר מתאים לכל אחד, ולא שמעתי על מישהו שקצת צניעות הרגה אותו.
2. הקריאה ב"יוליסס" דורשת לפעמים תמיכה והסבר, וכן קריאה מקדימה של ספרות רקע. כאן יש לי כמה המלצות שהן לא מבחינת 'קביים' בלבד, אלא גם מעשירות ידע:
אפשר להיעזר, כמו שכבר הזכירו כאן, ב"המדריך ליוליסס" מאת חזי ועפר שלח, אף על פי שהוא רחוק מלהיות מספק (ודורש עריכה).
כדאי ומומלץ להאזין לסידרת ההרצאות של ד"ר הנרי אונגר שמופיעות ב-Youtube. ההרצאות בעברית והמרצה לא רק משכיל בצורה פנטסטית אלה גם יודע להרצות.
האודיסאה / הומרוס
המלט / שייקספיר (וכל השייקספיר, הרי זה משובח)
הקומדיה האלוהית / דנטה אליגיירי
דקמרון / בוקצ'ו
גן העדן האבוד / ג'והן מילטון
דבלינאים / ג'יימס ג'ויס
דיוקן האמן כאיש צעיר / ג'יימס ג'ויס
התנ"ך
הברית החדשה
כדאי גם לקרוא קצת על ההיסטוריה של אירלנד, או לפחות את הערך בוויקיפדיה (רצוי באנגלית, יותר אנפורמציה).

זאת רשימה חלקית בהחלט, תובענית כשלעצמה אבל מתגמלת מאוד (גם בלי קשר ל"יוליסס"), אך בשביל לקרוא את המונומנט הספרותי הזה צריך בעיקר סבלנות מרובה, ריכוז-על, שמירה על ראש פתוח והתמסרות טוטלית.
ג'ויס לא מתנדב להתחבב על הקורא, ונראה שהוא כתב את הספר מפני שהוא היה חייב לכתוב אותו, בין אם ימצאו לו קוראים ובין אם לאו. במהלך הקריאה הרגשתי שג'ויס עשה את המאמץ שלו, ועכשיו תורי, כקוראת, לעשות את המאמץ שלי. וזה השתלם.

אנקדוטה: בסרט "משולש העצבות" של הבמאי רובן אוסטלונד, יש סצינה שזוג הדוגמנים יושב על סיפור הספינה, והגבר קורא ספר. כמובן שלא יכולתי שלא לבדוק מה הוא קורא... אז זה "יוליסס" :)
אגב, החלק האחרון של הסרט, על האי, מרפרר לסיפור קירקה מ"אודיסאה".

קראתי את הספר לפני שנים ואני מודה שלא הבנתי את כל מה שקראתי בספר זה אבל מכיוון שאני אוהב מדע ופיזיקה, דילגתי על קטעים לא מעטים ובכל זאת יצאתי עם משהו.
פנרוז מנסה לקשר תאוריה חדשה (שעדיין לא קיימת) של פיזיקה עם תופעת התודעה. הוא טוען שאפקטים קוונטיים לאחר שיובנו טוב יותר, עשויים להסביר אינטואיציה, שיפוט, טעם אסתטי ותכונות אחרות שהוא רואה כתכונות של מחשבה אנושית (או בעלת חיים) ולא של מחשבים.
לעומתו, מתמטיקאים רבים העובדים במדעי המחשב מציעים שבקרוב ניתן יהיה לבנות מחשבים המסוגלים לבינה מלאכותית, מכונות שיכולות להשתוות או להתעלות על תהליכי החשיבה של המוח האנושי.
רוג'ר פנרוז, כאמור לא חושב כך. הוא חושב שמה שקורה במוח האנושי - ובמוחותיהם של קופים ודולפינים, לצורך העניין - שונה מאוד מפעולותיו של כל מחשב קיים או שניתן להעלות על הדעת. ב"מוחו החדש של הקיסר", הוא טוען שחסרה לנו תובנה חשובה מהותית בפיזיקה, שבלעדיה לעולם לא נוכל להבין את המוח. יתר על כן, הוא מציע, תובנה זו עשויה להיות אותה תובנה שתידרש לפני שנוכל לכתוב תיאוריה מאוחדת של הכל.
פנרוז מחפש משהו לא מובן במקום שבו פיזיקת הקוונטים פוגשת את תורת היחסות הכללית. כל אחת מהתיאוריות הללו טובות אך הן סותרות זו את זו מבחינה פילוסופית. תורת היחסות הכללית טוענת שבהינתן קבוצה של תנאי התחלה למצב פיזיקלי מסוים, היא מבצעת תחזיות מדויקות לגבי התוצאה. פיזיקת הקוונטים, לעומת זאת, מכילה מקריות ועושה את תחזיותיה במונחים של הסתברויות. תורת היחסות רואה את הטבע כרצף, פיזיקת הקוונטים רואה הכל כמורכב מחלקיקים בדידים- הקוונטים.
בספרו פנרוז מנסה לשרטט את קווי המתאר של תיאוריה עתידית שתקשר בין תורת היחסות, פיזיקת הקוונטים ותופעת האינטליגנציה. מכיוון שאינו יודע איך תיראה התאוריה, הוא משתמש בספקולציות. הוא מצטנע ואומר ומודה שאינו בטח בהכל והפסקאות שלו מלאות במונחים כמו "מרמז", "אולי" ו"אולי".
קוראים שאין להם הבנה של פיזיקה לפחות כמו של סטודנט לתואר שני ימצאו חלקים ממנו קשים. עם זאת, הוא גם ברור בחלקים שונים (אלה שהצלחתי להבין...). פנרוז התאמץ כדי להפוך את ספרו לנגיש והוא מעודד מעת לעת את קוראיו להמשיך.
תומכי "הבינה המלאכותית החזקה" טוענים שהמוח הוא מחשב. פנרוז אומר כי למחשבים יש מגבלות פנימיות, אשר אמנם מוכרות בבירור ביסודות תורת החישוב (משפטי אי השלמות של גודל), אך אינן בהכרח מוטלות על החשיבה האנושית.
מגבלה אחת כזו נובעת מהעובדה שכל המחשבים הם "מכונות טיורינג". מכונה כזו יכולה להתמודד רק עם מה שנקרא מספרים ברי חישוב. עם זאת, קיים ענף עשיר ושימושי של המתמטיקה העוסק במספרים שאינם ניתנים לחישוב. וכפי שמדגים פנרוז, אפילו רבים מהתהליכים הרגילים שעוסקים במכניקה הניוטונית אינם ניתנים לחישוב: ניתן, למשל, לחזות את תוצאת כדור ביליארד באמצעות משוואות ניוטון, אך במשחק עם שמונה כדורים כבר קשה מאוד. אם מתמטיקאים הם רק מחשבים, שואל פנרוז, כיצד הם מסוגלים להשיג תובנות שימושיות בתחומי מחשבה - כמו מספרים שאינם ניתנים לחישוב - שאמורים להיות בלתי נגישים למחשבים באופן עקרוני?
מגבלה שנייה על יכולותיהם של מחשבים קשורה לאלגוריתמים ולמשפט גודל. כל תוכניות המחשב הן אלגוריתמים. משפט גודל (הנקרא כידוע על שם קורט גודל) מדגים שאף אלגוריתם שמראה הוכחה מתמטית אינו יכול גם להוכיח את עצמו. לשם כך תמיד צריך אלגוריתם גדול ומקיף יותר, והאלגוריתם הגדול יותר, בתורו, אינו יכול להוכיח שהוא עצמו נכון. אך בעוד שמחשבים מוגבלים אך ורק על ידי משפט גודל, פנרוז טוען שייתכן שהמוח שלנו לא יהיה כזה. אחרת, הוא טוען, כיצד נדע שמשפט גודל נכון? הוא אומר: "אולי התודעה שלנו היא תכונות שמקורן בתכונה מוזרה ונפלאה כלשהי של אותם חוקים פיזיקליים השולטים בפועל בעולם שאנו חיים בו, ולא רק מאפיינים של אלגוריתם כלשהו."

כל הגברים הנואפים דומים זה לזה, כל הנשים הנואפות - אומללות כל אחת בדרכה.

אנה קארנינה, נשואה זה שמונה שנים לאלכסיי אלכסנדרוביץ', פקיד ממשל בכיר וקר רוח. אנה בולטת באופייה וביופייה, בקסם שהיא מהלכת על הבריות. השניים חובקים ילד וחייהם מתנהלים סך הכול על מי מנוחות. בדומה לזוגות רבים, נישואיהם, לאו דווקא מושתתים על אהבה בלבד (אלא גם על מעמד כלכלי וחברתי, במודל בו ההורים מקבלים את ההחלטות).

כאשר אנה נוסעת אל גיסתה, לשכנעה להישאר עם אחיה, על אף בגידותיו (אירוני), היא פוגשת בוורונסקי, קצין צבא צעיר, שמערכת היחסים עמו עתידה לטלטל את עולמה. יחסי אהבה ותשוקה נרקמים בין השניים, כאלה שמרוממים את נפשה אל פסגת האושר, אך בה בעת עלולים להביא עליה נידוי חברתי, משפחתי ואבדון.

כנגד ארבעה זוגות דיברה התורה -
החכם (דולי וסטפן ארקדייביץ') – על אף בגידותיו של בעלה, דולי בוחרת למחול על כבודה ולשמור על משפחתה ומעמדה. סטפן החייכן והאהוב על הבריות (ועל הקורא), לא חווה את ההשלכות. בחברה הרוסית של המאה התשע עשרה, גירושים ממיטים אסון חברתי, כלכלי ודתי בעיקר על האישה.
רשע (אנה ואלכסיי ורונסקי) – אנה נכנעת ליצריה, ומפנה עורף לבעלה ולבנה. היא מוצאת את שרצה לבה בוורונסקי, שמוציאה מהתרדמה הרגשית בה חיה עם בעלה. אנה מורדת במוסכמות שמבקשות להגדירה כאישה כופרת, מופקרת ובזויה, ומשלמת על כך ביוקר. היא אינה כליל השלמות, אך ודאי שאינה מרשעת במהותה, ונענשת ביתר שאת (בהשוואה למאהבה), על ערעורה על הצביעות שבמוסד הנישואים. ורונסקי לעומתה, כמעט חורץ את גורלן של שתי נשים (אנה וקיטי). הוא מקריב את הקריירה הצבאית עבור אנה, אך בשלב מסוים ממשיך ברדיפה אחר מאווייו האישיים ומותיר את אנה המנודה, גם ללא ודאות אהבתו, למענה זנחה הכול. הסדר החברתי מאפשר לו להמשיך באורחות חייו בעוד אהובתו מבודדת פיזית ונפשית (עונש מגדרי אסימטרי). רשע או תוצר של הנסיבות? כנראה האחרון.
תם (קיטי וקונסטנטין לווין) – לווין מוחל לקיטי על דחייתו הראשונית, ומתוך הקושי בונה איתה קשר שכולו אמת ואהבה. רוחב הלב של השניים לא מבטיח להם אושר משפחתי, אלא רק העבודה המשותפת וההתפתחות האישית, מולידה אפשרות כזו. המודל האידאלי לנישואים על פי טולסטוי, כאנטיתזה לאלו של גיבורת הסיפור.
שאינו יודע לשאול (אנה ואלכסיי אלכסנדרוביץ') – אלכסנדרוביץ' מייצג את הממסד ואת חוקיו המשפטיים. כאשר הוא מגלה אודות בגידתה, הוא חרד למעמדו החברתי והדתי ומסרב במשך מרבית הסיפור להעניק לה גט. הוא אינו שואל לשלומה, מתנגד לפגישתה עם בנה ולוקה ככלל בחוסר אינטליגנציה רגשית.

הלב יוצא אל אנה בתחילת הסיפור ובסופו, אבל דווקא במהלכו קשה להזדהות עם נטישתה את בנה ואת בתה (רגשית), ועם התקפי הקנאה שלה. התמורות הרגשיות של הדמויות, היו לעיתים מהירות מדי (למשל יחסי האיבה-הערצה-איבה של אנה ומחילתו של בעלה), כך שהאמינות לפרקים נפגעת.

היצירה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים, ביניהם חדוות החקלאי, קדמה מול מסורת, הבטלה הממוסדת, כינון סדר מעמדי חדש, שאלת החינוך, חובת האזרח, נשים ככוח עבודה, הגדרתו של עם, ומשמעות החיים. רובם המכריע היה מעניין לקריאה גם מאה וחמישים שנה אחרי צאת הספר.

אנה קארנינה היא מלאכת מחשבת שממחישה את המורכבות והרבדים השונים במערכות יחסים (בדגש על זוגיות), ואת היצרים השונים שמעצבים אותה (משיכה, חירות, מימוש עצמי והצורך ביציבות). היה מרתק לקרוא את השקפת עולמו של טולסטוי (דרך בן דמותו לווין) אודות משמעות החיים כפי שהוא רואה אותה – האדם נולד שבע רוחנית ועם היכולת להבדיל בין טוב ורע. לשווא הוא מנסה לפרש לעצמו את ייעודו באמצעים שכלתניים ורוחניים (הגות ודת), מהות החיים נשגבת מהבינה. די לו לאדם לרדוף אחר תכליתו, להיכנע ליצרים, למחשבות ולתאוות כי הוא שכח את מקורותיו – עלינו לציית לטוב הטבוע בנו ולאפשר לו להובילנו במסענו על פני האדמה.

יצירת מופת,
חמישה כוכבים.

העלילה? אה, כן… בערך.
השטן מגיע למוסקבה עם חתול מדבר, מתחיל להעניש בירוקרטים, מארגן נשף פסיכדלי, ובמקביל מתנהל סיפור אהבה טראגי בין סופר שבור לאישה שלא ממש מוכנה לוותר עליו  גם אם זה אומר לחתום על עסקה קטנה עם כוחות האופל. נשמע הגיוני, לא?
מה שמדהים בספר הזה הוא שהוא מצליח להיות בו־זמנית:סאטירה פוליטית חריפה על ברית המועצות
סיפור אהבה כמעט מיסטיפארסה פרועה עם חתול שיורה אקדחים (כן, זה קורה)ורומן פילוסופי שמפיל עליך שאלות קיומיות באמצע הלילה
וולנד (השטן הכי כריזמטי שתפגשו מאז טום אליס בתור "לוציפר" בנטפליקס) לא באמת נראה כמו הרשע הקלאסי. להפך הוא הדמות הכי ישרה בספר. בני האדם, לעומת זאת? ובכן… בולגקוב לא בדיוק מחמיא להם.
מרגריטה היא אולי אחת הדמויות הכי מסקרנות שנכתבו אישה שמוכנה ללכת עד הקצה בשביל אהבה, גם אם הקצה הזה כולל מעוף עירום מעל מוסקבה ושירות קל אצל השטן. רומנטיקה, אבל עם טוויסט.
ומה עם “האמן”? הוא מזכיר לכל מי שכתב אי פעם משהו כמה קל להישבר מול ביקורת, וכמה קשה להאמין ביצירה שלך כשאף אחד אחר לא מאמין בה.אבל האמת? זה ספר שלא “מבינים” בקריאה אחת. לפעמים גם לא בשתיים. הוא כאוטי, מוזר, קצת מטורף ובדיוק בגלל זה הוא גאוני. כמו חלום שאת לא בטוחה אם היה סיוט או השראה.
בשורה התחתונה:
אם אתם מחפשים עלילה מסודרת עם התחלה-אמצע-סוף – תברחו.
אם אתם מוכנים לצלול לתוך טירוף ספרותי מבריק, מצחיק, אפל ורומנטי  זה אחד הספרים שלא יוצאים ממך גם הרבה אחרי שסיימת.
ואזהרה קטנה:
אחרי הקריאה, כל חתול רחוב עלול להיראות לכם חשוד מדי.