קראתי את הספר לפני שנים ואני מודה שלא הבנתי את כל מה שקראתי בספר זה אבל מכיוון שאני אוהב מדע ופיזיקה, דילגתי על קטעים לא מעטים ובכל זאת יצאתי עם משהו.
פנרוז מנסה לקשר תאוריה חדשה (שעדיין לא קיימת) של פיזיקה עם תופעת התודעה. הוא טוען שאפקטים קוונטיים לאחר שיובנו טוב יותר, עשויים להסביר אינטואיציה, שיפוט, טעם אסתטי ותכונות אחרות שהוא רואה כתכונות של מחשבה אנושית (או בעלת חיים) ולא של מחשבים.
לעומתו, מתמטיקאים רבים העובדים במדעי המחשב מציעים שבקרוב ניתן יהיה לבנות מחשבים המסוגלים לבינה מלאכותית, מכונות שיכולות להשתוות או להתעלות על תהליכי החשיבה של המוח האנושי.
רוג'ר פנרוז, כאמור לא חושב כך. הוא חושב שמה שקורה במוח האנושי - ובמוחותיהם של קופים ודולפינים, לצורך העניין - שונה מאוד מפעולותיו של כל מחשב קיים או שניתן להעלות על הדעת. ב"מוחו החדש של הקיסר", הוא טוען שחסרה לנו תובנה חשובה מהותית בפיזיקה, שבלעדיה לעולם לא נוכל להבין את המוח. יתר על כן, הוא מציע, תובנה זו עשויה להיות אותה תובנה שתידרש לפני שנוכל לכתוב תיאוריה מאוחדת של הכל.
פנרוז מחפש משהו לא מובן במקום שבו פיזיקת הקוונטים פוגשת את תורת היחסות הכללית. כל אחת מהתיאוריות הללו טובות אך הן סותרות זו את זו מבחינה פילוסופית. תורת היחסות הכללית טוענת שבהינתן קבוצה של תנאי התחלה למצב פיזיקלי מסוים, היא מבצעת תחזיות מדויקות לגבי התוצאה. פיזיקת הקוונטים, לעומת זאת, מכילה מקריות ועושה את תחזיותיה במונחים של הסתברויות. תורת היחסות רואה את הטבע כרצף, פיזיקת הקוונטים רואה הכל כמורכב מחלקיקים בדידים- הקוונטים.
בספרו פנרוז מנסה לשרטט את קווי המתאר של תיאוריה עתידית שתקשר בין תורת היחסות, פיזיקת הקוונטים ותופעת האינטליגנציה. מכיוון שאינו יודע איך תיראה התאוריה, הוא משתמש בספקולציות. הוא מצטנע ואומר ומודה שאינו בטח בהכל והפסקאות שלו מלאות במונחים כמו "מרמז", "אולי" ו"אולי".
קוראים שאין להם הבנה של פיזיקה לפחות כמו של סטודנט לתואר שני ימצאו חלקים ממנו קשים. עם זאת, הוא גם ברור בחלקים שונים (אלה שהצלחתי להבין...). פנרוז התאמץ כדי להפוך את ספרו לנגיש והוא מעודד מעת לעת את קוראיו להמשיך.
תומכי "הבינה המלאכותית החזקה" טוענים שהמוח הוא מחשב. פנרוז אומר כי למחשבים יש מגבלות פנימיות, אשר אמנם מוכרות בבירור ביסודות תורת החישוב (משפטי אי השלמות של גודל), אך אינן בהכרח מוטלות על החשיבה האנושית.
מגבלה אחת כזו נובעת מהעובדה שכל המחשבים הם "מכונות טיורינג". מכונה כזו יכולה להתמודד רק עם מה שנקרא מספרים ברי חישוב. עם זאת, קיים ענף עשיר ושימושי של המתמטיקה העוסק במספרים שאינם ניתנים לחישוב. וכפי שמדגים פנרוז, אפילו רבים מהתהליכים הרגילים שעוסקים במכניקה הניוטונית אינם ניתנים לחישוב: ניתן, למשל, לחזות את תוצאת כדור ביליארד באמצעות משוואות ניוטון, אך במשחק עם שמונה כדורים כבר קשה מאוד. אם מתמטיקאים הם רק מחשבים, שואל פנרוז, כיצד הם מסוגלים להשיג תובנות שימושיות בתחומי מחשבה - כמו מספרים שאינם ניתנים לחישוב - שאמורים להיות בלתי נגישים למחשבים באופן עקרוני?
מגבלה שנייה על יכולותיהם של מחשבים קשורה לאלגוריתמים ולמשפט גודל. כל תוכניות המחשב הן אלגוריתמים. משפט גודל (הנקרא כידוע על שם קורט גודל) מדגים שאף אלגוריתם שמראה הוכחה מתמטית אינו יכול גם להוכיח את עצמו. לשם כך תמיד צריך אלגוריתם גדול ומקיף יותר, והאלגוריתם הגדול יותר, בתורו, אינו יכול להוכיח שהוא עצמו נכון. אך בעוד שמחשבים מוגבלים אך ורק על ידי משפט גודל, פנרוז טוען שייתכן שהמוח שלנו לא יהיה כזה. אחרת, הוא טוען, כיצד נדע שמשפט גודל נכון? הוא אומר: "אולי התודעה שלנו היא תכונות שמקורן בתכונה מוזרה ונפלאה כלשהי של אותם חוקים פיזיקליים השולטים בפועל בעולם שאנו חיים בו, ולא רק מאפיינים של אלגוריתם כלשהו."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
