בואו נתחיל מיתרונותיו של הספר: 1. מקורי 2. מותח 3. כתיבה טובה ומהם החסרונות? הנה הם: 1. מוזר ומשונה 2. לעתים קצת קשה לעקוב אחר העלילה 3. אולי הכתיבה טובה, אך היא לא מעולה לסיכום, זהו ספר שיכול היה להיות מעולה, אך הורדתי לו כוכב, הוא נע בין 4-5 כוכבים.

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך. אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור. טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך? אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי? טרי הייז: טוב, אשתדל. ~למחרת בבוקר~ אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה. טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר... אשתו של טרי הייז: נו, ספר טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן. אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו. טרי הייז: את חושבת? אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה... אשתו של טרי הייז: בהצלחה! טרי הייז: תודה! *** אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר. חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור. בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש. ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף. ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

משהו היה חסר לי בספר הזה. אוקיי, אדייק: משהו היה חסר לי בכל אחד מהסיפורים המרכיבים את הספר הזה. ובהכי מדויק שיש: בסיפור הראשון יש התמודדות של אישה עם חסרונו של אהובה אשר חזר מהמתים ואז מת שוב. בסיפור השני יש התמודדות של עיירה שלמה עם חסרונם של החתולים המאכלסים אותה אשר יום אחד כולם עוזבים את אותה עיירה בהמוניהם. בסיפור השלישי יש התמודדות של אדם עם חסרונו של אדם אחר בחייו אשר החיים מערימים קשיים על האפשרות שהשניים יתחברו ויצרו קשר אף על פי שאותו אדם רואה את האדם האחר לא מעט פעמים. בסיפור הרביעי, יש התמודדות של אישה עם מחסור בפרטים חשובים מעברה המטרידים את מנוחתה. בסיפור החמישי, יש התמודדות של רוצחת אשר איבדה את בת זוגה מכיוון שנרצחה על ידה. בסיפור השישי, יש התמודדות של אישה עם חיים בעיירה שכל תושביה אילמים/גוזרים על עצמם שתיקה והרעש והדיבור חסרים בה. בסיפור השביעי, יש התמודדות לא שגרתית של אדם עם השכול המשפחתי. בסיפור השמיני, יש התמודדות של בחור עם ההשלכות של המחסור במערכת יחסים תקינה שלו ושל אביו וגם שלו ושל האקסית שלו. אף על פי שהספר עוסק במחסור ובחוסר (לפחות לפי הפרשנות שלי), הספר בסך הכל נותן הרגשה שאין בו הרבה דברים משמעותיים שחסרו לי. הכתיבה של אופיר טושה גפלה - כהרגלה: מפותלת, מסתורית, חודרת אל נבכו של נפש האדם, פיוטית ונעימה לקריאה. הרעיונות מסקרנים, והביצוע מספק בסך הכל. הסיפורים ישראליים ולא ישראליים במקביל, דמיוניים ומציאותיים במקביל. חלקם פשוטים אך אנושיים ומעוררי רגש ואמפתיה (הסיפורים העונים להגדרה הזו, דרך אגב, היו האהובים עליי בקובץ הזה), וחלקם סתם מוזרים בקטע טוב עם איזה גימיק מסקרן מעולם הטושה גפלי. בקיצור: מומלץ! דרך אגב - תקציר הסיפורים אשר כתבתי בפסקה הראשונה, הוא ממש על קצה המזלג. חלקם נשמעים על פי התקציר כלליים ומעומעמים, ואכן פרטים רבים חסרים, וזאת מחשש לספויילרים ופירוט יתר שיעמיס על הסקירה.  *** סדר הסיפורים ודירוגם: 1. הטעות - 4.5 כוכבים  2. עונת הנדידה של החתולים - 4.5 כוכבים 3. תוכנית האב - 5 כוכבים 4. המלכה השקטה - 4.5 כוכבים 5. החלקה - 3.5 כוכבים 6. בין המלחמות - 4.5 כוכבים 7. הלילה נהרוג אדם - 5 כוכבים 8. אימת הילד - 5 כוכבים דירוג ממוצע לספר: 4.5 כוכבים (עיגלתי ל-5 כי אני מאוד אוהב את הכתיבה של גפלה ואת שאר ספריו, וגם כי אני סתם איש נחמד). *** ובנימה אישית: סמוך לסיום קריאת הספר, זה היכה בי - המחסור האישי שלי. משהו שהיה לי, ונעלם. כבר איננו עוד. אני מקדיש את הביקורת הנ"ל למחסור הזה. אני עדיין מנסה בכל כוחי להתמודד איתו. מקווה שאצליח בכך.  נ.ב - יש גם סיפור תשיעי ואחרון. קוראים לו "העולם הוא מיטה". טרם הגעתי אליו. הרגשתי שמכורח הנסיבות אני חש צורך לפרסם את הסקירה עכשיו. אל דאגה, עוד אשלים את הסיפור, אני בטוח שמדובר בסיפור מצויין כמו שגפלה יודע לכתוב. לגבי השלמת החוסר הזה - אתם לא צריכים לדאוג כי זה יקרה בהקדם. וכמובן שגם אוסיף כמה מילים עליו ואחשוף את הדירוג שאני מעניק לו, אתם מוזמנים בשמחה להתעדכן בכך. אך עם זאת, כולי תקווה שגם החוסר האישי, הפרטי, יתמלא בשמחה והריקנות תדעך לה. *** -עדכון לאחר קריאת הסיפור התשיעי-  בסיפור התשיעי, יש התמודדות של שדרן רדיו בתוכנית לילה עם חסרונם של קרובי משפחתו וחבריו שכולם באופן משונה מתו מיתת (או שאולי מיטת?) נשיקה. דירוג: 4 כוכבים

דבר ראשון, ולפני הכל: אני פוקד עליכם להיכנס לסקירה הזו, לקרוא את כל כולה מן ההתחלה ועד הסוף, לכתוב תגובה אוהדת ולסמן לייק. *** על פניו, הספר נראה כמו עוד הפקה עליזה, שמחה ואופטימית של דיסני: יש בו נסיכות, יש בו נסיכים, יש בו גמדונים, יש בו אלפים, יש בו פיות. יש אווירה של פרחים מלבלבים ופרפרים שעפים בקלילות בין השיחים וציפורים ששרות שירים נעימים. אפילו הענקים והמפלצים לא ממש הורסים את החגיגה המסוכרת. גם הכריכה קצת וורודה בחלקה, ומופיעה על החלק הקידמי שלה דמות שנראית בול כמו נסיכה מדיסני. מה, לא? אבל שלא תטעו: זהו ספר על נערה שנשללת ממנה הזכות הדמוקרטית מן הבסיסיות ביותר - הזכות לחירות. מכיוון, שהוטלה עליה קללה על ידי פיה שובבה, שבמסגרתה היא מוכרחה לציית לכל פקודה שפוקדים עליה. גם אם היא ממש לא רוצה, ומנסה להתנגד בכוח, ההתנגדות הזו מתישה אותה ובסופו של דבר היא מבצעת את הפקודה. אז מה היא בוחרת לעשות? כמובן, לבטל את הקללה. לכן היא יוצאת למסע כדי לנסות למצוא דרך לבטל אותה. האם בסופו תצליח לבטל את הקללה? קראו עכשיו ומיד, ובזו הפקודה, ותגלו! בחלקו הראשון של הספר התלבטתי בין ארבעה לחמישה כוכבים. הוא היה כתוב קליל ונחמד, העלילה הייתה קלילה ונחמדה. הרגשתי שרעיון קללת הציות עולה מעט מן הביצוע עצמו. אבל אז נכנס סיפור אהבה, ולמרות שהוא קצת קיטשי ומתוק כמו באגדות - בשילוב שלו עם אפקט הקללה, ועם הרצון של גיבורת הספר לחיות חיים רגילים של אהבה שבאה מתוך רצון אמיתי וכנה, ובכלל של החופש לעשות מה שהיא רוצה ולא מה שפוקדים עליה לעשות, החלטתי להעניק לו בסופו של דבר חמישה כוכבים. ככה שהחלק בראש שפקד עליי להעניק לו חמישה כוכבים, גבר על החלק בראש שפקד עליי להעניק לו ארבעה. כמו שכתוב באגדות: סוף טוב, הכל טוב. נ.ב - גם לכם הרגיש שהספר הזה די אקטואלי לתקופה שבה אנחנו נמצאים כעת, הלוא היא תקופת הקורונה? אשאיר את זה פתוח כאן וללא הסברים. אני פוקד עליכם לנסות למצוא את התשובה! (טוב, זה גם ספר על פמיניזם וזכויות נשים, בנוסף, כך מסתבר. אבל הי, תמיד נחמד למצוא לו משמעויות חדשות נוספות!) *** אני מקדיש את הביקורת הזו לסקאוט, שלאחר הסגר הראשון נתנה לי אותו, אך רק עכשיו קראתי אותו. תודה לך! ולא, היא לא פקדה עליי לקרוא אותו, קראתי אותו מרצוני בלבד (והיא גם לא פקדה עליי להקדיש לה את הביקורת ולכתוב "תודה לך")...

פול אוסטר הוא מלך. לכן, מגיע לו ארמון. והציפיות שלי ממנו כלפי הספר הזה, היו גבוהות מאוד, הגיעו אף עד הירח. לא סתם, אם ככה, קוראים לספר הזה "ארמון הירח"... זה התחיל מבטיח. אמנם בלי סיפור מרעיש ועלילתי כמו שני קודמיו שקראתי, אבל מסוג הסיפורים הפשוטים שדווקא בזכות פשטותם מצליחים לגעת בקוראים: סיפור על בחור צעיר שאיבד בילדותו את אמו אחרי שנדרסה, גדל עם דודו שגם הוא מת, מהתקף לב. הוא מכיר בחורה, מתאהב, הוא באמת מנסה אחרי תקופה של הסתגרות להיפתח חזרה אט אט לחיים מחדש. בנוסף הוא גם מחפש עבודה, ומוצא אותה אצל קשיש בן 90 ומשהו, עבודה בתור מטפל, וביניהם מתפתחת מערכת יחסים מעניינת. הבעיות בספר מתחילות לצוץ כשאותו קשיש, המתואר בספר כאדם המבוגר מכפי גילו (גילו המבוגר מאוד ממילא, בכל זאת הוא בן 90 + ורק תארו לכם איך הוא נראה אם הוא נראה יותר מבוגר מגילו) ונראה ממש כמו חצי מת, מתחיל לחפור חפירות לאותו בחור צעיר שמטפל בו (בהן הוא מספר על חייו), חפירות שלא היו מביישות את גדול הדברנים הצעירים ומלאי האנרגיה. זה לא הגיוני, מכיוון שאיך בחור זקן כזה (שנראה מבוגר מכפי גילו, אני מזכיר) מצליח לדבר ולדבר ולדבר כל כך הרבה? אני לא צוחק, החל מעמוד 125 עד עמוד 143, הוא רק מדבר ומדבר, בלי הפסקה. מרביץ תורה לבחור הצעיר שמטפל בו. ועוד בכזה להט. כמובן שבאיזשהו שלב דילגתי על החפירות האלה. איבדתי את אוסטר בספר הזה. לא הבנתי את הפואנטה שלו. גם הכתיבה הצפופה הכה אופיינית בספרים שלו, שעד כה לא הפריעה לי, התחילה להציק בגלל העלילה הצפופה והמעייפת ממילא. יש בספר הזה את הכתיבה היפה שלו המרוצפת בסלנג אמריקאי חצוף, יש את אמריקה הצדדית והאחרת של הרחוב שאליה נחשפנו בספריו הקודמים. אבל משהו לצערי חסר. זה לא זה. בכל זאת נתתי 3 כוכבים, כי זה פול אוסטר וההתחלה של הספר הייתה יפה ומבטיחה לטעמי וכך גם הכתיבה, עד שהתחילו החפירות והעלילה התחילה להתפזר ולהתבלגן אצלי בראש. כנראה שארמון הירח גבוה מדי בשבילי מכדי שאוכל להצליח להגיע למעלה למעלה מבלי להתעייף ולוותר באמצע ולחזור למטה. גבוה כמו הירח כבר אמרתי?

החטא ועונשו + תקופת מבחנים = 40 יום בלי אף סקירה של זשל"ב *** כל אחד סוחב איתו חטא קטן חטא קטן חטא קטן כל אחד סוחב איתו חטא קטן חטא חטא חטא חטא... כולנו סוחבים חטאים קטנים. ובעצם, מי לא? לשקר לאמא ולאבא, לפתוח שקית ממתקים בסופר ולזלול חלק ממנה מבלי לשלם, אפילו עצם זלילת המתוקים היא לפעמים חטא קטן בפני עצמו (חטא טעים אמנם, אבל גם לא כל כך בריא, אך עם זאת גם נסלח אם עושים אותו פעם ב ולא מגזימים). כי הרי כל אחד בסופו של דבר סוחב איתו חטא קטן, לא? אבל מה בדבר חטאים גדולים ומי שנאלץ לסחוב אותם? נגיד, רצח? זה מה שעובר על גיבור הספר הזה, רסקולניקוב, סטודנט בעל פוטנציאל, שברגע של חוסר מחשבה, ואולי גם ייאוש מחייו הדלים, רוצח במכת גרזן אישה זקנה שאחראית על משכון החפצים ובעקבות זאת גם את אחותה למחצה שנכנסת לחדר ובטעות נקלעה לסיטואציה. מרגע זה ואילך, רסקולניקוב הופך מסטודנט בעל חיים דלים ואפורים, אך עם זאת גם בעלי פוטנציאל עתידי ומשפחה תומכת הכוללת בתוכה אם ואחות האוהבות אותו אהבה עזה עד מוות וגם הוא אותן, לאדם מתבודד, תמהוני, משוגע והוזה וחולה, ומכונס אל תוך עצמו. רסקולניקוב נקרע בין הרצון להודות במעשהו הנפשע ולגמור עם זה כבר, לבין הרצון להסתיר את חטאו הגדול מרוב בושה וחרדה שהדבר יוודע לאנשים המעטים אך הכה משמעותיים שאוהבים אותו כל כך וחייהם ובריאותם לא יהיו אותו דבר אם יוודע להם דבר חטאו. החטא של רסקולניקוב הוא ברור וחד משמעי. אך מהו העונש? האם העונש הוא בהסתרה ובשמירת הסוד בבטן? בהחלט יכול להיות, השמירה בבטן לא משפיעה טוב על אף חוטא ובטח לא על חוטא כמו רסקולניקוב. אבל אולי העונש הוא גם בגילוי הסוד והתוצאה הצפויה לו על כך הכוללת מאסר בסיביר ובעצם הידיעה של העולם בדבר מעשהו הנפשע והבושה שתתלווה אליו בעקבות כך מצד הסביבה שלו? העמודים הראשונים בספר היו משעממים מעט, אך מהר מאוד, מרגע הרצח ליתר דיוק, הספר צבר תאוצה והתחיל לזרום ולהיות קולח. עם זאת, מדי פעם במהלך חלקים באמצע הספר ובסופו, היו קצת מריחות, אבל בסך הכל הוא שומר על עיניין ברובו המוחלט. בכל אופן, החוזקה העיקרית בספר טמונה בעצם איפיון הדמויות ומצבן הנפשי והמחשבות שעוברות בתוכן, ובמיוחד בהקשר לדמותו של רסקולניקוב. בקטע הזה פיודור דוסטויבסקי הזכיר לי במעט את סטפן צוויג, משום שהתחושות המלוות אדם שחטא חטא גדול שכזה, תחושות המאופיינות במכבש של ייסורים ושיגעון, מתוארות בדיוק רב ובעוצמות גבוהות של רגש. גם הדמויות לכשעצמן מסקרנות ובעלות אופי חי ונושם מתוך דפי הספר. רבים התייחסו גם לסגנון הלשוני של הספר, ואכן הוא הרגיש בשבילי רוסי מאוד, וזאת בשל כתיבתו התיאטרלית והכה רוסית. למשל, שימוש במילים ובקולות כמו "הםם" או "כחח-כחח" או "אה!" או "הו!" - לא יודע להסביר אבל זה היה חינני וקופצני כזה ועם זאת גם מוזר, כאילו כל דמויותיו הם שחקנים בהצגה ומבטאים את רגשותיהם בקיצוניות ובאובר דרמטיות ותיאטרליות. בסיכומו של דבר, מדובר בספר מסקרן ועשיר, קלאסיקה רוסית אשר שמעתי אודותיה פעמים רבות אך הסיבה שקראתי אותה היא מקרית לחלוטין, שכן סקאוט רצתה להיפטר מכמה ספרים בביתה כדי לעשות שם סדר ונתה לי לשמור בין היתר גם על "החטא ועונשו", אז פתאום הספר קרץ לי במדף ואמרתי לעצמי "למה לא?", אז ניקיתי את האבק שהספיק להצטבר עליו והתחלתי בקריאה. אז תודה רבה. היה נעים להיחשף לקלאסיקה נוספת, מקווה שהיא תפתח לי את התיאבון לעוד. רק שאמצא זמן לכך, כי כל פעם שאני מתכנן לקרוא ספר, קריאתו נדחית בגלל ספר כזה או אחר שהופיע בלי שום תכנון ותפס את מקומו ברשימה, כמו הספר הזה בעצמו למשל, שתפס את מקומו של האישה בלבן, שהוא הספר הבא שאקרא, בלי נדר...