יש ספרים שנשארים איתך לא בגלל מה שקורה בהם, אלא בגלל מה שהם לוחשים לך בלילות, כשהלב פגיע והשקט נהיה כמעט צפוף מדי. טיגאנה של גאי גבריאל קיי הוא בדיוק כזה. ספר שנקרא לא בעיניים בלבד, אלא ברוח. הוא נפתח כמו חלום רחוק שנשמט מזיכרונך ואתה מנסה להיזכר בו עד שאתה מגלה שהוא לא רק חלום אלא געגוע. געגוע למקום שלא היה באמת, אך נדמה שהיה אולי בתוך הנשמה, אולי באיזו תקופה שלא קרתה מעולם. קיי כותב כמו מי שמבין מהו כאב של עם שנשדדה ממנו זהותו, אבל גם מהו כאב של אדם שנלקחה ממנו אהבתו. הוא טווה סיפור על ארץ שנמחק שמה, על עמים שמאבדים את צלילם, על אנשים שהופכים לשקטים כי אין להם עוד מילים לבכות בהן. ובתוך כל זה, הוא שוזר חוטים דקים של יופי, של אהבה, של אומץ ושל זיכרון. זה רומן שמרגיש כמו שיר פרידה ארוך מדי, אבל כזה שאי אפשר להפסיק להקשיב לו.

כשקראתי אותו הרגשתי שאני צועדת יחפה על אדמה רכה של עבר שנשכח. הדמויות אינן רק דמויות הן בעיקר זיכרונות של חיים שלא חייתי. הן מדברות על נאמנות, על נקמה, על המחיר של חירות ועל הכאב שבידיעה שגם הצדק כשהוא בא תמיד מאוחר מדי. יש משהו עמוק בעצבות של הספר, עצבות צלולה, לא כזו שמכבידה אלא כזו שמזכירה את טעם המלח על העור אחרי בכי. קיי כותב עולם של פנטזיה אבל מוותר על הרעש המוכר של הז’אנר. אין כאן דרקונים ולא קסמים ולא עלילה נדושה של תהליך התבגרות, רק קסם של שפה, של מגע, של שתיקה. הוא משתמש במילים כמו בצבעי מים: עדינים, חומקים, ועם זאת משאירים כתם שלא נמחק. אני חושבת שהוא מאמין שאפשר לספר אמת גם דרך שקר וזו אולי מהות הספר: אמירה על הזיכרון כמעשה של אמנות. על כך שלפעמים רק הסיפור עצמו מסוגל להציל אותנו מהשכחה. הרגשתי כשסגרתי את הספר שאני קצת אחרת. כאילו קיי החזיק מראה מול העולם ואמר: תראי, ככה נראית נשמה אחרי שאיבדה את שמה.

טיגאנה הוא לא סיפור על מה שקרה אלא על מה שאבד. על המקום שממשיך להתקיים כל עוד מישהו אחד עוד זוכר אותו. אני חושבת שבגלל זה הוא כל כך חודר ללב, כי כל אחת מאיתנו נושאת בתוכה את טיגאנה הפרטית שלה, את השם שנמחק פעם ואנחנו מנסות להחזיר לו קול. ובמיוחד כישראלית. להיות ישראלית זה לשאת זיכרון קולקטיבי של אובדן מולדת, של אסונות, של גאולה ותקומה, של לחיות תמיד על החרב, לבלוט תמיד בשטח. כשסיימתי לקרוא הדלקתי אור חלש של מנורת הלילה בשולחן הכתיבה, נשענתי אחורה וחשבתי על כמה מעט נותר מאיתנו כששוכחים מאיפה באנו. ואז הבנתי! אולי זה מה שהספר באמת רוצה לומר. שגם אם הכול נמחק, כל עוד מישהו עוד זוכר, אפילו בשקט, שום דבר לא נעלם באמת.

הערה בשולי הספר - הייתי מוותרת על המשפט המלא בחשיבות עצמית והלא מזמין של נועה מנהיים על הכריכה של הספר. יופי לך שהזלת דימעה...כפיים!

אני מודעת לזה שאני נוגעת פה בנושא נפיץ, שיש לי דעות מורכבות לגביו וייתכן והדברים שאומר כאן ייצרמו לכמה אזניים סלקטיביות. מבקשת אורך רוח ממי שמתכנן להתפוצץ עלי. אין לי בעיה שזה יקרה (וזה לא יזיז לי משהו) רק מבקשת שתקראו היטב את מה שכתבתי לפני שתגיעו למסקנות שגויות. הומברט הומברט הוא מורה בתיכון שעובר לגור בבית בה מתגוררת אמא והבת שלה ילדה בת 12 שמעוררת את היצר המיני של המורה. בצירוף נסיבות מיוחד הוא מקבל אפוטרופסות על מושא תשוקתו המינית ויוצא איתה למסע ברחבי ארה"ב, מסע קשה נפשית ופיזית שגורמת לשניהם התפתחות שלילית (שיוביל לטרגדיה בלתי נמנעת). הספר כתוב בגוף ראשון והוא סוג של וידוי של המורה כלפי חבר המושבעים שלו - אנחנו הקוראים - בה הוא מפרט את חייו ומה שהוביל לכך שהוא נמצא אשם ברצח ועומד להיות מוצא להורג. הספר מלא במשחקי מילים (ידעתם שהדמות בשם ויויאן דרקבלום זה אנגרמה של שם הסופר?) ובכאב גדול מאוד. הספר מצוין קראתי אותו מהר ובצורה כמעט רציפה כאב לי מאוד על כל הדמויות שמעורבות בספר וגם על הומברט הומברט שנתן ליצרים שלו מרחב רב מדי שהובילה להרס חייו, חייו אשתו ובתה.
מאז שיצא לאור הספר זכה לביקורות לכאן ולכאן בגלל תוכנו אבל כולם מסכימים שמדובר ביצירת מופת. העניין עם הומברט שהוא פדופיל וזה מתקבל פחות בדעת הקהל, בעיקר בשנים האחרונות שהפרוגרס משתיק כל דעה שלא מתיישבת עם האג'נדה השטחית שלו (לזיין ילדה בת 12? גוועלד, להכניס גברים בתחפושת נשים לשירותי נשים כדי שיבצעו שם את זממם? מגניב! חמאסניקים אונסים נשים וילדות? זו התנגדות מקובלת, ניתוחי מין בילדים בני 8? תביאו עוד מזה! רק לא ספר על ייסורי נפש של פדופיל). ניתן להשוות את הספר הזה לספר אחר על דמות שלילית נוספת (סיפר לי על זה בעלי האהוב), הרבה יותר שלילית מהומברט וזה הקצין הנאצי מהספר "נוטות החסד" (לא קראתי) שהבנתי שהתקבל בעולם ובארץ באהדה רבתי (נאצי שרוצח יהודים מתקבל באהדה כי זה מסתדר עם איזה תזה פסיכולוגית ככה הבנתי).
אז מה אני רוצה להגיד בעצם?
1. זה ספר מצויין, ראוי לקריאה ואין שום סיבה לא להזדהות עם הדמויות כולן בספר. יש בספר עומק פסיכולוגי רב מאוד והוא כתוב מעולה. מזמן לא יצא לי ספר מחושב כל כך ושמצליח להיות כזה קולח.
2. ילדה בת 12 יכולה להיתפס כמושכת מינית. מסתובבות ביננו ילדות צעירות יותר, שנראות מבוגרות יותר מגילן עם מראה מושך. אין טעם להתעלם ולשחק אותה. זו צביעות. העניין הוא מה עושים עם זה והחוק ברור מאוד. (אני גם הייתי מושא פנטזיה של שכן מבוגר שלי שהתוודה בפני כשנהייתי חיילת, לא כעסתי ולא עשיתי מזה עניין כי הוא שמר את הפנטזיה לעצמו) גם הומברט מבין את זה על בשרו. הספר לא מצדיק פדופליה הוא מציג בצורה כואבת אנושיות פגומה ואת ההשלכות של זה על כל הנפשות בספר.
3. גמר חתימה טובה!

קריאת היומנים של סלביה פלאת' ארכה שבועות ארוכים. למרות הכתיבה הזורמת שעוסקת בחיי היום זהו ספר ארוך ארוך ויחד עם זאת עם עוצמה גדולה. הצצתי לעולמה הפרטי של אישה שלא הכרתי, אך הרגשתי כאילו הכירה אותי כל חיי. קראתי בלילה, על הספה, בין אזעקה לשקט זמני, או בבוקר, מול החלון, כשהשמש טיפסה באיטיות אל יום בלי שם, שמותיהם איבדו משמעות. זה לא רק ספר, זו נחמה, נשימה עמוקה בין ימי המלחמה.

פלאת’ כתבה אל תוך דפי היומן שלה באומץ נדיר, בעירום רגשי מוחלט, כאילו לא ידעה שמישהו אי פעם יקרא. ודווקא משום כך, כל מילה חדרה אליי בעוצמה פיוטית על גבול הבלתי נסבל. לא פעם עצרתי, חייכתי אל השוליים, ולעיתים גם בכיתי. דמעות שקטות של הזדהות, של כמיהה, של הבנה עמוקה ומטלטלת. היומנים האלו לימדו אותי על רגישות מסוג אחר, כזו שלא מתייפייפת אלא מתפרקת ומתכנסת מחדש. פלאת’ כתבה על אהבה לבן הזוג שלה, טד יוז, באותה נשימה בה תיארה את הקונפליקט הפנימי, את החרדה, את הרצון להיות גם אמא מושלמת וגם משוררת גדולה. היא אהבה מילים כמו שאוהבים בני אדם: בעדינות, בסבלנות, מתוך תקווה שיישארו איתה, מתוך פחד שיעזבו.

היה בי משהו תמים שחשב שביומנים אמצא הסברים, אולי אפילו גאולה. איך אפשר לחיות עם נפש כה סוערת ועדיין לקום בבוקר, לכתוב, לאפות עוגה, לחייך לילדים. אבל מה שמצאתי היה מרגש פי אלף. מצאתי עדות לאנושיות חיה, לאישה שלא פחדה להביט בפצע, ואפילו למרוח עליו שפתון אדום, ולצאת לעולם. בעמודים רבים סילביה הרשתה לעצמה להיות ילדותית, להיות מושא לשנאה, לקנאה, לחפש גאולה דרך מיטות של גברים, דרך מכתבים שלא נשלחו, דרך דמויות שחלמה להיות. וככל שקראתי, חשתי איך משהו בי מתרכך, מתפייס עם המקומות האלו גם בתוכי.

אני עוד מעט בת 30. לא קראתי הרבה יומנים בחיי. אבל אני בטוחה של משנה כמה אקרא את קולה של סילביה לא אשכח. הוא יהדהד בי עוד שנים רבות (עד שבטח אקרא אותו שוב) אולי כי היא כתבה לא רק על מה שהיא ראתה, אלא על מה שהיא הרגישה. את השבר, את היופי, את הכמיהה, את המוות שעמד לצדה כמו צל, וגם את האהבה, את הרצון הבוער להצליח, לאהוב, להבין מהו טוב.

יומני סילביה פלאת’ הם עדות לאומץ. עדות ליופי הכואב של מי שחיה בתוך הסערה, ובחרה, בכל זאת, שוב ושוב, לכתוב. אולי זה עקב יום ההולדת העגול שמתקרב, אולי זה בגלל שאני מוקפת במשפחה אוהבת ובבן זוג נפלא ואולי כי סילביה למדה אותי כמה דברים על החיים: זו הפעם הראשונה שאני מרגישה באמת אישה.

תחילה אני רוצה להודות לכל מי שהתעניין בשלומי לאחרונה (היו לא מעט כאלה למרבה ההפתעה) רובכם חשבתם שהתגובות הנוראיות לביקורתי האחרונה (ביבי- סיפור חיים) הרחיקו אותי מהאתר אז ככה:
* אני שמחה שהביקורת שכתבתי עוררה כל הרבה רגשות וויכוחים כי ככה צריך במדינה דמוקרטית.
* כמובן שנחרדתי שחלקן היו גזעניות וגועליות וחלקן היו ילדותיות אבל:
1. אני לא תופסת ברצינות טיפוסים רעי לב ונחותים ובטח שלא זאטוטים זבי חוטם ובכיינים.
2. נוכחותם באתר לא מוסיפה לו הרבה כבוד אבל בדמוקרטיה צריך לקבל גם את החריגים.
*ענייני בריאות ועבודה לא העניקו לי הרבה זמן לקרוא. וזה מה שהרחיק אותי מהאתר, אבל קראתי קצת. ובחרתי לסקור ספר מיוחד שהרגשות שלי אליו אמביוולנטיים:

יונה ונער הוא ספר על בית. כשסיימתי לקרוא אותו, נותרתי עם תחושה מעורבת כמו אדם שמביט בביתו הישן מרחוק, תוהה אם אי פעם באמת היה שייך לו. הספר נע בין שתי עלילות, אחת עכשווית והשנייה היסטורית, וכולן סובבות סביב מושג הבית, אך דווקא הנדודים והאובדן תופסים בו מקום מרכזי. אהבתי את השפה היפהפייה של שלו, שמציירת בתים ונופים חיים יותר מהדמויות עצמן. הבית, במובנו הפיזי והרגשי, משמש כמוטיב חוזר- הבית שאנו חיים בו, הבית שאנו נושאים בתוכנו, והבית שאולי איבדנו עוד לפני שהספקנו להבין שהוא שלנו. גיבור הספר, מחפש שורשים אך מתקשה למצוא בית אמיתי, בעוד נער היונים חי במציאות של נדודים והקרבה, שם הבית הופך לזיכרון רחוק.
עם זאת, הספר לעיתים מתפתל בתוך עצמו. הדימויים החוזרים, של היונים, של הבתים, של ההורים הנעדרים, מתערבלים עד שלפעמים הם מאבדים את כוחם. רציתי לאהוב את הדמויות יותר, להרגיש אותן קרובות, אבל היה בהן משהו מרוחק, אולי בגלל הדרך שבה הסיפור מסופר: לעיתים כמו אגדה, לעיתים כמו חלום מעורפל. אני חושבת שהקטע בו הנערה מזריקה לעצמה את הזרע של אהובה הפצוע היה סוריאליסטי מדי ולא אמין ופגם לי בסיפור עצמו.

אולי בסופו של דבר, יונה ונער הוא גם רומן של חיפוש? על בית שהוא יותר מתחום פיזי יותר געגוע, תקווה, ואולי אפילו השלמה עם העובדה שלא תמיד נמצא אותו? כך או אחרת זה ספר שכדאי לקרוא.

זה לא סוד שאני נשואה לביביסט. ואין לי בעיה לכתוב את המילה הזאת או להגדיר את בעלי כביביסט בגלל שההגדרה הזאת עברה אצלי כמה שינויים במהלך התקופה האחרונה. תחילה הבנתי את המילה ביביסט ככינוי גנאי לאדם שכל כך מעריץ את בנימין נתניהו עד שלא משנה מה יקרה או מה הוא יעשה הביביסט יטען שזה הדבר הכי טוב שניתן להעלות על הדעת. אחר כך הבנתי שהמילה ביביסט הוא כינוי גנאי לכל אדם שרק מעז לומר משהו טוב על בנימין נתניהו גם הוא בכלל הצביע לרשימה המשותפת. לדוגמה: בעבודה שלי שמעתי שיחה (לא יכולתי שלא לשמוע כי הוא היה ברמקול של המחשב) בין אחת הקולגות שלי לאמא שלה. זה הלך ככה:
קולגה: אני לא מבינה את איריס חיים.
אמא של הקולגה: עזבי היא לא מעניינת אותי בכלל.
קולגה: אבל הבן שלה נחטף לעזה ונהרג אז כן יש לי קצת אמפתיה אליה רק למה היא נפגשת עם ביבי.
אמא של הקולגה: היא ביביסטית, היא פשוט ביביסטית.
אז מה מה זה בעצם ביביסט? לא יודעת.. אוכל לספר לכם מה בעלי: אדם שמעריך מאוד את נתניהו וחושב שהוא מנהיג גדול, אבל גם לא חוסך ממנו ביקורת. דבר שמאוד הפתיע אותי דרך אגב, גם בשיחות עם חברים שלו (ביביסטים כמובן) אני שומעת הרבה ביקורת לצד הרבה הערכה. אז הרבה סטיגמות התנפצו אצלי מאז שהכרתי את אהוב ליבי וזה שלא הייתי אנטי ביבי קודם לכם. גדלתי במשפחה קלאסית של מפלגת העבודה. חונכתי בנוער העובד והלומד, כל המחנכים שלי היו אנשי שמאל ציוניים גם חברים לכיתה למעט בודדים מאוד, כך שימנים או ביביסטים לא היו במעגל הקרוב אלי. רק אחרי שגויסתי לצה"ל הצלחתי להכיר יותר חברים ששייכים למחנה הימין ולשמוע אלטרנטיבות אחרות למה שהכרתי מהבית. אבל עדיין... נתניהו נשאר ונותר מישהו שלא הצלחתי להתחבר אליו. לא אהבתי לשמוע אותו מתראיין, לא אהבתי את הפרשיות והשערוריות שנקשרו בשמו, זה נראה שלכל מקום שהוא מגיע פורצת סערה. גם עכשיו אחרי שקצת התפכחתי והבנתי לעומק דברים שלא ראיתי בעבר (וגם לא כזה עניינו אותי, אני לא חיה פוליטית או אפילו קרובה לזה) נתניהו הוא לא כוס התה שלי. אני מבינה שיש דברים גדולים שהוא עשה לטובת מדינת ישראל, אבל אני חושבת שעבר זמנו והגיע הזמן לרענן את השורות בכנסת ובממשלה. ויותר מזה, ה7 לאוקטובר קרה במשמרת שלו. בואו, הוא ראש הממשלה והאחריות מוטלת עליו. לכולנו הוא חייב הסברים איך הגענו למצב הזה (כמובן שלא רק הוא).
כדי להכיר יותר לעומק את הדבר הזה שנקרא ביבי החלטתי בניגוד להרגלי הקריאה שלי לקרוא את הביוגרפיה שיש אצלי בבית (חתומה על יד הסופר בכבודו ובעצמו) גם כדי לשמוע ממקור ראשון את הבן אדם עצמו וגם להכיר יותר את בעלי. האם הפכתי לביביסטית? ממש ממש לא! האם הקריאה שינתה בי משהו לגבי הדעה שלי עליו? כן בהחלט. אז הפרק הראשון של הספר מתאר ביבי את החיים שלו בבית של אביו בנציון נתניהו ואימו צילה. בית שלדברי נתניהו היה חופשי וכיפי. הוא מספר על הילדות שלו בעירה הבירה והמעבר לארצות הברית והפער העצום שקיים בין שתי המדינות. אהבתי את הסיפור שנתניהו מספר שהדבר שהכי הדהים אותו ואת אחיו היה מכונת הקוקה קולה שהייתה בכניסה לבניין שהם גרו בו. בכלל את הדברים שהכי אהבתי בספר זה כל הסיפורים הקטנים האלה שמראים על אנושיות, על זה שהוא כמו כולנו בן אדם רגיל כזה. למשל הסיפור שהוא קיבל התקף חרדה קשה לפני הנאום שהוא נתן בקונגרס, או הסיפורים שלו מהצבא שבו הוא כמעט התייבש מחום עד שמצא דרך מקורית לשתות מים מתוך מיכל נעול (הוא השתמש בקנה של הנשק כקש) את הסיפורים הפוליטיים רפרפתי בפיהוק, גם את הסיפורים על אובמה ובכל כל הנשיאים של ארה"ב שהיו אנטי ישראלים באופן שדי הפתיע אותי.
מה עוד אהבתי? את האהבה שלו לקריאת ספרים, את הקשר המיוחד בינו לבין אחיו שנפל במבצע אנטבה, את הכבוד שהוא רוחש לאבא שלו, את הקשר שלו לאשתו שרה (שבספר מוצגת באופן שונה בלשון המעטה מהדמות בתקשורת), את זה שהוא מקדיש את כולו למה שנראה לו הכי טוב למדינה, על זה שהוא מגן על כל ישראלי ומדבר בשם כל ישראלי באו"ם גם הוא שמאלני או ערבי ישראלי.
מה פחות אהבתי? שהוא תמיד מרגיש צודק, שהוא תמיד מרגיש שכולם נגדו (ברו, אתה נבחר כל פעם בבחירות אז מה זה משנה שבתקשורת שונאים אותך?) שהוא מאוד מעריך את מקצוע ההיסטוריה (אבא שלו הרי היסטוריון) אך הוא מספר איך כשהיה שר אוצר פירגן בעיקר למקצועות הריאליים כי הם יותר מביאים צמיחה וכמעט גמר את מדעי הרוח), שהחיבור שלו עם החרדים לא תמיד עובד לטובת המדינה.
מה למדתי מקריאת הספר? שנתניהו הוא ציוני מאוד, מנהיג חשוב שיש הרבה סיבות להעריך אותו. למדתי שהתקשורת והאליטה בארץ לא הוגנת כלפיו בגלל סיבות אישיות ומאוד ילדותיות, למדתי שהוא רואה את עצמו המושיע של עם ישראל ויש עם זה כמה בעיות, למדתי שהוא כנראה לא מושחת כמו שמציגים אותו, אבל הוא ערמומי מאוד ותחמן. למדתי שאחת הסיבות שהוא נבחר פעם אחר פעם לראשות הממשלה היא לא רק בגלל שהוא כזה מנהיג גדול וחכם אלא כי אין אלטרנטיבות טובות אחרות. כי צריך להודות על האמת כשמשווים אותו לאחרים שעומדים מולו כמו בני גנץ או יאיר לפיד זה באמת לא שווה כוחות. אם השמאל (ואני בתוכם) רוצים לחזור לשלוט אני צריכים לחשוב על אלטרנטיבה מבוססת. הרק לא ביבי המזלזל הזה הוביל אותנו למקום שאנחנו נמצאים בו היום.
האם אצביע לביבי? לא.

טוב, אחרי חודש קריאה של הספר הזה הגיעה לסיומה הסוגייה שחפרה לי במוח כבר תקופה ארוכה: האם "חיים קטנים" הוא ספר טוב כמו הייפ סביבו בסימניה ובכלל או ספר מחורבן כמו שכמה קוראים אמיצים העזו לכתוב. בבית הדעה הייתה ברורה: "ספר גרוע ומניפולטיבי שכתוב טוב". מסתבר ש"חיים קטנים" מפצל משפחות ומדינות יותר משאלת כן ביבי לא ביבי. עכשיו תור השתי שקל שלי: זה ספר מרשים. מאוד מאוד מרשים! אבל האם נהנתי מהקריאה? מצד אחד כן ומצד שני כן ולא.
הספר עוקב אחרי ארבעה חברים קרובים בניו יורק - ג'וד, וילם, מאלקום וג'יי בי. ומספר את סיפור חייהם עם דגש על עברו הטראומטי (בלשון המעטה) של ג'וד, המוסתר מחבריו. הרומן מתעמק במערכת היחסים ביניהם, בחוויות של אהבה, אובדן, תסכול וסבל נפשי ומציג חקירה מעמיקה על השפעת הטראומה על נפשו של האדם.
מצד אחד כן:
הספר כתוב מעולה. ינגיהארה יודעת איך לכתוב, איך לתאר סיטואציות מחרידות כמו גם סיטואציות טובות כמו ציירת. הסיפור נקרא בשטף ובעניין והותיר אותי פעורת פה לא רק מהסיפור הקשוח אלה מהדרך בה היא כותבת.
מצד שני כן ולא:
ג'וד עובר ייסורי גיהנום במהלך הספר. הוא חווה התעללות פיזית נפשית ומינית מצד נזירים במנזר בו שהה בילדותו, לאחר שברח משם הוא נופל ברשת של סחר בילדים ולעוד שנים של התעללות מחרידה (כאילו חסר טריגרים בתקופה הזאת), ג'וד נחטף על ידי רופא פדופיל וסדיסט שמנסה לרצוח אותו ולבסוף הופך אותו לנכה לכל חייו ומשם הוא מתגלגל לניו יורק הנקודה בה נפתח הספר. ינגיאהרה מעבירה את הגיבור שלה את כל מדורי הגיהינום כאילו הוא ישו של הספר שלה. בחלקים האלה שבהחלט כתובים מעולה באמת קצת הרגשתי שזה יותר מדי ויכולתי איפשהוא להבין את אלה שהגיבו בציניות לסיפור. אבל רק קצת.
כי אחרי כל מה שהעולם עובר בשנים האחרונות ומה שאנחנו עוברים במדינה מה שקרה לג'וד אפילו מתגמד וחוצמזה זה לא באמת העניין פה העניין הוא ספר של 640 עמודים שכתוב ביד של אמנית על! עיצוב הדמויות, העלילה והדרך שבה מתואר הסיפור הוא מרשים ומצויין.
אני בהחלט ממליצה על הספר למי שמסוגל להכיל תיאורים קשים מאוד בתקופה הקשה בלאו הכי הזאת.
שבת שלום :)

אני מסתכלת על הביקורת האחרונה שכתבתי בסימניה ורואה שעברו בסך הכול שלושה שבועות, שלושה שבועות שבו הספקתי לא מעט (בלשון המעטה כמובן). לפני שאספר מה הספקתי (הפתעה בדרך) רק אציין שהביקורת האחרונה נראית לי ממרחק הזמן הזה (שלושה שבועות בסך הכול) בכיינית וקוטרית אבל הנסיבות אז הצדיקו את זה. אבל היום אחרי ירח דבש בסנטוריני לאחר חתונה קטנה ומושלמת שלי ושל א' (סורי שלא הזמנו, למרות שזה עלה לנו בראש. החתונה הייתה גם ככה צפופה במסעדה שהכילה משפחה גרעינית וחברים קרובים) הדברים נראים אחרת, נקודת המבט השתנתה לטובה. קלישאה אבל נכונה: אהבה מנצחת הכול. אבל עזבו אתכם חתונות מה שבאמת ראוי לערכה בעיני זה שהספקתי בשלושת השבועות האלה לקרוא את דון קיחוטה (!!!) הספר שהוזכר על ידי קרן לפני כמה חודשים ונשבעתי שאקרא אותו ראשון ברשימה החדשה שלי. הספר הפחיד אותי ממש (ועוד לאור הכישלונות שלי עם קניוק ועגנון) בגלל האורך שלו והכתב הקטן אבל הוא נכנס לי ללב כבר במילים הראשונות ומצאתי את עצמי שקועה בו בכל כולי, היו כמה הסחות דעת בדרך כמובן (שמלת כלה שנתפרה למידה של ברבית, נו באמת, ונאלצתי להזמין אחרת), איזה בחור שדחף לי טבעת לאצבע ושבר כוס (אבל הוא די חמוד אז נתתי לו לעשות את זה) וטיסה לאי מסתורי ביוון שאמנם נראה פחות פוטוגני מאשר בתמונות של אתרי הנופש אבל היה ממש כיף והאוכל טעים טעים וגם הים לא איכזב. אז קראתי וקראתי על מפרסת לבנה שרואים ממנה חתיכת ים בצבע כחול ונהנתי מאוד.
לא יודעת אם צריך לספר על מה הספר הזה כי אני מניחה שהוא מוכר בכל בית. רק אציין שהפתיע אותי מאוד ההומור בספר. זה ספר שצחקתי ממנו מכל הלב. התרגום לעברית שהוא אולי קצת ישן אבל מצליח לגרום לכל דבר כמעט להישמע מצחיק. הספר הוא כידוע ספר מסע שבו כל כל כמה קילומטרים שני הגיבורים עוצרים ושומעים סיפור. יש המון סיפורים בתוך סיפורים בדון קיחוטה שכל אחד מהם יכול להפוך לסיפור מצויין בפני עצמו. אבל החוזק שלו הוא בהומור ובדמותו של דון קיחוטה שהיא נפלאה ונוגעת ללב ובסוף כשהוא מת בכיתי שעה רצופה. צחוק ועצב תמיד הלכו טוב ביחד. אז אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר הזה הוא ענק בדמויות שלו, בסיפורים שלו ובצחוקים שאין להם סוף.
אני לא יודעת כמה זוגות יצר האתר סימניה, אני לא יודעת אם בעקבותיו יש עוד זוג שהתחתן אבל תודתי נתונה לכולם על עצם קיומו שהעניק לי לא רק כמה המלצות לספרים מעולים, אלא גם את אהבת חיי :)

כשפרסמתי את רשימת הקריאה שלי בסוף יולי של השנה שעברה הייתי בחורה שנכנסה לגיל 28 באמצע קיץ מלא שמחה וחוויות טובות ועדיין לא האמנתי שאצליח לסיים את הרשימה או לפחות להגיע לכל הספרים שבה. כמעט שנה עברה מאז, זמנים אחרים. לא משנה כמה כיף נעשה וכמה שמחה תהיה מהחיים שלי ומאהובי היקר שום דבר לא יהיה שלם. איבדתי שתי חברות שהיו במסיבה הארורה ברעים (ורק עכשיו אני עוברת תהליך עיבוד של זה בעזרת הפסיכולוגית המקסימה שלי), גם אחותי איבדה חברים מהצבא, אהובי איבד שישה (!) מתלמידיו לשעבר. אז שום דבר לא יצליח לשחזר את הקיץ ההוא של 2023.
אבל לפחות סיימתי עם רשימת הקריאה של השנה. מתוך 10 הספרים שהרכיבו אותה 8 קראתי עד הסוף ואהבתי חלק יותר חלק פחות. את סוסעץ נטשתי קצת אחרי מחציתו ואת שירה...ובכן לא נעים לומר, לא הצלחתי לעבור את דפיו הראשונים. מכל הספרים העבריים שקראתי שירה הייתה היהלום שבכתר שרציתי להשיג. זאת הסיבה ששמרתי אותו לסוף. אהובי המליץ לי עליו (וגם הזהיר שמדובר בספר שכתוב אחר מכל מה שקראתי), אבל חוץ ממנו גם בסימניה עפים עליו וכמעט בכל מה שמצאתי עליו באינטרנט היה שיר הלל. העמודים הראשונים בספר מתארים את גיבור הספר מנפרד ממתין לזה שאשתו תלד. אבל הכתיבה הזאת של פעם הייתה כמו חומה שלא הצלחתי להתעלות מעליה. כל משפט חסם אותי גם כשחזרתי עליו פעם ועוד פעם. אני לא מוכנה עדיין למלאכה הזאת של חציבה בסלע כדי שיצא ממנו משהו ולכן החלטתי לוותר לעת עתה ואולי אחזור אליו כי אני מרגשה שהקריאה של מצריכה עוד בשלות ובגרות כדי שאוכל לו. מצד אחד זה מבאס כי הסיפור (קראתי עליו בויקיפדיה) נשמע מעניין וגם התקופה שלפני קום המדינה שהסיפור קורה בו מעניין אותי מאוד אבל השפה שהספר כתוב בו לא מאפשרת לי להנות ממנו בכלל. אבל מצד שני הצלחתי להגיע לכל הספרים ברשימה והייתה לי שנת קריאה נפלאה, ואפילו קראתי כמה ספרי שירה שנהנתי מהם מאוד, אז מבחינת קריאה זאת הייתה שנה מוצלחת ואפילו יותר מזה.
כמובן שעובדת על רשימה חדשה שתתחיל עם דון קיחוטה זה בטוח (שגם קצת מפחיד אותי) ואעדכן לגבי השאר בהקדם.
שבת שלום :)

למרות שאני עדיין לא בת 30 ולמרות שלא קראתי בחיי כל כך הרבה ספרים (כמובן יחסית לקוראים של סימניה) אני מרשה לעצמי לקבוע כל מיני עובדות בנושא ספרים וסופרים. למשל שהספר הזה של גבריאל מרקס הוא יצירת מופת. לא רק שהוא ריתק והסעיר לי את הדמיון הוא גם נתן חווית קריאה שקשה לתאר במילים. וזה לא שהיה לי פשוט. ההתחלה הייתה מתסכלת עם כל השמות האלה שחוזרים על עצמם, ועיקמתי את הפרצוף בכעס כשנאלצתי לחזור אחורה לדף אילן היוחסין, ואז הספר נפתח לי וזרמתי עם הקריאה בהנאה גדולה ובעניין רב.
הסיפור המופלא של משפחת בואנדיה בעיירה מקונדו עורר לי את הדמיון כמו שהרבה מאוד ספרים קודם לכן לא הצליחו לעשות וזאת למרות שזאת הייתה המטרה שלהם (כן אני פונה אלייך גברת ג'.ק. רולינג), גם החיבור הזה בין מציאות החיים היומיומית הקשה לבין אירועים מופלאים שנכנסים לתוכה בטבעיות (כן אני יודעת, ריאליזם מאגי) העיפו לי את השכל. הדמויות בספר הזה מורכבות יותר ממה שנראה ממבט ראשון, כל אחת מהן עם הסיפור האישי שלה, המאבקים, התקווה והחלומות. מרקס הצליח להעניק לכל דמות מורכבות ייחודית וכך גרם לי להזדהות עם רובן ולחוש את כאבן ושמחתן. גם הכתיבה שלו שעשירה בכל מיני דימויים יפים גורמת למקונדו להיות מקום שאפשר להאמין שבאמת היה קיים איפשהו בקולומביה.
מאה שנים של בדידות הוא לא סתם ספר - בשבילי הוא כמו מסע לתוך עולמות מופלאים מלאים באהבה, כאב, אכזבה ותקווה. זהו ספר שגרם לי להרהר על המקום שלי בעולם ועל קשרים בין אנשים. כולנו בעצם לבד במקום הצפוף הזה. אז אם לא הבנתם עד עכשיו יש כאן חתיכת המלצה. זה ללא ספק אחד הספרים טובים שקראתי בחיי, ואני בטוחה שאחזור אליו שוב לעוד קריאה, ואולי בביקורת הבאה אתייחס למשפט הראשון והמפורסם שהבטחתי להתעלם ממנו, רק כי כולם עשו את זה לפני.