החל מהעמודים הראשונים, תהיתי שמא הספר לא עוסק בנער שאיבד את תמימותו - כפי שמוצג בגב הספר - אלא בדרך מקורית להמשיג את תסביך אדיפוס, תסביך שבמהותו עוסק ביריבות שכל ילד בצעירותו חווה אל מול דמות אבהית אשר מתחרה אתו על האהבה כלפי האם. בעוד שעל פניו יש קושי מסוים (מחשבתי ורגשי) להכיר בקיומו של הקונפליקט האדיפלי או להבין כיצד הוא בא לכדי ביטוי אצל ילד כלפי אביו, צוויג בכישרונות ובדרכו הייחודית, מוציא את האב מהמשולש ומציב במקומו מאהב חיצוני (שכלפיו יותר קל לנו כקוראים להזדהות עם המאבק שאדגר מנהל מולו על ליבה של אימו).

השנה בה נכתב הספר (1911) מחזקת אף יותר השערה זו מכיוון ששנה לפני כן, זיגמונד פרויד - בהשראת המיתולוגיה היוונית -טבע את המונח ומיצב אותו כקונפליקט מכונן בהתפתחות הנפשית. אין זה מן הנמנע לדעתי, שצוויג, שהושפע רבות מן הפסיכואנליזה ומפרויד באופן אישי, מצא דרך מקורית לתאר את המונח ולהראות כיצד הוא עשוי לבוא לכדי ביטוי, על כל היצריות והתסיסה הרגשית שהוא מעורר, במיוחד סביב הסוד והמסתוריות שאופפת את עולם המבוגרים, כמו גם את ההשפעות המכוננות שיש לפתרון הקונפלקיט בחיי הנפש ובמעבר מילדות לבגרות, כפי שמוצג בסוף הספר.

כאמור, ספר נהדר, כתוב בחן מיוחד וביכולת העמקה והמשגה של רגשות מורכבים ודינאמיקה בינאישית, כפי ששטפן צוויג יודע לעשות.

מי שסוכתו נופלת, רומן הביכורים של צבי בן מאיר, הוא אחד הספרים האישיים והכנים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. נדמה שבן מאיר עושה כאן מעין סטריפטיז נפשי – חושף את עצמו עד תום, מוותר על כל מסכה, ומזמין את הקורא למסע כואב ומרתק אל הנפש פנימה.

זהו סיפורו של בנימין (ביני), צעיר דתי-לאומי שלמד בישיבת הסדר וחלם לחיות על פי כל הציפיות של עולמו החברתי: להתחתן, להקים בית ומשפחה ולהיות חלק מהקהילה. אלא שבתוך חייו "הנכונים" רוחשת אמת אחרת: ביני נמשך לגברים. הוא ואסתר נישאים ומביאים לעולם שני ילדים, אך כבר מן הרגע הראשון ברור כי אלה נישואים שדינם להישחק. סביב הציר הזה נפרשת הדרמה האנושית של הספר.

בן מאיר מתאר בעדינות אך בעוצמה את הפער שבין זהות אישית לבין ציפיות חברתיות, את הניסיון הבלתי אפשרי לחיות על פי תבנית שאינה מתאימה ואת המסע המפרך מן ההדחקה אל ההכרה העצמית. זהו סיפור על אדם המנסה לאזן בין שני עולמות: בין הרצון להישאר נאמן לאמונתו לבין הצורך להישיר מבט אל עצמו. שאלה גדולה נוספת המלווה את הספר היא האם יכול אדם לשמור על שייכות לעולם הדתי מבלי לוותר על זהות אמיתית ואותנטית.

העלילה נעה על ציר זמן לא ליניארי: היא נפתחת בסצנת הגירושין ברבנות וחוזרת לאחור, אל השנים שקדמו לשבר. הסגנון של בן מאיר מרגש וחשוף, ובמקומות רבים ממש נוגע ללב, בעיקר כשהוא מתאר את התחושות הפנימיות של ביני, את מאבקו החרישי ואת הרגעים הקטנים של חסד או ייאוש ואת יחסיו עם הוריו ועם סבתו.

צבי בן מאיר מצליח לגעת במקומות שבהם רבים מעדיפים שלא לגעת, שהרי לכל אחד מאיתנו יש לעיתים את המאבק הפנימי הזה שבין הרצון להשתייך לבין מי שאנו רוצים להיות ומה אנחנו רוצים לעשות, וזו עוד נקודה לזכותו של הספר.

אני לא אוהבת להיות בדעת מיעוט במקרים בהם יוצא ספר שזוכה להייפ מקיר לקיר. יש הרבה ספרים שהפכו לרבי מכר ואני לא אוהבת כי ישנם סופרים שמכוונים לרב מכר וכשאתה מתכוון לכתוב רב מכר (כולמר שזו המטרה העיקרית שלך) אתה צריך לעשות הרבה פשרות בכתיבה, בכוונה שלך, להיזהר לא לפגוע באף אחד רק כדי שהספר יגיע לכולם. אבל לא על זה אני מדברת אני מדברת על סוג ספרים שכולם אהבו אותם, מכל קצוות הטעם הספרותי. מאלה שמתפארים שהם קוראים רק ספרות איכות, דרך כאלה שאוהבים ספרי רב מכר ועד אלה שהתפריט שלהם מורכב מספרי רומן רומנטי קלים לעיכול כמו מים.
"מי שסוכתו נופלת" יושב בדיוק על המשבצת שאני מתכוונת אליה. לא קראתי בשום מקום ביקורת שלילית עליו. ממבקרי ספרות ועד לחברי סימניה. שירי הלל. במקרים כאלה אני אפילו נמנעת לקרוא את הספר. זכורים לי הימים ההם שיצאתי נגד הארי פוטר כי הוא אוסף שטויות (שנלקחו ממלא ספרים אחרים) עם עלילה צפויה ובנאלית ודמויות מעצבנות (חוץ מלונה לאבגוד שאני שרופה עליה, וגם בגלל הסרטים ופחות הספרים)(מה שכן אני מעריצה את ג'יי.קיי. רולינג על עמידתה האיתנה על עקרונותיה בנושא שינוי מין ועל "קורמורן סטרייק" הסדרה המהממת שהיא הרבה יותר טובה מהפוטר). הפכתי לתקופה מסויימת אויבת הציבור בגלל שנאתי לסדרה ואפילו עשו עלי חרם בכיתה ה' (בעידוד עקיף של המורה אבל זה כבר עניין לסיפור אחר).
אז מה פסיקתי לגבי הספר: דבר ראשון אין ספק שמדובר בספר טוב. הוא מלא ברגש, אפילו רגש נשי, הוא מתעסק בנושא רגיש על אנשים רגישים שאין להם כוונות רעות רק רצון לחיות על פי דרכם המיוחדת. גם העובדה שהספר מספר בערך את חייו של הסופר מוסיף אמינות לסיפור ושוב, זה מרגש מאוד. הספר מספר את סיפורו של ביני אדם מהציונות הדתית שהתחתן כי ככה צריך בחברה בה הוא חי, אבל המשיכה שלו לגברים כבר לא מאפשרת לו לחיות בשקר. מה שמיוחד בספר, שהעלילה שלו אולי נשמעת בנאלית ממבט ראשון, הוא שביני עדיין מאוד מאוד אוהב את אשתו. כל הספר, הדיאלוגיים בין בני הזוג, החיבור ביניהם (שהתאפשר מסוג של אילוץ ולא מחיפוש אהבה או אפילו סקס) נראה מושלם ויפה חוץ מדבר אחד - תשוקה. אסתר כמובן אוהבת את ביני אך לא יכולה לחיות עם בעל שלא נמשך אליה. הרקע החברתי בסיפור מתואר יפה ובנימה הרגישה שמייחדת את הספר כולו וגם כשקיימת ביקורת נגד הממסד הציוני-דתי (שרבנים ופסיכולוגים ממנו ניסו לשכנע אותו שהוא יכול להתגבר על הניסיון שאלוהים העמיד אותו בו) הוא בא במידתיות ולא בשפיכת כעס ונקמנות.