אני לא הומו, לא דתי, ולא נשוי - אבל הזדהיתי עם סיפורם של ביני ואסתר שנגע לליבי.
הייתי בזוגיות ארוכה של 4 שנים, זוגיות שידעה עליות אך גם מורדות, ולמרות שהדיבור על פרידה כל הזמן היה באוויר, לקח 4 שנים עד שהיא מומשה - ראיתי את אסתר וביני, שהכל טוב ביניהם, אבל יש דבר מהותי שלא נמצא והוא נושא אי המשיכה של ביני לאסתר, דבר המתסכל את אסתר שרוצה להרגיש נאהבת ונחשקת, וגם את ביני שמתוסכל שלא יכול לספק את אשתו - ראיתי אותם והרגשתי שגם הם, כמוני, חיים בדיסוננס ארוך וומתמשך בין האהבה לבן או בת הזוג והקושי להיפרד ולפרק את החבילה לבין ההבנה שהזוגיות הזו משהו לא עובד בה, משהו מקולקל בה ולא נורמאלי. במקרה שלי אלו היו ריבים רבים.
גם עכשיו, כשאני לבד, הזדהיתי עם הסיפור של ביני ואסתר. בתור אחד שסובל לאחרונה מבדידות, הזדהיתי עם הפזילה של אסתר וביני לזוגות האחרים, ל"דשא של השכן ירוק יותר", לזה שנדמה שלכולם יש זוגיות מאושרת משלך. במקרה שלי, שאתה מרגיש לבד ולא מאושר. לזה שכולם מתקדמים, מקימים משפחה, מצליחים, ורק אני תקוע מאחור. תוסיפו לזה גם מחשבות מבלבלות על גברים מדי פעם, דבר הנובע כנראה מהבדידות, מחוסר המעש וממחסור באישה בחיי, והנה לכם ספר מושלם הפורט על נימי הרגש (לא שהכתיבה הפיוטית והאינטימית לא מצליחה לעשות את העבודה לבד).

לסיכום - יופי של ספר, מדבר על נושא חשוב שדי נחשב לטאבו בחברה הדתית, וחשוב לעסוק בו משום שהוא לא רק נוגע לאנשים בעלי "נטיות הפוכות" עצמם, אלא גם לסביבתם שמושפעת מכך ומבחירתם ללכת בדרך ה"מקובלת" וה"ישרה" כשהסוף המר לרוב הוא בלתי נמנע והורס משפחות וגורם לתסכול רב של בני זוגם הלא מסופקים.

אשמח אם גברים ונשיים דתיים מהאתר, יכתבו בתגובה של הסקירה את דעתם על הנושא.

"ילדים טובים מהרהרים באפשרות להתאהב עד העצם אך אם צריך יסתפקו גם באהבה, כזו שיש בה מספיק כדי למתוח חופה, כדי להקים בית. ילדים טובים בולעים דוחקים ומחביאים עמוק-עמוק, לא רק את התשוקות הכי בסיסיות שלהם, אלא את כל מה שאינטואיטיבי, את כל מה שאותנטי, את כל המתפרץ והרוצה לבוא, את האיד המרוסן שלהם. להכל הם קוראים יצר הרע, הילדים הטובים. את הכל הם דוחפים, בידיים וברגליים ובכל מה שרק יש בכוחם, אל מתחת לשולחן, אל מתחת לאדמה, אל מתחת לעצמם שלא ייצא משם לעולם."

ביני לומד בישיבה דתית וכבר מגיל צעיר מבין שיש לו "נטיות הפוכות". הוא נמשך לבני המין השני וכעת צריך לנסות להסתיר את זה ולהתמודד. הוא חווה קשיים במציאת אישה וחתונה וכל הזמן חי בתחושה שמשהו בו פגום. יום אחד הוא פוגש את אסתר, איתה הוא חולק את סודו הכמוס ביותר והיא, מרוב אהבה לביני מסכימה לקבל עליה את העול ולהינשא לו בסוג של תמימות או הדחקה שאולי היא האחת עבורו וכעת הכל יהיה בסדר. העלילה עוקבת אחר חייו של ביני לאורך שנותיו עם אסתר והניסיון לחיות חיים "רגילים" ומה זה בכלל חיים רגילים ומי קבע שכך הם צריכים להיות.

מי שסוכתו נופלת הוא שם כל כך חד וחזק לספר הזה, כדימוי לגג בית רעוע שמשב רוח קצת יותר חזק מהרגיל יכול לערער אותו ועל מנת לעבור את הסערה יש צורך להחזיק חזק בסדינים העוטפים את הדפנות ולאסוף את השברים והגג שהיה אמור לשמש כמחסה אך כשל בתפקידו.

ספר עדין ורגיש שמלא בדימויים על החיים. זהו לא ספר על "הומו דתי שיוצא מהארון", זו עלילה שכל אחד יכול למצוא בה את עצמו וזה כל היופי. זה על יחסים בין בני אדם, סודות ששמורים וסופם להתפקע, על החיים שלנו כמכלול ומה זה בכלל אומר, הגשמה, משפחה, אושר. משמעות.

הספר שופע בטקסט שלא נאמר מפורשות אבל מבעבע מתחת לפני השטח. כל כך קשה המחשבה הזו על מה שאדם רוצה לומר אך לא יכול. על סוד שמור, אצור, על ההתמודדות עם חיים של הדחקה הכחשה וחרטה. וצער. צער עמוק על מה שהיה על מה שאינו ועל מה שלא יהיה. צער על מי שנאכזב בדרך ועלינו, על עצמנו.

בהחלט ספר שמשאיר אחריו משהו חזק. מחשבה על לחיות את חיינו בגרסה הטובה ביותר שנוכל לייצר. לא להתחבא ולא להסתתר. החיים קצרים מידי בשביל עינויי נפש כה גדולים. החשוב הוא לקבל את עצמנו, למחול, לאהוב ולא לפחד.

על סוכה נופלת, ברקע בתים מתפוצצים

לא גילתי מספיק עניין בכדי לקרוא ספרות להט"בית, בעיקר כזאת שמסבכת, העוסקת בלהט"בים במגזר הדתי לאומי. עד ששמעתי ראיון, עם צבי בן מאיר, באחת מתכניות התרבות, על ספר הביכורים שלו, רומן המבוסס על חייו, מי שסוכתו נופלת, ראיון מופלא ומרגש, שגרם לי לרוץ ולרכוש את הספר.

לא פעם התאכזבתי מהפער בין הצפיות המוקדמות מספר, לבין חווית הקריאה, הפעם זה פעל בכיוון ההפוך, חווית הקריאה, העניקה לי רגעי התעלות ועונג ששנים רבות לא חוותי מקריאה של ספר, זאת על אף העובדה שבחוץ צווחו הסירנות ואת חלל האוויר מילאו פיצוצים אין סופיים, במלחמה הקצרה שחווינו עם איראן על הבית שלנו.

מי שסוכתו נופלת, הוא לא רק ספר שעוסק בצעיר להט"בי המתחבט לגבי זהותו, זהו ספר שכתוב עלינו, על הרגעים היפים שלנו וגם על רגעי הבושה, האכזבה ואולי הגאולה שאנו מבקשים עבורנו ועבור הקרובים לנו, על רקע החלומות שאנחנו, או המשפחה והסביבה ביקשו לעצב עבורנו, אך אלו לא פעם התנפצו לנו, כמו כלי שנופל מהידיים, שאין לנו שליטה עליו.

בנימין, ביני, ילד טוב הציונות הדתית, עושה מה שהטובים עושים, הולך לישיבת הסדר, אוהב את ארץ ישראל. אך יש לו בעיה אחת, בה הוא לא יכול לשתף אף אחד, הוא נמשך לבני המין השני, במקרה שלו למדריך הישיבה, אבל הוא בכל זאת רוצה להקים בית בישראל, משום שיש בו ערכים יפים, אישה יפה המדליקה נרות שבת, בית משותף לבני זוג, לא רק במובן הגשמי, אלא במובן הרוחני, ובהמשך בית שהומה ילדים, ומה עם המיניות האחרת? היא מודחקת.

בני, מחפש בת זוג, שתחלוק אתו את סודו, והוא מוצא את אסתר לה הוא נישא כדת משה וישראל, אחרי שקבל את בירכת רב המכינה בה הוא למד. נקודת מוצא שגורמת לספר לסיבוך שהולך וגואה, לקונפליקטים שמנוסחים בווירטואוזיות, בהן עולות השאלות, מה זאת אהבה, מה זאת תשוקה ומה זאת אמת, ובמה היא כרוכה, אם אני מתעקש לחיות לאורה ובכך לשלם מחירים כבדים עבורי ועבור יקיריי?

הספר הזה, כתוב בכנות כמעט בלתי אפשרית, הוא מנסח בפשטות וברגישות כואבת דילמות אנושיות, עד שלא פעם מצאתי את עצמי דומע במהלך קריאת הספר, כמו בתיאור אסתר וביני המשוחחים על פרידתם הצפויה שלבטח תגרום כאבים לילדיהם.

אהבתי את מבנה הספר הלא שגרתי, הפותח על מדרגות הרבנות, בהמתנה לגט, ומסיים בחופה כשרה בישראל, ובין לבין עולים וצפים זיכרונות חיים, בצורה לא כרונולוגית, באופן אסוציאטיבי, כמחרוזת רגעי אושר וכאב, הגורמת להרגיש בחוויית קריאה אחרת, הדומה לספונטאנית הקיימת בחשיבה האנושית שלנו.

תיאורי הנוף בספר הם יפים ומצלחים להדהד הלכי נפש: "... הבריכה שנוצרה ממי המעיין הייתה צלולה ויפה, ואפשר היה לראות לה את הקרקעית... צללתי כולי פנימה, בקושי נושם מהקור." הטבילה במעיין, מאפשרת להרגיש את הגוף והנשמה המבקשים אתחול מחדש, אולי כעת אפשר לצאת לדרך חדשה ושונה ובאמצעותה לצילול ולחשוף את הקרקעית העמוקה?

לספר הזה יש מטפורות נפלאות, הכתובות בקלות וללא אילוץ, כמו האפיזודה של ביני העושה מאמץ ענק לבנות סוכה קטנה ודחוסה, על גג הבית הראשון שלו ושל רעייתו, הנשקף אל נופי ירושלים, אך הרוח מעיפה את הסוכה, כשם הספר, מי שסוכתו נופלת, כסמל לבאות?

ספר מרגש וכואב, על החיים ועל תקווה לגאולה, שנותרה כמשאלה פתוחה.

למי שעוקב אחר ספרות מקומית קשה היה להתעלם מהספר הזה, שיצא לאור באפריל האחרון (2024), וכבר זכה בפרס ברנר לספר ביכורים ובכמה וכמה ביקורות אוהדות בעיתונות. במוקד הספר בחור מלב ליבה של הציונות הדתית, בִּינִי, והתמודדתו המורכבת והמיוסרת עם הנטייה המינית שלו, המכונה בציבור ממנו הגיבור מגיע "נטיות הפוכות".

כמו לא מעט ספרים, גם הספר הזה מתחיל מהסוף, מטקס הגירושין שלו מאסתר אשתו, ומשם הוא נע אחורה וקדימה בזמן, לילדותו של הגיבור, לישיבה התיכונית, לצבא, לשנות הנישואין ולתקופת הפגישות של ביני עם אסתר ועם עוד נערות אחרות, כשכל הזמן, ברקע, הסוד הגדול נמצא ומאיים לאיין את הכל. הסיפור מבוסס על סיפור חייו של הסופר, שכמו כל בחור דתי לאומי בגילו שואף להקים בית ומשפחה, ילדים ושולחן שבת, אלא שאצלו הגשמת החלום הטריוויאלי הזה היא מאוד לא פשוטה. הגשמת החלום, כך הוא יגלה תאמלל לא רק אותו, אלא גם את בת הזוג שלו, אסתר, שהיא החברה הכי טובה שלו, אבל היא חברה, היא לא בת זוג, היא לא אישה. באיחור מה הוא מבין שכל מה שהוא יצליח לבנות יהיה בית של אהבה אפלטונית שמיימית, וזה לא יכול לעבוד כאשר בת הזוג רוצה בסך הכל חיים של אהבה ארצית פשוטה וטבעית. "אף אשה, אף אשה בעולם לא רוצה שבעלה יתחנן ככה לאלוהים לפני שהיא חוזרת מטבילה כמו שמתחננים לנס. אף אשה לא רוצה להיות משימה" (עמ' 170).

כיום הסופר יצא מהארון, התגרש ועזב את הדת, אך, אני מוכרח לציין שהופתעתי לטובה מהכתיבה הלא מתריסה, הבוגרת והלא אגרסיבית. דווקא משום שהמשמעות החברתית שלו כבדת משקל, שהרי נוסף על מורכבותו הפרסונלית הוא נושא בחובו את המורכבות אולי הכי קשה ביחס ליהדות הדתית, חששתי לפני הקריאה שאני אתקל בכתיבה עוקצנית ודורסת, אולי אפילו כועסת ומאשימה. אז כן, יש בו גם מן הדברים הללו, אבל יש הרבה יותר מן החמלה והמבט הרך על הזוגיות הבלתי אפשרית הזו, ויש בו עומק פסיכולוגי וביטוי מעמיק ומדויק של רגשות ותחושות, והכתיבה מאוד רכה, אישית ואינטימית.

אחד הדברים שהטרידו אותי בספר שהוא מצד אחד מתיימר להיות ספרות של דרמה גדולה שמספרת סיפור, ומצד שני הכתיבה מרגישה קצת קרובה מידי לתיאור החיים האישיים של הכותב, הייתי אומר כמעט ממואר, שלא לומר מציצנות. כל מי שמכיר את העולם הציוני דתי מבפנים מיד מבין מהי "הישיבה בגבעתיים" ומיהו "הרב מיכה", זה לפעמים הרגיש שיש תערובת, אולי סמיכה מידי, של האישי והביוגרפי במעשה הכתיבה האובייקטיבי, כביכול. יכול להיות שבן מאיר מתייחס לזה בספר עצמו. באחד הדיאלוגים שלו ושל אסתר היא מספרת לו על קבוצת נשים בפייסבוק שמשתפות ומדברות על הכל: "מה יש, שאלתי. מה יש, אסתר שאלה. יש משהו, אמרתי. אסתר משכה כתף ונאנחה קצת ואמרה, זה מרתק להיחשף פתאום לחיים האינטימיים של זוגות אחרים. שתקתי. אסתר המשיכה, זה גם מרתק וגם מפחיד. מה מפחיד, שאלתי. אסתר הביטה בי ואמרה, מפחיד. מה, שאלתי שוב, מה מפחיד, אסתר. מפחיד לגלות את הפער, אמרה אסתר, את הפער בין מה שאנחנו חושבים שהוא רגיל ובין מה שרגיל באמת. מה זה באמת משנה, אמרתי, הרי מה שרגיל הוא מה שאנחנו אוהבים, מה שהתרגלנו. לא יודעת, אמרה אסתר, אולי אנחנו רגילים למשהו רע ונדמה לנו שזה נורמלי. שתקתי".
בן מאיר התייחס לכך גם באחד הראיונות: "יש בספר חשיפה, אבל ככל שעובר הזמן אני מרגיש שהסיפור הוא לא באמת אנחנו, שהוא לא באמת אני, זה לא ריאליטי. הספר מבוסס־על, ומתכתב עם החיים־של, אבל לא הכנסתי מצלמה לבית שלי. ציירתי ציור נורא אישי, כזה שחושף משהו על החיים האישיים שלי, אבל הוא לא אני".

אם צריך לסכם, אז גם אם יש פה ושם פגמים שנובעים מהכתיבה הבוסרית, עדיין מדובר בספרות טובה ואיכותית שנוגעת בנושא טעון עם הרבה כנות. בעולם שאותו מתאר הכותב הקושי הוא בלתי פתיר, ובין אם אתם מזדהים או לא, זה סיפור על כאב גדול. על החיים.

אולי אנחנו בשלב ביניים שכזה, שלב בו עדיין מתחברים גבר ואשה כדי ליצור את הדור הבא וכדי ליצור קפסולה אנושית, זו הקרויה משפחה. כמה טוב אנחנו יודעים כמה זה לא עובד תמיד טוב. שיעורי הגירושין נוסקים ונוצרות מזה משפחות חד הוריות והזדמנות שניה. כאן נוסף פן אחר.
צבי בן מאיר מביא לפנינו את ספר הביכורים הרגיש והמקסים הראשון שלו. הוא מספר לנו על ביני, אחד שיש לו נטיות הפוכות, לשון נקיה להומו. ומתי הכיר בכך? הידיעה וההכרה אינם חופפים בהכרח.
בגיל 15 בערך, בעוד ביני מצוי בישיבה התיכונית, מגיע אחד אוריאל להיות מדריך. ביני מוצא עצמו חג סביב המדריך, מוצא כל הזדמנות כאילו לחלוף על פניו. מאוחר יותר יבין שזו אהבתו הראשונה. בהיותו בי"ב ועובד, ביני הרוויח מספיק כסף כדי למצוא לעצמו פסיכולוג, אחד שטיפולו לא היה אהוב על ביני.
אהבה שניה ניכרה וניקרתה בצבא, כשביני מוצא עצמו מביא לעמדת השמירה של אהובו משקה חם ועוגיות והלה סבור שביני עובר בין כל העמדות עם השתייה והעוגיות, כאילו מעשה אצילי.
אבל ביני מבין כבר שנטיותיו הפוכות ואפילו רבו ומורו, הרב מיכה, סבור שנטיות לחוד ואהבה ומשפחה לחוד. ומה ביני באמת רצה? בית במובן משפחה, אישה עם שביס המחכה ליד שולחן ליל השבת לשובו מבית הכנסת ואז הזמירות, ילדים אחדים וכל מה שמחמם את הלב כפי שזכור לו ממשפחתו שלו, משפחת ששת הילדים.
אורית היתה ראשונה בחברותיו וזה לא הלך. היא ידעה עליו. השנייה היא אסתר, שלמרות שידעה מהם נטיותיו של ביני, טוב היה להם יחד. התקשורת זרמה ביניהם והם החליטו לנסות רק כדי למצוא עצמם לאחר שש שנים ושני ילדים בבית הדין הרבני לצורך גירושין. ביני ממשיך לאהוב את הדמות הזו, הקרויה אסתר.
ביני כואב את כאבה של אסתר. על עצמו הוא מבין שיישאר לבד, יגור לבד ויזכה לראות את ילדיו כפי שיותאם. אבל אסתר היא זו שזכתה בבעל שלא נמשך אליה. ומבחוץ? מבחוץ הם נחשבים לפאואר קאפל, זוג לדוגמה ואיך אפשר ומה קרה והייתכן?
אנחנו שומעים את המחשבות הכואבות של ביני, אחד המצוי בתוך העולם הדתי, חוקים אחרים פועלים והתנהגויות אחרות מצופות. שוב ושוב הוא מוצא עצמו אצל מטפלים, בעיקר זה האחרון המבקש להביא גם את הוריו לשיחה הטיפולית. בשיחה המטפל עושה דבר המכווץ את ביני כשהוא שואל אותו כיצד התגבר על ייצרו עד לחתונה, האם צפה בפורנו, וביני מוצא עצמו במצב מביך לנוכח אמו והפורנו.
כקורא, אתה אומר לעצמך הנה זוג שדווקא הולך להם, אז שימשיכו. לא הכל מושלם בשום מקום. אסתר לא מוכנה לבעל שאינו נמשך אליה וביני מבין היטב את כאבה ומסכים לשחררה. ביני לא בוחר בפתרון הקל, יותר בפתרון המתבקש.
הסיפורים הקטנים המלווים את חייו של ביני נוגעים ללב. בסוף, שזה כבר בהתחלה, ברבנות, כשהם נפרדים, ביני נפרד מעוד משהו. הוא מבין שלא יכול להיות שהכל ישכון תחת קורת גג אחת.

אני לא אוהבת להיות בדעת מיעוט במקרים בהם יוצא ספר שזוכה להייפ מקיר לקיר. יש הרבה ספרים שהפכו לרבי מכר ואני לא אוהבת כי ישנם סופרים שמכוונים לרב מכר וכשאתה מתכוון לכתוב רב מכר (כולמר שזו המטרה העיקרית שלך) אתה צריך לעשות הרבה פשרות בכתיבה, בכוונה שלך, להיזהר לא לפגוע באף אחד רק כדי שהספר יגיע לכולם. אבל לא על זה אני מדברת אני מדברת על סוג ספרים שכולם אהבו אותם, מכל קצוות הטעם הספרותי. מאלה שמתפארים שהם קוראים רק ספרות איכות, דרך כאלה שאוהבים ספרי רב מכר ועד אלה שהתפריט שלהם מורכב מספרי רומן רומנטי קלים לעיכול כמו מים.
"מי שסוכתו נופלת" יושב בדיוק על המשבצת שאני מתכוונת אליה. לא קראתי בשום מקום ביקורת שלילית עליו. ממבקרי ספרות ועד לחברי סימניה. שירי הלל. במקרים כאלה אני אפילו נמנעת לקרוא את הספר. זכורים לי הימים ההם שיצאתי נגד הארי פוטר כי הוא אוסף שטויות (שנלקחו ממלא ספרים אחרים) עם עלילה צפויה ובנאלית ודמויות מעצבנות (חוץ מלונה לאבגוד שאני שרופה עליה, וגם בגלל הסרטים ופחות הספרים)(מה שכן אני מעריצה את ג'יי.קיי. רולינג על עמידתה האיתנה על עקרונותיה בנושא שינוי מין ועל "קורמורן סטרייק" הסדרה המהממת שהיא הרבה יותר טובה מהפוטר). הפכתי לתקופה מסויימת אויבת הציבור בגלל שנאתי לסדרה ואפילו עשו עלי חרם בכיתה ה' (בעידוד עקיף של המורה אבל זה כבר עניין לסיפור אחר).
אז מה פסיקתי לגבי הספר: דבר ראשון אין ספק שמדובר בספר טוב. הוא מלא ברגש, אפילו רגש נשי, הוא מתעסק בנושא רגיש על אנשים רגישים שאין להם כוונות רעות רק רצון לחיות על פי דרכם המיוחדת. גם העובדה שהספר מספר בערך את חייו של הסופר מוסיף אמינות לסיפור ושוב, זה מרגש מאוד. הספר מספר את סיפורו של ביני אדם מהציונות הדתית שהתחתן כי ככה צריך בחברה בה הוא חי, אבל המשיכה שלו לגברים כבר לא מאפשרת לו לחיות בשקר. מה שמיוחד בספר, שהעלילה שלו אולי נשמעת בנאלית ממבט ראשון, הוא שביני עדיין מאוד מאוד אוהב את אשתו. כל הספר, הדיאלוגיים בין בני הזוג, החיבור ביניהם (שהתאפשר מסוג של אילוץ ולא מחיפוש אהבה או אפילו סקס) נראה מושלם ויפה חוץ מדבר אחד - תשוקה. אסתר כמובן אוהבת את ביני אך לא יכולה לחיות עם בעל שלא נמשך אליה. הרקע החברתי בסיפור מתואר יפה ובנימה הרגישה שמייחדת את הספר כולו וגם כשקיימת ביקורת נגד הממסד הציוני-דתי (שרבנים ופסיכולוגים ממנו ניסו לשכנע אותו שהוא יכול להתגבר על הניסיון שאלוהים העמיד אותו בו) הוא בא במידתיות ולא בשפיכת כעס ונקמנות.
הכתיבה של צבי בן מאיר לא עולה לגבהים ספרותיים ובהרבה קטעים אפילו קצת מבאסת בפשטנות שלה אבל הרגישות הרבה, הסיטואציה המיוחדת הזאת שביני ואסתר נמצאים בה והדמויות המעניינות שמקיפות אותם וגם הראיה המדוייקת שרואה לפרטים דקים את המשמעות והכוונות האמיתיות של האנשים (ראיה שאני חושבת שנובעת מהרגישות הרבה של הכותב) הופכת את הספר ליצירה מיוחדת שאני ממליצה לכולם לקרוא.

ובכן,
הערכה רבה חש אני לכתב יאיר שרקי - גם כי הוא עיתונאי טוב. גם כי הוא אובייקטיבי במידה הנכונה. רציני במידה הנכונה. אינטיליגנט שהגיע מן המגזר שהגיע ופתוח לעולם. וגם כי הוא - [מחיאות כפיים ושאפו] אמיתי עם עצמו ועם העולם ונחשף בהיותו גיי. וגם כי הוא סלל שביל לאנשים כמוהו מהמגזר שלו.
בעודי קורא את "מי שסוכתו נופלת" ראיתי מול עיני את ביני כדמותו של שרקי.
אלא שביני לא היה אמיץ מספיק, כנה וכו' כדי לעשות מעשה שרקי - הוא התחתן, בית, הוליד עם רעייתו ילדים, בית כנסת, בית מדרש, תפילות והסתתרות מאחורי האמת והתייסרות.
ביני - בייניש מישיבה בגבעתיים ?! - אולי בגלל זה נפתח (סתם הרהור מטופש אולי).
סבל, סבלו, עד שהכנות יצאה החוצה וצפה פתיחות שהובילה לגירושין.
וצבי בן מאיר כותב שהקישקע סיפור יפה ואמן שיגיע הספר אל קהילת המגזר שיסלול גם הוא נתיב למי שצריך לצאת ולהיות פתוח עם עצמו וכנה עם סביבתו.
מה אגיד? אינני שייך למגזר דתי כלשהו - מכיר מפה ומשם - ושרקי וביני - אין עליהם.
כבוד גם לדמותה של אסתי רעייתו של ביני בסיפור על הקבלה, ההכלה, הדרך. לא מובן מאליו.
וגם, ומענין לא פחות - תמונה וצוהר אל עולמם של הביינישים [=בני ישיבה] איך מכירים, שידוכים בחברה, משמעות להכיר בשביל "לצאת" [=להתחתן]. משמעות הרב משקל ההמלצות שלו. משמעות המשפחה. ערך ומשמעות הקהילה, החברות - לא מובן מאליו, לא איש בדד יהיה כי אם קהילה בשבת ובחול. ועוד
ולמה ביני התחתן (חוץ מ"כי צריך", הרי הוא ידע בתוכו שאינו מסוגל לאהוב אשה) אבל כן ידע שחבר טוב הוא וכי הרגיש שבהיותו עם אסתר (המלכה), היא גרמה לו לרצות להיות טוב. שהטוב ממנו יצא והרע - לא יהיה).
למה נראה לי שגם ביני (קודם ואחרי היציאה) וגם שרקי - מוציאים מעצמם את הטוב.
כבוד לצבי בן מאיר - על הסיפור - טוב אתה.
***ומה הפריע לי? ובכן, משפטי השאלה, לא מסומנים בסימן שאלה.

ספר ביכורים יפה. רגיש ונוגע.
צבי בן מאיר כותב את סיפורו האישי - פותח, נפתח, ונועץ בקורא חץ.
על ביני ואסתר (כנראה סיפורו של הכותב) זוג צעיר מהקהילה הדתית הלאומית. הצפרדעים האלו מהביצה הירושלמית או הגבעת שמואלית, של ארוחות שישי או שבת ביחד שנמשכות שעות קהילתיות ארוכות וטובות. בני החברה שהתגלתה במלוא איכותה וערכיה במלחמה.
עליהם, אהבתם (למרות), הרצון ללכת בתלם המקובל, לבנות חיים ולהיות כמו כולם, ופרידתם. על יציאה מהארון בקהילה הזאת.
על החיים (תחשבו על השכן) מהדירה ליד, נשוי או פרוד או גרוש, שילדיו אצלו בימים ושעות קבועים.
על ההתלבטות, ההתחבטות, הרצון להיות כמקובל וכמו כולם ועל הקושי כשאתה שונה.
ואסתר - ואיך היא עם זה.
והתקווה מתחת לחופה להקמת בניין עדי-עד יציב של משפחה שמחה שהיה לסוכה.
הספר פותח בתמונה מסוף הסיפור ואז חוזר להתחלה.
כאמור, מסופר ממש ממש יפה.

רומן הביכורים של צבי בן מאיר הוא יצירה ספרותית מרשימה, המשלבת במיומנות סיפור אישי כובש ואינטימי, נטול חשיבות עצמית,עם משמעויות חברתיות ופסיכולוגיות, והוא מבוסס על סיפורו האישי של הסופר.
כמו מסתייג מהתפקיד הייצוגי המהדהד שלו,
"מי שסוכתו נופלת" הוא בראש ובראשונה סיפור אהבה בין גבר לאישה.
הוא מתאר את היכרותם, נישואיהם ופרידתם של ביני ואסתר, זוג ירושלמי דתי וצעיר.
הם עברו את המסלול השגור: ביני התחנך בישיבה תיכונית ובישיבת הסדר על ערכי הציונות הדתית — אהבת התורה ואהבת הארץ,
ורצון להקים בית כשר בישראל.
אסתר, עם המטפחת הגבוהה - היא האישה שהוא אוהב. אבל יש לו סוד, שאשתו שותפה לו.
נגזר עליהם להתמודד עמו יחד, ובתוך כך לבחון את טיבה של הזוגיות שלהם ואת מחיריה.

האם אפשר לחיות חיים משותפים ללא תשוקה מינית?
לאורך ההיסטוריה, חוזה הנישואים היה בעל אופי כלכלי ומעמדי, שאיפשר רווחה והעמדת צאצאים באופן חוקי.
התשוקה המינית מוקמה פעמים רבות מחוצה לו.
נישואים שלא כללו יחסי מין מסיבות דתיות או אחרות אף הוכרו על ידי הכנסייה, וכונו: "נישואים ג'וזפיטיים" - על שם יוסף ומריה, הוריו של ישו,
והם התבססו על ברית רוחנית ורגשית.


אבל החסך של ביני ואסתר לא כרוך רק בהגשמה מינית.
הם אוהבים זה את זה, אבל מערכת היחסים שלהם נגועה באי־שוויון רגשי: היא רוצה את המגע שלו, הוא מספק אותו מתוך תחושת חובה.
המודל שביני ואסתר מנסים לקיים הוא פגום משום שהוא א־סימטרי, והוא גובה מחיר משניהם,
כמו שאסתר מנסחת היטב בסוף הספר:
"דשא בלילה - אם לא מאירים אותו היטב, הוא נהיה רצועות חשכה עמומות ואפלות ,שאת דורכת בהן, ובכלל את לא
יודעת על מה את דורכת"

הרבה זמן שלא קראתי כך ספר, בנשימה אחת.
אבל מרגע שפתחתי את 'מי שסוכתו נופלת' של צבי בן מאיר הנפלא והמדייק בכל מילה, הוא לא זז מתוך ידיי.
מקטין יהיה לקרוא לספר הזה מניפסט. הוא לא, הוא רגש טהור וזך, כמו ניגון שלם הגדול מסך מילותיו.
זעקה וקול, שמועברים בחסד, בעדינות ובדיוק שאין כדוגמתם.
"מי שסוכתו נופלת" הוא רומן יפהפה, שמראה איך ספרות טובה היא לפעמים כמו צל ומי באר.