פרולוג – הקול הכפול
נולדתי עם זיכרונות של אחרים. אני לא זוכרת מתי זה התחיל, יום אחד הבנתי שאני חיה סיפור שלא שייך לי. אולי זה היה כשהייתי ילדה והבנתי שאמא שלי היא לא כמו אמא של חברותיי לכיתה.
אולי זה היה דווקא בגיל שבו הפכתי לאמא בעצמי, ופתאום התנגשה בי ההבנה.
היא שרדה, אני נשאית.
הספר הזה נולד מהשבר הזה, וגם מהשלם.
זה סיפור בשני קולות: קולה של אמא, ניצולת שואה, שנושאת בגופה ובנפשה את מה שאי אפשר לשאת, את מה שאי אפשר להבין, את מה שאי אפשר לעבור, וקולי שלי, בתה, שנולדה אל תוך התקומה, אל תוך ההישרדות, אל תוך הנורמליזציה.
כל אחת מאיתנו כותבת בגוף ראשון. לא אחת על השנייה, אלא כל אחת מתוך עצמה. שני סיפורים שלמים שנפגשים.
לא רציתי לכתוב "עדות" במובן התיעודי. רציתי להבין איך הסיפור שלה נמצא בי. לא רק בזיכרונות שסופרו או הוסתרו, אלא בגוף, במילים, בשתיקות, בזיכרונות, בהתנהלות, בפחדים, בהרגלים, באימהות, באהבה. רציתי לאפשר לשני הקולות להתקיים זה לצד זה. לא כפרשנות, לא כהסבר, אלא כנוכחות, מהולה בהרבה אהבה וגעגוע.
לכן הספר בנוי כקלידוסקופ דו קולי כאשר שני הקולות שונים ואינם מסודרים תמיד באותו סדר.
לפעמים נדמה שהסיפור של אמא קרה לפני עידנים, לפעמים הוא מתרחש בתוכי, עכשיו. לפעמים הסיפור שלי נשמע רחוק מהשואה עד שמבינים שהוא המשך שלה - בשפה אחרת, בפלנטה אחרת.
השתדלתי לא לייפות ולא לרטש. לא את מה שנאמר, לא את מה שמתואר ולא את מה שנשמר בהרגשה.
והאומץ הזה, לספר את סיפורה של אמא בגוף ראשון, לכתוב את עצמי מול ובתוך הסיפור שלה, היה אולי הצעד הכי קרוב שעשיתי אליה.
הספר הזה הוא לא סיפור על "איך היא ניצלה", זה גם לא סיפור של חקר גנטי או פסיכולוגי על "טראומה בין־דורית". זה פשוט ניסיון לארוג שתי נשימות. נשימה שנאבקה לחיות את החיים, ונשימה שנולדה לתוך הזיכרונות.
ואם תהיו קשובים, אולי תשמעו את הרווח ביניהן.
בין ספה ורודה להרי הקרפטים
בית בלב. כשמו כן הוא. בית. בלב. נכנסת לשם ומקבלת חיוך בכניסה. לא תמיד החיוך הכי גדול, אבל הוא שם. מין ניסיון להגיד, "הגעתם הביתה. את יכולה להיות רגועה."
אני מקפידה לברך כל אחד בבוקר טוב. כל אחד ואחת. גם אם הם בקושי שומעים. גם אם אני לא בטוחה שהם יודעים מי אני. הם יושבים באולם הכניסה. חלק מפטפטים. שיחות קטנות כאלה, יום־יומיות. מילים שממלאות את הזמן. חלק משחקים קלפים. בקצב שלהם. כל תור נמשך דקות ארוכות. חלק גומעים קפה או תה, מחזיקים את הספל בשתי ידיים. עוגן קטן בתוך היום הארוך שלהם. חיים של קהילה. חיי חברה של דיור מוגן. אמא לא איתם. היא לא אוהבת לרדת למטה. לא אוהבת את הרעש. את הדיבורים.
אמא אוהבת את החדר שלה. את הכורסה שלה. את השקט שלה. את הלבד שלה. התחושה שלי תמיד שהיא איכשהו מרגישה את הקושי שלה להשתלב.
אני עולה אליה. קומה ראשונה. חדר 101. מספר שקל לזכור. אני לוחצת על הידית ונכנסת אל הדירונת הקטנה. "שלום אמא, מה שלומך?" כך אני שואלת תמיד, גם כשאני כבר יודעת את התשובה.
היא מחייכת חיוך קטן. חיוך של "אני כאן", לא יותר. "אני בסדר," היא עונה. תמיד היא בסדר. תמיד. כמו תשובה של מי שכבר לא מצפה שהמציאות תשתנה.
ואז היא שואלת, "ואיך את?" ואני לא בטוחה שהיא באמת יודעת מי אני. אולי כן. אולי לא. לפעמים אני רואה בעיניים שלה מין הבזק קטן, רגע של הכרה. ואולי לא, ואני רק רוצה שזה יקרה. שתזהה אותי.
אני יושבת לידה, בדיור המוגן, על הספה הוורודה. אני אוהבת את הספה הזו. ספה ורודה שאוצרת הרבה זיכרונות ורודים. זו אותה הספה שהייתה בדירת ילדותי בתל אביב. אני זוכרת את אבא ואמא מאושרים כשהספה ושתי הכורסאות התואמות הגיעו הביתה, חדשות וארוזות בניילון. ספה שראתה ימים טובים. של משפחה. של אושר. של שבתות רגועות. של שיחות משפחתיות אל תוך הלילה.
אמא לא יושבת על הספה. היא יושבת בכורסת הטלוויזיה הגדולה. הכורסה שהייתה המקום הקבוע של אבא. כזו שאפשר להשכיב, להרים רגליים. "הכורסה של ארצ'י בנקר", קראנו לה.
אף אחד לא ישב עליה לבד מאבא. הייתה בזה הסכמה שקטה של כולנו. וכשאבא נפטר, אמא התחילה לשבת על הכורסה הגדולה. "זה נותן לי הרגשה שהוא קרוב אליי," ככה היא חזרה ואמרה.
כשאמא עברה, או יותר נכון כשהעברנו אותה לדיור המוגן, הבאנו גם את הספה והכורסה הגדולה. היה לנו ברור שלא משנה מה, היא צריכה להיות מוקפת במשהו מוכר. להביא איתה קצת בית. קצת מוכר. קצת אהוב.
אני מביטה באמא. תמיד היא הייתה כל כך יפה. אצילית. טיפ־טופ כזו. תמיד מוקפדת. תמיד מסודרת.
גם עכשיו היא נראית כך. למרות השנים. למרות השבריריות. יש בה מין אלגנטיות טבעית כזו, שלא נעלמת.
היא מסתכלת עליי, או יותר נכון העיניים שלה מופנות לכיווני. עיניים שפעם היו מלאות חום ואהבה. היום אני לא יודעת אם היא רואה אותי. עיניה קצת חסרות הבעה. או אולי אני זו שמתקשה לקרוא את מה שיש מאחורי המבט.
ושוב היא אומרת בהחלטיות,
"אני רוצה את אמא. ראית את אמא?" ושוב, "איפה היא? איפה אמא שלי? היא הייתה אצלי אתמול, והיום לא הגיעה."
אני מכירה את השאלה הזו. אמא שלה, מומו, סבתא שלי, נפטרה לפני עשרים וארבע שנים.
בהתחלה הייתי משפילה מבט, נאנחת, ואז לוחשת תשובה באותה מנגינה מוכרת, "אמא שלך נפטרה."
אבל מהר מאוד הבנתי שאין בזה טעם. היא תשאל שוב. ועוד פעם. ועוד פעם.
"אמא שלך איננה," אני אומרת, באנחה, בעייפות, "אני לא יודעת איפה היא."
משפט שאמרתי כבר עשרות פעמים.
"מה זאת אומרת איננה?" היא מתעקשת, "איפה היא?" צליל של סרבנות ילדותית בקולה.
הקול שלה פתאום נשמע כמו קול של ילדה. קטנה. מבולבלת. חסרת אונים.
אני יודעת שהחלטתי להפסיק עם זה, אבל זה חזק ממני. ואז אני אומרת שוב, בשקט, לאט, את מה שנשבעתי לעצמי לא להגיד יותר. "אמא שלך נפטרה לפני עשרים וארבע שנים. היא איננה."
היא שותקת. ואז שוב, "מה זאת אומרת? אני רוצה את אמא. רוצה את אמא," היא חוזרת במונוטוניות.
אני מרגישה מחנק בגרון ואז יוצאות לי המילים בלי שליטה. בלי מחשבה.
"גם אני רוצה בחזרה את אמא שלי," כך אני אומרת. ואז תופסת את עצמי. כועסת על עצמי.
מצטערת. מרגישה ייסורי מצפון על האמירה חסרת הטעם. כן. אני גם דומעת קצת.
היא שותקת. מאוד שותקת. עיניה חסרות הבעה. או ששוב אני לא מצליחה לקרא את מחשבותיה.
"אני רוצה ללכת הביתה," היא אומרת. ואני שואלת, "לאן, אמא? לאן את רוצה ללכת? לדירה שלך בתל אביב?" (אמא גרה בתל אביב ברחוב סוטין, שישים שנים, עד שעברה לדיור המוגן).
"לא," היא אומרת בנחרצות, "מה פתאום תל אביב. אני לא גרה בתל אביב. רוצה הביתה לסיגט."
סיגט הייתה הבית. לא רק מקום מגורים. עיר יפהפייה, חבויה בין הרים ונהרות. שייכת לחבל טרנסילבניה, שנדד אז בין רומניה להונגריה. בבית דיברנו רק הונגרית.
זו הייתה השפה שדיברנו, שחלמנו, שאהבנו. אבל בבית הספר למדנו ברומנית.
כך גדלנו, עם שתי לשונות בפה, ועם זהות אחת בלב. זהות הונגרית. בלי שאלה בכלל.
שמה של סיגט תמיד מזכיר לי שיר ערש עתיק, עטוף בריח עץ רטוב, עשן קמינים וצליל פסיעות על מדרכות אבן. עיר קטנה בלב טרנסילבניה, עטופה גבעות ירוקות ונהרות גועשים בעונות הגשם, עיר שמחבקת את תושביה. כך זה היה שם, לפני שהעולם השתנה. סיגט הייתה הבית שלנו.
השם טרנסילבניה פירושו מעבר ליערות. פירוש השם סיגט הוא אי, למרות שזה בעצם חצי אי. סיגט ממוקמת במפגש הנהרות "איזה" ו"טיסה". במשולש הגבולות רומניה, מולדובה ואוקראינה. סיגט הייתה עטופה בטבע שאי אפשר היה להתעלם ממנו. כשעומדים בסיגט, ומרימים מבט מעלה, ניתן לראות את הכחול העמוק של מי הנהרות, את הירוק העז של היערות בהרים מסביב, הרי הקרפטים. ירוק כזה שאין לו שם בעברית. ירוק עמוק. בסיגט, בחורף מושלג, היינו מחליקים על אגמים קפואים, ובאביב, כמה היא יפה באביב. יש בה הרבה פארקים עם לא מעט עצי תפוח, ובעונה המתאימה, העצים כורעים מכובד הפירות, וריח התפוחים נישא למרחוק.
בסיגט התגוררה אוכלוסייה יהודית ונוצרית, חילונית ואורתודוקסית. 40% מתושבי העיר, כ־13,000, הם יהודים. כיהודים, לא רק שלא הרגשנו זרות, אלא חיינו בשכנות הרמונית עם שכנינו הנוצרים, חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי של העיר.
ישנם מקומות עם זיכרונות שלא עוזבים אותך. כאלה שכשאתה חושב עליהם אתה מרגיש געגוע פיזי כמעט. תחושה כזו של מתיקות אין־סופית, שלעיתים מהולה גם במרירות של העתיד לבוא. אתה נושא מקומות כאלה בתוכך כמו מנגינה ששמעת פעם, עוד לפני שהכרת את המילים. כך סיגט בשבילי. מקום שאני עדיין מרגישה אותו מתחת לעור. חלק ממני. סיגט לא הייתה מרשימה, נוצצת או עשירה במיוחד. אבל התפר הזה, שבין טבע פשוט לאנשים פשוטים, יצר הרמוניה רבת עוצמה. הסמטאות היו עשויות מאבן ומריחות. ריח של לחם, של טבק, של עץ שרוף, של גשם ראשון, של שלג. הבתים היו נמוכים, קירותיהם צבועים בגוונים דהויים, תריסי עץ חורקים, גגות משופעים שהשלג נמס מהם לאט, כאילו הוא יודע שיש זמן. ועם כל היופי הזה, או אולי בגללו, הלב תמיד חוזר אל הבית. אל החום. אל המשפחה.
הקהילה היהודית הייתה הלב הפועם בסיגט. אפשר היה לשמוע את החיים היהודיים אפילו כשלא הקשבת. מתוך בתי המדרש, מהחלונות בשישי בצוהריים, מהשירים שהאימהות שרו לילדים בערב, או מהקול של אבא קורא עיתון יידישאי בפינה של החדר.
בשבתות, העיר כולה הייתה עוטפת עצמה בלבן. לא רק השלג אלא האור הזה שמגיע כשאנשים מאיטים. גברים לבושים במיטב בגדיהם פוסעים לאט לבית הכנסת, נשים עורכות שולחן בקפידה, ילדים נועלים נעליים מצוחצחות, ריח דגים ממולאים מתגנב מבית לבית. רגעים קטנים שמחזיקים בתוכם חיים שלמים.
אנשים ידעו שמכירים אותם, שרואים אותם. זו אולי אחת התחושות האנושיות ביותר. הידיעה שאתה מוכר, שייך, חלק מפאזל גדול יותר. לא כתוצאה של הצלחה או מעמד, אלא פשוט כי אתה שם, נוכח, וכולם מסביב גם שם. זו הייתה קהילה אמיתית.
בשבתות, סיגט לבשה חג. כשהלכת בפארק בשבת, ראית נשים במטפחות וגברים במגבעות שחורות צועדים יחד לבית הכנסת, הילדים רצים לפניהם בבגדיהם המגוהצים. ביום ראשון יכולת לחזות במשפחות התושבים הנוצרים בדרכם לכנסייה. הכול זורם על מי מנוחות. אימהות מטיילות בפארקים עם העגלות, כולם נינוחים ומחויכים.
מעבר לעיר, יערות הקרפטים העבותים התרוממו בירוק עמוק. בקיץ היינו יוצאים למסעות קטנים אל הנהר הזורם, טובלים רגלינו במים הצוננים. אבא היה מספר סיפורים על ההרים ועל האנשים שחיו בהם במשך דורות. באוויר תמיד הייתה תחושה של חופש, של אין־סוף אפשרויות.
כשהשלג ירד בחורף, העיר הייתה מתכסה בשמיכה לבנה, והחיים האטו את קצבם. ערבים ארוכים של משפחתיות ליד האח. ריח תפוחי אדמה אפויים וקינמון באוויר. היינו מרגישים מוגנים, שייכים, אהובים.
אני עדיין מחפשת את סיגט בכל מקום אליו אני הולכת. את סיגט שלי, שאיננה עוד.
