#
ג'ק לונדון נהג לקנות רעיונות לסיפוריו מסינקלר לואיס. כל רעיון עלה לו 7.5 דולר, ואם לשפוט לפי מה שקראתי ממנו, הסיפורים שנכתבו לפי הרעיונות הקנויים היו כנראה מוצלחים ואיפשרו לו להתפרנס מהם היטב. איך הרגיש לואיס, כשקרא את הספרים המוצלחים שלא הוא כתב? מן הסתם לעס את עצמו ובלע את מררתו. זה, לכאורה (לא באמת), נושא הספר הזה. מאוסים בעיני אלה המנצלים כישרון של מישהו אחר כדי להשיג רווחים לעצמם. אם כי רק

הספר הזה מכיל 7 סיפורים קצרים של מורקמי ומטבע הדברים צריך לפרט לגבי אותם סיפורים. אז ככה.
בעצם, אין מצב שאפרט בנוגע לכל סיפור. חובבי מורקמי המושבעים ממילא קוראים כל ספר שכתב ויכתוב, כולל את רשימת המכולת שלו. גם את הספר הזה יקראו ולכן אפשר לתאר באופן כללי ולא לתת סקירה של כל סיפור.
מורקמי מתאר גברים במצבים שונים בהם הם באים באינטראקציה עם נשים ומה זה עושה להם, מזקפה ועד התאבדות, מעונג עד חידלון.

עם עובד היתה מתמיד אות להוצאת ספרים ראויה ומעבר לכך. הזמנים השתנו ועתה ההוצאה הזו נלחמת על מקומה בין הוצאות רבות אחרות, וזה לא נראה טוב. לא טוב משום שעתה עם עובד מוכנה להוציא כל ספר לא ראוי, ובלבד שעדיין תותיר חותם בשוק הספרים. חסדים קטנים הוא מסוג הספרים שהם תעתיק מסרט לכאורה, ספר (וסרט) מיותרים בהחלט.
במה דברים אמורים?
הספר מסופר משתי נקודות מבט מקבילות היכנשהו בארה"ב, משהו שמחוקק נינוח ואינטל

אז איפה איפה הם הספרים ההם, עם המתח והחדשנות, עם הכתיבה הנפלאה (טוב, פה אני חורגת מהמנגינה הידועה), הטוויסטים הבלתי נגמרים של הרלן קובן. הנעלמים, דיו חיוור, התמימים, משחק הצייד, היער, הזדמנות אחרונה, אל תגלה.

אבל מי שהופך את התפירה המשובחת לקונפקציה עלובה שבה מפיקים 9000 חתיכות ליום, מוריד את הספרות שלו למקום לא ראוי.

חבל חבל חבל. חבל שאני מתפתה שוב ושוב לרכוש את התוצרת הקלושה והמתייפייפת

ג'ייקוב בונר הוציא לאור ספר אחד, די מצליח, ומאז הוא מנסה ללא הצלחה לשחזר את תהילתו הזמנית. הוא מחלטר בכל מיני עבודות של מנטורינג, עריכה ולימוד כתיבה והולך ומתייאש מהסיכוי להצליח להוציא עוד ספר טוב.
אחד מתלמידיו, בחור שחצן ולא נעים בשם אוון פארקר, מגיע לתוכנית בה ג'ייקוב מלמד כתיבה אבל מודיע לג'ייקוב מראש שהוא לא באמת רוצה ללמוד שום דבר, הוא כבר יודע לכתוב ולא רק זה - יש לו עלילה כל כך מוצלחת שההצ

אם בספר הקודם שקראתי, הופיע בית קפה עם חתולים, אז בספר הזה יש בית קפה מוזר לא פחות: בית קפה שמאפשר ליושביו לחזור בזמן.

אם היו שואלים אותי לאיזו תקופה בעבר, או אפילו בעתיד, אני רוצה להגיע, היה לי קשה כל כך לענות כי יש הרבה אופציות. בתום הקריאה בספר הזה, האופציה של לחזור בזמן ליום שבו התחלתי אותו, נראית אופציה לא רעה בכלל.

ולמה? כי מדובר בספר מלא בקסם, אמפתיה ורגש, סיפור גדוש בעדינות יפנית כש

מי שקורא אותי, יודע שאני חובבת ממוארים ואוטוביוגרפיות. במילים אחרות - תמיד ריתקו אותי אנשים מוכשרים בכל התחומים והפעם מדובר באחד הארכיטקטים המוערכים בעולם, שהוא, אפשר לומר כמעט משלנו, תוצרת כחול לבן. ארכיטקט קנדי/ישראלי/ אמריקאי, ועד כמה חבל שבארץ לא תמיד מפרגנים למי שחי ויוצר ומצליח בחו"ל...

"אילו קירות יכלו לדבר" הוא סיכום אישי ומעמיק של כלל עבודתו וחייו של ספדיה, מי שתכנן שורה ארוכה של מבני

#
במרתף אחד ביפן יש בית קפה עתיק. במקום יש רק שלושה שולחנות לזוג, שלושה כיסאות ליד הבאר ושירות לא ידידותי. בכיסא אחד מסויים אפשר לחזור בזמן לתקופה שהחוזר קובע. התנאי הוא שאפשר להישאר באותו זמן רק כל עוד הקפה – שחייבים לשתות אותו – לא מתקרר. אי אפשר להשפיע מהסיור בעבר על ההווה, אבל אפשר ללמוד המון דברים על עצמך ולנסות להשלים את מה שלא הספקת.

על פניו – רעיון מקסים שהיה אמור למצוא מאד חן בעיני. י

לפני למעלה מחצי שנה קראתי את הספר הנהדר, המתוחכם והמבריק הזה. רציתי לפני כמה ימים לכתוב עליו ביקורת, אבל חצי שנה זו תקופה ארוכה בשביל קשישה כמוני ולכן ההחלטתי לקרוא אותו שוב לפני ביצוע המשימה.

ג'ייקוב פינץ' (ע"ש אל תיגע בזמיר) בונר (קיצור של ברנשטיין, עכשיו אתם מבינים לאיזו אומה הוא שייך) (מרוב סוגריים אני צריכה להתחיל את המשפט שוב) ובכן, ג'ייקוב המתקרא ג'ייק חיבר ספר אחד שנחשב הבטחה בקרב החוג