“נכנסתי בעקבות הערה קצרה של מורי ל"תקופת בשביס זינגר" שלי. נכון, קראתי כמה מספריו בעבר, אבל עכשיו אני מנסה להשלים את החסר ולקרוא עוד ועוד ממנו.
והספר הזה - סרטיפיקט - הוא לא ספר טיפוסי של בשביס זינגר.
הספר הוא מאד ריאליסטי. אין כאן דימיונות וחלומות ועולמות ספק-מיסטיים. יש כאן הרבה מאד כתיבה מציאותית. לפעמים כואבת ופוגעת, לפעמים נראית כמו כתבה עיתונאית. אבל זהו בשביס זינגר והכל כתוב אצלו בכשרון ענק.
הספר מציב מראה להרבה מאד אנשים - לאלו שחשבו שהציונות מורכבת רק מצעירים עזי רוח וחזקים שבאו לגאול את אדמת המולדת. לאלו שחשבו שלרוב האוכלוסייה המילה ציונות לא אמרה כלום. לאלו שחשבו שלציונות לא היו תנועות מתחרות. כאן הכל ארוג אחד בשני - רוחות המהפכה הקומוניסטית והמציאות של החיים ברוסיה הקומוניסטית המתגבשת, היהודים כחלק מהמהפכה הקומוניסטית (אלו שנשארו בפולין ואלו שחצו את הגבול כדי להיות ממש ברוסיה), הפרעות באוקראינה (ממש מעבר לגבול) והפוגרומים ביהודים שם, ההתמודדות עם רוחות הלאומנות בפולין עצמה, השפעת הסכמי סוף המלחמה על פולין וגרמניה (דנציג כ"עיר חופשית"), ההגירה לאמריקה וההגירה לארגנטינה כולל הדחת הנערות היהודיות לזנות שם, המאבק ברחוב היהודי בין החסידים והמתנגדים כאילו אין איום חיצוני... והכל בתוך עוני נורא וחיים בשולי החברה.
ובתוך כל אלה - אדם "תועלתני" שנתקל בהזדמנויות להתקיים ברמה סבירה (נשים בעלות קצת יותר כסף שיכולות לתת לו לאכול או איפה לישון) שפתאום נופלת לידיו הזדמנות לקבל סרטיפיקט אם יתחתן בנישואין פקטיביים עם נערה יהודייה מבולבלת שמאוהבת בכלל במישהו אחר...
הכל ריאליסטי מאד והכל כואב מאד.
אני חייב להודות שבשביס הצליח לעורר אצלי חשיבה חדשה על ההגירה לארץ ישראל והתנועה הציונית. זה לא בדיוק מה שלמדנו בבית הספר... אבל דווקא הספר הזה הסביר לי מדוע רבים כל כך מעולי העליות השונות נשברו מהר ונטשו את ארץ ישראל אחרי זמן קצר.”

“את הספר הזה מצאתי במילואים. היינו אז בקו ליד החרמון. אחת הפלוגות שעברה שם לפנינו כניראה מאוד אהבה לקרוא, כי כשאנחנו הגענו היה שם קרטון ענק שישב על משטח עם מאות ספרים (בחיי). לצערי החברה שלנו פחות העריכו את האוצר, וכשהגענו הוזיזו אותו בסידורים אל מקום חשוף לחורף של צפון הרמה.. כבתור אוהב ספרים זה שרף לי בלב ובעיניים, ודאגתי לחלץ משם את כל הספרים למקום בטוח (יחסית.. ומקווה כל כך שהיום הספרים בטוב). תוך כדי המבצע שלי בחרתי לי כמה ספרים שסיקרנו אותי, וזה היה אחד מהם. מאז קראתי את כולם, או לפחות ניסיתי לקרוא. בסופו של דבר שלושת הספרים שאהבתי והשארתי בספרייה שלי היו הספר הזה, תשמעו סיפור (גם של י"ב זינגר) ובית קרנובסקי (שחיבר י"י זינגר, האח של. ספר מדהים וכואב. עשר מעשר). ומעבר לקשר המשפחתי כמובן אפשר לראות מה משותף לשלושת הספרים האלה- כולם מדברים על יהדות מזרח אירופה, רגע לפני שהכל שם הלך לאיבוד..
זאת הייתה הפעם הראשונה שקראתי ספרים מהזאנר הזה, וגיליתי שהדמויות והעלילות האלה נכנסות לי ללב ולנשמה. כבתור דתי לשעבר, שעזב בכאב ובגיל מאוחר יחסית את הדרך, אני מרגיש שיהדות מזרח אירופה של אז היא אני. המוני יהודים שמחפשים את דרכם בעולם, קרועים בין בית אבא לרעיונות ואידיאלים חדשים. מנסים לשרוד בעולם ותוך כדי גם לשנות אותו. ועל הדרך זה ניראה שהם היו כל כך עסוקים בלקרוא, ולקרוא הכל. לא פלא שכמה ממיטב המוחות יצאו מהקהילות האלה. אנשים שלא פחדו לשאול שאלות ולהטיל ספק, אבל היהדות נשארה להם בעורקים. האנשים האלה הם השראה בשבילי והייתי רוצה לחבק כל אחד ואחד מהם. הספר הזה והגיבור הראשי בפרט נגע לי בלב. גמרתי את הספר בשבת אחת ונהנתי מאוד. אמנם קראתי ספרים טובים ממנו אבל כמו שכתבתי הזאנר הזה מרגש אותי והספר בהחלט מצויין.
וסתם למען הגילוי הנאות, אני ממוצא מזרחי בכלל. לצערי בבית הספר שלמדתי בו עד הישיבה תיכונית, אשכנזי היה סוג של מילת גנאי (והיה אפשר לספור עם האצבעות כמה אשכנזים היו בכל בית הספר..). וזאת הביקורת הראשונה שאני כותב בסימניה (אחרי שאני כבר שנים משוטט לי כאן מדי פעם)”

“הימים הם ימי טרום הקמת מדינת ישראל, הימים שבין שתי מלחמות העולם, שנות העשרים בעיר וורשה. זהו סיפורו של דוד בנדיגר יהודי מזרח אירופאי המגיע לוורשה העיר הגדולה לבדו. דוד הוא סופר צעיר וחסר כל שלעיתים מגיע עד פת לחם ועושה כל שביכולתו לשרוד בסצנה הספרותית הוורשאית התוססת של תקופה זו. סביבו שלל דמויות יהודיות רבות חלקן עשירות ומתוסבכות כגון הגברת מינה שמתחתנת איתו בצורה פיקטיבית כדי שתוכל לעלות לארץ ישראל ולפגוש את אהובה שמחכה לה. דוד מקבל סרטיפיקט לעליה ארצה ומינה יכולה להצטרף אליו רק אם תתחתן איתו, היא משלמת לו כסף כדי שיתחתן איתה פיקטיבית. דמות חשובה נוספת בעלילה הייצרית המורכבת שאורג לנו בשביס-זינגר היא סוניה, אהובתו לשעבר של דוד שעדיין לא איבדה תקווה לזכות בליבו. נשים נוספות סביב דוד בסיפור הן אדושה ובלה המשכירות לו חדר מעופש וחסר חלונונות לגור בו ועם אדושה כמובן, איך לא נרקם לדוד סיפור אהבה חדש. בשלב מסויים מגיע לוורשה אחיו של של דוד ואף אביו המוסיפים לפסיפס העלילתי הצבעוני.

הסצנה הספרותית הוורשאית בתקופה זו פורחת תחת הנהגתו של י.ל.פרץ והיא מתוארת על ידי שלל דמויות שרובן כנראה מדמיונו של בשביס-זינגר בעוד שאת הדמויות המרכזיות האמיתיות שפעלו בתקופה הוא כמעט וכלל איננו מזכיר. י.ל.פרץ עצמו מוזכר פעם אחת ומאוד בקצרה. הסיפור זורם ותוסס כל הזמן ואין רגע דל וכתוב בצורה קריאה מאוד. התירגום מיידיש הוא טוב, אך אני בטוח שהקריאה בו בשפת המקור הייתה מהנה הרבה יותר. התרגום של עופרה עופר הוא קריא וזורם, אך ההרגשה היא כי משהו מהעומק הספרותי של בשביס-זינגר ומחיוכו נעלם בתרגום.

בשביס זינגר יודע לרקום עלילה מורכבת עם שלל דמויות יהודיות אופייניות לתקופה. הדמויות מתוארות בצורה מוחשית ואמיתית והן ייצריות ומיניות מאוד ובעלות דעות פוליטיות שונות, חלקן קפיטליסטיות, חלקן קומוניסטיות, והן כולן משולבות זו בזו במארג מדוייק מסביב לציר העלילה המרכזי הסובב סביב דוד בדינגר הדמות המרכזית.”

“"נראה היה לי שאין שום סדר בחיי, או שהם דומים לרומן סבוך המכיל תקופות של עגמוּת ומתיחוּת, ספר מכאיב מכדי לקרוא אותו, אבל מרתק מכדי להניח אותו."

כבר כשהתחלתי את הספר, הכל היה לי מוכר. מאוד מוכר. אז הרגשתי צורך לבדוק, ומיד הלכתי אל הספריה שלי. התחלתי לדפדף בין כל מיני ספרים שלו שחשדתי בהם, והופ! נפלתי על האחד: "מוארשה ועד ניו יורק" הטוב מבין ספריו האוטוביוגרפיים, שם סיפר על תהליך ההבשלה שלו בעניין הבריחה לארה"ב, וכרגיל, משולש האהבה המוזר שלו שהפעם גם הגיע עם תוצאות של ילד וכו' כידוע.

בכל אופן, קו העלילה זהה מאוד בין הספר האוטוביוגרפי לבין הספר דנן. זהה בעוד רוב השמות שונו, גם של ב"ז עצמו (ושל אביו ואחיו). הספר לכשעצמו מאוד חביב, לא מצאתי בו חידוש בשביסזינגרי, אני חושב שהוא נכתב בתקופת האמריקה שלו (ותורגם מאנגלית לא רע) מה שגם מעיד על האיכות שלו שלטעמי מחולקת לפי תקופות אצלו.

יפה לראות איך הוא הצליח לבטא את החיים שלו לכדי סיפור קצת אחר, כמו שציטטתי מהספר גופא בהתחלה.”