כרגיל אצלי הספרים מגיעים אליי לגמרי במקרה; כמעט שאינני קונה ספרים פשוט כי הספריה שלי מפוצצת בספרים שאישתי או אני קנינו בעבר...
אז הספר הזה ששלפתי מהמדף נראה כמיועד לבני-נוער אבל מבוגרים (כמוני) בהחלט יכולים לקרוא בו...
בגוף ראשון מספר פה נער מתבגר בשורת מכתבים שהוא כותב אל דמות בלתי-מזוהה
(שבאותה מידה יכולה להיות "יומני היקר"...)
על מה שקורה לו כששני נערים מבוגרים יותר – אח ואחות
"מאמצים אותו" ו"עוזרים" לו לחוות את חוויות החיים.
הספר מקבל השראה רבה מ"התפסן בשדה השיפון"
וממש לא במקרה מוזכר"התפסן" כאן פעמים רבות
כאחד מהספרים שהנער הזה קורא
ועוד מוזכרות כאן קלסיקות אמריקניות רבות שמישהו מעביר לו וממליץ לו לקרוא...
יש כאן "נקודות מפגש" רבות עם הספר הנ"ל גם כאן מתרחש הסיפור בניו יורק. גם כאן מגלה הנער
את חוויות המין לסוגיהן השונים עם נערות ונערים
אלא שכאן מפורט הרבה יותר מי עשה מה ולמי...
וגם כאן מגלה הנער שלא כל מה שנראה תמים מבחוץ הוא בעצם משהו אחר...
כאמור אין כאן שום "פסגות ספרותיות" חדשות
אבל בסך הכל עוד ואריאציה של "ספר התבגרות" שהוא די נעים לקריאה.

לא חשבתי שאני אחזור לכתוב את ביקורת הפרידה שלי אי פעם.
אבל הנה אני כאן, אחרי שנה ושבעה חודשים מאז הביקורת האחרונה. זה מרגיש לי יותר. כמעט התגעגעתי.
ורציתי להגיד לכם עד כמה אני אוהבת את הספר הזה.



הספר הזה מספר על ילד דפוק. הוא בוכה יותר מדי ושואל שאלות כנות עד בוטות וחי בילדות שלו ויכול ללכת מכות מצוין ולא לזכור איך, הוא יכול להתאהב במישהי ולנסות להדחיק במשך חודשים, הוא יכול לקרוא ספרי מופת ולא להבין, הוא יכול לעשן סמים כי החברים שלו מעשנים ולא להבין, הוא יכול לדבר על יחסי מין ולא להבין, הוא יכול להקשיב לשיר של הסמית'ס או של הביטלס במשך שעות וכמעט להבין. כמעט.
צ'ארלי הוא ילד דפוק. הוא לא מתאים והוא חריג והוא לא זוכר את הדברים החשובים באמת כשצריך. הוא יכול למצוא את עצמו ערום בשלג באמצע החורף ולרצות להפסיק הכל ולא להבין את מה. יש לו יותר מדי רגשות ופחות מדי מילים בשבילם, למרות שהוא דווקא יודע לכתוב מצוין. צ'ארלי עובר כאילו מסע התבגרות אמריקאי קלאסי, אבל הוא לא המתבגר הקלאסי, הילד הבודד אבל המצחיק שהגדולים והמנוסים אימצו ופתאום הוא מתנסה באהבה ואלכוהול וסמים ומוזיקה חדשה וחברים חדשים ומגיע לקתרזיס או משהו כזה. צ'ארלי שונה. כן, הוא מתבגר בדרך הזו. אבל הוא לא כזה.
צ'ארלי הוא אני, במובן מסוים. הוא אני וכל מי שהיה פעם יותר מסתם בודד. שהיה לו חור פוער וכואב בלב ובזיכרון והוא ניסה למלא אותו בכל דבר, במילים של אחרים, בריגושים של אחרים, בקולות של אחרים. שהרגיש יותר מדי עד שהוא רצה פשוט להיות נורמלי ולא ידע איך. שהכל היה אמור להיות בסדר אצלו, ופשוט לא היה. שאנשים שאלו אותו אם הוא מסומם כשהוא אף פעם לא היה. שהוא הרגיש בודד מכל הסיבות הלא נכונות וניסה להיחשף לדברים נפלאים. שמוזיקה איכשהו הייתה הדבר היחיד שדיבר בשפה שלו. שהבין את כל האחרים ולא את עצמו. שכתב וכתב וכתב ושום דבר מזה לא רוקן את מה שהיה בו.
אני חושבת שהספר הזה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא כי הוא מצליח להעביר בדיוק את זה. להיות דפוק ולשם שינוי לא שנון-ולא-מודע-לעצמו או משהו כזה. כן, צ'ארלי חכם מאוד וקורא ספרות איכותית ומקבל מצוין בכל המקצועות ורגיש להפליא. אבל יש בו משהו מהיסוד שיכול להתחבר באמת רק למי שהוא גם דיסק שרוט בעצמו.
הדיסקים השרוטים של צ'ארלי הם פטריק וסם. אנשים שנראים מקובלים וקלים ומצחיקים ומתבגרים טיפוסיים, אבל בעצם כל כך מלאים אהבה ורגישות ורוך וחספוס ועצבות עמוקה ושריטה עמוקה עוד יותר. והם מזהים בצ'ארלי את מה שהם יכלו להיות אם הם היו סוטים עוד קצת מחוץ לנורמליות, ומאמצים אותו. כי הם מבינים.
הם מבינים מה זה להיות הרבה יותר מפרח קיר, שיושב ושותק ומבין. אלא גם זה שנותן לאחרים לבכות עליו ולהישען ולעשות מה שהם ירצו לידו, כ הוא יספוג ויכיל ומבפנים אפילו לא יאמר לעצמו בכלל שהוא גם זקוק למשענת הזו. צ'ארלי הוא זה שתמיד יאמר לעצמו שלאחרים יש הרבה יותר סיבות להיות עצובים.


אמרו שהספר הזה לא אמין, לא אותנטי, מזויף.
אני לא מאמינה לזה. צ'ארלי הוא בשבילי מה שיכולתי להיות אילו. מה שהיה קורה לי אם. הוא מדבר בשפה שלי ומשוטט עם החברים שלי וקורא את הספרים שלי וחולם את המילים שלי, והוא מבין.
ובסוף גם אני מבינה.






אמרתי פה הרבה וכלום. זו הפרידה שלי מכם. רק רציתי להגיד לכם עד כמה בעיניי זה ספר מופת. לא בשבילכם, אולי. אבל בשבילי, כן. הספר הזה תמיד יהיה הדיסק השרוט שלי.
אני רק מקווה שיום אחד אוכל לכתוב ספר שיהיה הדיסק השרוט של מישהו אחר.


אוהבת תמיד, לואיזיאנה, או כל סיום קיטשי אחר, תם ונשלם הקונדס.


https://www.youtube.com/watch?v=U0jk3bFeSUY

משהו שהוא הולסום, על פי הגדרתי האישית, זה משהו שגורם לך לחייך ולשמוח בלב ולהרגיש מין חמימות כיפית כזאת.
והספר הזה הוא פשוט הולסום אחד מתמשך. הוא חמוד ומצליח להיות מקסים ואופטימי בלי להיות רדוד מידי ולראות רק טוב.
מבחינת כתיבה ודמויות, הספר הפתיע אותי לטובה. אתה מאמין לכתיבה. אתה מאמין שילד היה יכול לכתוב את זה (הספר כתוב בצורת מכתבים מהגיבור ל'חבר יקר'), וזה לא מרגיש כמו מבוגר שמנסה לכתוב כמו ילד. לא ציפיתי מספר התבגרות לכזו כתיבה מצויינת, וזו חד משמעית נקודה ענקית לזכותו. גם הדמויות מוצלחות לרוב. אני אומר לרוב כי הן לא מאוד עגולות לפעמים, אבל זה נטו בגלל העובדה שאנחנו רק רואים מנקודת מבט אחת, של הגיבור. המשפחה והחברים הקרובים שלו דמויות טובות, וכל השאר קצת ממלאות את הרקע, כמו דמויות במשחק מחשב ששמים שם כדי שהעיר תרגיש מלאה ואמיתית. ולמרות זאת, צורת הכתיבה והצגת הדמויות מציעות לנו דבר שאני מאוד מחפש בספרים, וזה שלא יזלזלו בי. ספרים צריכים לא להאכיל בכפית, אלא לתת לי להבין לבד ולפרש לבד מה קורה. היכולת של הספר לתאר לך מקרים ולהניח לך להבין אותם בעצמך מיוחדת מאוד (הזכיר לי מאוד את פורסט גאמפ לפעמים. בתום שלו ובנתינה שלו לתת לפרשנות שלך להוביל אותך).
תכלס, הבעיה היחידה שלי עם הספר (וגם זה רק כי אני חופר מאוד וחושב המון על כל ספר) זה הסוף שלו. הוא פשוט קצר מידי. אחרי בנייה ארוכה, הרגיש לי שהפיק היה קצר מאוד, ואם היינו מקבלים עוד פרק שניים או שלושה זה היה משתפר מאוד.
חוץ מזה, אין לי שום תלונות על הספר. צללתי לתוכו והאמנתי לו לחלוטין, שזה אחד הדברים הכי חשובים לי בספר. שארגיש שהוא אמיתי, שהוא נכון, שאזדהה עם הדמויות. וכאן, 10/10 על הדמות הראשית ויצירת הזדהות איתה.

ספר אנושי, רגיש ומכמיר לב. צ'ארלי הגיבור, פרח קיר מבחירה, נער עדין ויוצא דופן, שונה לחלוטין מהולדן של התפסן, שהוא טיפוס נפוח ובלתי נסבל. הספר מזכיר לנו כמה בדידות, סבל וחוסר הבנה יש בגיל הנעורים, אבל אם נהיה כנים הדבר נכון לגבי כל גיל. לדעתי, ככל שמתבגרים מבינים שאין בעצם שום הבדל, חוץ מכמה קמטים ומשכנתא.
מי שהיה פרח קיר לא מובן בילדותו נשאר כך בבגרותו וכנ"ל מי שנוהג לחשוב על החיים במקום לחיות אותם. זה אולי יותר מתוק ומרגש בגיל ההתבגרות, אבל אני חושבת אין כמעט שינוי עם השנים, אנחנו הולכים הרבה בכדי להישאר באותו מקום.

אוקיי אז היי אנשים זאת הביקורת הראשונה שאני כותבת ואני מקווה שזה סבבה ^^

"אני פשוט צריך לדעת שאיפשהו יש מישהו שמקשיב ושמבין ושלא מנסה להשכיב אנשים אפילו אם הוא יכול.אני צריך לדעת שאנשים כאלה קיימים"
אני יודעת שהרבה מהביקורות על הספר הזה נפתחו או הסתיימו במילים האלה אבל פשוט המשפט הזה נגע בי אישית שהייתי חייבת לשים אותו בהתחלה של הביקורת שלי כי ממש התחברתי אליו.
אני לא חושבת שמכל הספרים שקראתי הייתה דמות שהתחברתי אליה כמו אל צ'ארלי אני חושבת שזאת הדמות שהכי מזכירה אותי במובנים מסוימים מכל הספרים שקראתי היו קטעים מסוימים בספר שממש הזכירו לי את עצמי והרגשתי שצארלי הוא כמוני היו דברים שהוא עשה שהייתי בטוחה שאני היחידה בעולם שעושה דברים כאלה וגיליתי שגם הוא וזה רק גרם לי לאהוב אותו יותר אני חושבת שצארלי זאת דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה הוא כזה מקסים ויש לו אופי ועומק ורגשות בניגוד לדמויות בספרים אחרים ששם האופי שלהם לא מודגש ולא נראה בשום דף של הספר לפעמים אני ממש מתאמצת למצוא אופי של דמות והדבר היחיד שאני מוצאת זה תיאור של האופי שלה ותו לא. פה האופי שלו שופע ויש לו קשת כזאת רחבה של רגשות ויכולת הבעה מטורפת הוא יודע להביע את הרגשות שלו בכתיבה בצורה כזאת מעוררת השראה שאני אומרת לעצמי הלוואי והייתי יודעת להביע את הרגשות שלי כמו שהוא כותב ויש משפט מהספר שאני חושבת שמתאר את צ'ארלי בצורה ממש מדויקת "אז אלה החיים שלי. ואני רוצה שתדע שאני גם שמח וגם עצוב ואני עדיין מנסה להבין איך זה יכול להיות"-זה משפט כזה יפה ואין אחד שלא יכול להזדהות עם המשפט הזה.
צ'ארלי הוא פרח קיר שזה אומר שהוא חווה את החוויות של אנשים אחרים שסובבים אותו כמו צופה מהצד אבל דרך העיניים שלהם במקום לספר את הסיפור שלו הוא מספר את סיפורם של אחרים, הרבה יותר נוח לו לשים את הרצונות והרגשות שלו במקום שני. צורת המבט שלו על החיים שונה משל אחרים וככה גם סגנון הכתיבה שלו הוא לא כותב בצורה טיפוסית כמו שמצפים מנער בגיל שלו שכותב יומן,וזה מה שהופך אותו לכזה מיוחד כי מעטים האנשים היום שלא ידברו על עצמם ביומן אישי שלהם. אני מודה בהתחלה שגיליתי לראשונה על הספר הזה חשבתי שהוא עוסק בקשיים חברתיים כנראה שלא הבנתי לעומק את המשמעות האמיתית של פרח קיר. בקטעים שצארלי היה לבד ובלי חברים ציפיתי שיותר ידברו על הקשיים שלו ואיך הוא מתמודד עם התקופה שחברים שלו לא נמצאים איתו אבל בכללי צ'ארלי הוא ממש בר מזל וגם ממש אמיץ אני חושבת שהוא ממש זכה בסם ופטריק והלוואי והיו משכפלים סם ופטריק והיו מפזרים אותם בבתי ספר תמיד השמות שלהם מזכירים לי את בובספוג ופטריק ^^ קצת קשה לי להאמין שזה היה קורה במציאות כי אין הרבה סיכויים שמישהו מכיתה יב היה מתחבר עם חמשוש מכיתה ט במיוחד ששמינסטים רגילים לצחוק על כאלה שקטנים מהם.וחוץ מזה איך זה הגיוני שלכולם יש טעם טוב במוסיקה אני באמת לא הצלחתי להבין את זה אם לי היו כזה הרבה חברים שיש להם טעם טוב במוסיקה הייתי שומרת אותם חזק ולא עוזבת^^
היה מדהים לראות את האהבה הגדולה שלו למשפחה ולחברים שלו ולאנשים שקרובים אליו הוא מסוג האנשים שמוכן לעשות הכל בשביל אנשים שהוא אוהב וזה מקסים לראות את זה.ספויילר**
הכי ריגש אותי הקטע שבסוף שנה ביל המורה שלו לספרות אנגלית הזמין אותו אליו הביתה כי הוא רצה להכיר לו את החברה שלו ואז הוא שאל אותו אם הוא יודע למה הוא הביא לו ספרים כל השנההלוואי ולי היה מורה שמביא לי ספרים לקרוא וצארלי לא ידע מה לענות אז ביל אמר לו שהוא הבנאדם הכי מוכשר שהוא פגש ושהוא מיוחד וזה ממש ריגש אותי הרגשתי כאילו הוא מדבר אליי וגם אהבתי את הכנות שלו אפילו שהיה לו קשה הוא אמר למרי אליזבת את האמת והכי מדהים זה היחס שלו למשפחה שלו כמה הוא מעריך אותם ואיך שהוא אוהב אותם ותמיד הוא דואג להם שיהיה להם הכי טוב ונמצא בשבילם ברגעים הקשים שלהם והחברות שלו עם סם ופטריק גרמה לו לעבור שינוי עצום הוא ממש התפתח במשך החברות איתם לטובה ולרעה ממש אהבתי את הדמות של פטריק הוא היה ממש מצחיק ברמה שצחקתי מהספר וזה לא קורה לי הרבה גם היה מדהים לראות את המסירות שלהם לצארלי וזה הרגיש שהיה ביניהם קשר הרבה יותר עמוק מחברים אפילו יותר מאחים כימיה שאין אותה עם הרבה אנשים הקטע שהכי אהבתי מהספר הוא:" כשיצאנו מהמנהרה סם צרחה צריחה של הנאה גדולה ואז הגענו.מרכז העיר.אורות מבנינים וכל מה שגורם לך לתהות סם התיישבה והתחילה לצחוק פטריק התחיל לצחוק.אני התחלתי לצחוק. ובאותו רגע אני נשבע שהיינו אינסופיים"
ממליצה בחום ספר מהמם ✨

נדמה כמעט מיותר לכתוב ביקורת על היצירה הנפלאה הזאת. נפלאה באמת באמת.

הלילה סיימתי את הקריאה השלישית בספר הזה. הקריאה הראשונה ערכה שעות אחדות ומרגע שהתחלתי אותו ועד הרגע שסיימתי אותו לא התפניתי לשום עיסוק אחר. הקריאה השנייה הייתה יום למחרת, החלטתי לקרוא אותו שוב ולסמן את כל המשפטים שאהבתי בעיפרון אבל נכנעתי לקראת האמצע.
לפני כמה ימים נתתי לידידה טובה שלי לקרוא אותו. לא יודע, חשבתי שזה יתאים לה. היא גם קראה אותו ביום אחד והיא שלחה לי אס אם אס בו הודתה לי שהכרתי לה אותו וסיפרה לי שהוא עשה לה טוב על הנשמה.
יום אחרי זה היא עשתה דבר שטותי ביותר, וזה היה כמעט גורלי שהיא בדיוק סיימה לקרוא את הספר, כי כשציטטתי לה "אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו" נראה לי שנגעתי במקום שצ'ארלי נגע בו בעת הקריאה.
כשהתחלתי לקרוא את הספר מחדש, היום, נשאבתי לתוכו שוב פעם. הגעתי לדפים שלקראת הסוף וראיתי משפטים מסומנים בעיפרון. התחוור לי שלא אני סימנתי אותם, ולרגע עברה בי צמרמורת כשחשבתי על אותה ידידה קרובה שנתתי לה לקרוא בספר. זה היה כמעט כאילו היא השלימה את מלאכתי.

אני חושב שזה כל כך ריגש אותי כי הרגשתי כאילו הספר נגע בשנינו בצורה כל כך תהומית וכנה. ואני חושב שכמו שאני הרגשתי שנזקקתי לספר הזה כשקראתי אותו לראשונה, אני כמעט בטוח שגם היא הרגישה ככה.

כי בסופו של דבר הספר הזה פורש בפנייך את כל הביפנוכו של דמותו הראשית. דמות אמביוולנטית לגמרי, שתקנית, פסיבית, כנה, רגשנית להחריד, מקסימה, נהדרת. אתה לא יכול שלא להתחבר, שלא לרצות בטובתו, שלא להרגיש את הצמרמורת המטורפת שמזדחלת לאורך עמוד השדרה כשהוא מיטיב לתאר את ההרגשה הכי טובה בעולם. אחדות. אינסופיות.

צ'ארלי מדבר הרבה על כך שהוא שומע תקליטים ששמעו כבר מאות אלפי אנשים, מדבר על דברים שיצאו מפיהם של מאות אלפי אנשים, קורא ספרים שנקראו על ידי אינספור אנשים. הוא קורא לזה אחדות. כשקראתי את הספר בפעם השלישית וראיתי את המשפטים שהיא סימנה, אני חושב שזאת הייתה אחדות.
כשאני יושב עם חברים שלי בבית ריק ומעשן ומשחק משחקי שתייה ואז אנחנו מדברים על המוות ועל כמה היינו רוצים להיות ציפורים, אומרים אחד לשני כמה אנחנו אוהבים ומה יפה בכל אחד... בחיי, אני חושב שזאת הייתה אינסופיות.

אין לי למה לכתוב "זה נוגע לי בכל נים ברגש". זה כללי מדי, זה חולף ליד האוזן ולא באמת שוקע. הספר הזה פוצע לך את הלב. הוא דוחף את הרגשות בך לצאת, להשתחרר. הדמות בוכה בצורה מעוררת הערצה, כאילו היית רוצה גם לשחרר את כל מה שאצור בך.
הוא רואה, הוא יודע, הוא מבין. והוא לא מספר. ככה זה הספר הזה. לחלוטין פרח קיר.

אני רוצה שכולם יקראו את הספר הזה. אבל בעיקר כל מתבגר שמרגיש טיפה אבוד, מרוחק. הספר הזה באמת עושה טוב על הנשמה.

ספר מצחיק ומרגש שנותן הצצה לעולם בנקודת מבט של נער ששונה מהסטיגמה של בן נוער רגיל, בנימה אישית צארלי נכנס לי כל כך עמוק ללב וכל יום אני תוהה מה זה להיות אינסופי.

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיני בו היה הכריכה, אז באופן כללי הוא סוג-של ספר מושלם.
והדבר הכי הזוי בכל הסיפור הזה הוא שלולא לוגן לרמן בכלל לא הייתי קוראת את הספר הזה. אולי כמה מכם כבר יודעים, אבל על הספר הזה עשו גם סרט בכיכובו של לוגן. ואיך ששמעתי את השם שלו התאהבתי. של הספר, זאת אומרת. אז מיד רצתי לקרוא את התקציר של הספר ולא יכולתי להניח לעצמי לראות את הסרט לפני שאני קוראת את הספר. תקראו לי הזויה, אבל פשוט לא יכולתי. היתה לי תחושה שזה פשוט יהיה בזבוז.
אז ברגע הראשון שהזדמן לי הלכתי לספריה. ואולי לא הזכרתי את זה, אבל באותה תקופה (שהיתה די לא מזמן) הייתי במחסום קריאה. פשוט הספר האחרון שניסיתי לקרוא היה כל כך מדכא שהוא שאב ממני את כל החשק לקרוא.
אז קיוויתי שהספר הזה ישנה את זה. והוא שינה. אוה, אין לכם מושג עד כמה.
הספר נכתב מנקודת המבט של צ'ארלי, נער שעברו רודף אותו גם בעת כניסתו לתיכון. אבל הקטע האמיתי בספר, זה שאפילו לצ'ארלי עצמו אין מושג שזה קורה. ומה הוא העבר האמיתי שלו. במשך הספר נחשפים בפנינו מכתבים שצ'ארלי כותב לאדם שבמהלך כל הספר לא ידוע לנו מי הוא. מכתבים שמתחילים במילים "חבר יקר" ונגמרים ב"אוהב תמיד". כולם, בלי יוצא מן הכלל. אני חושבת שהמטרה של הסופר היתה לגרום לנו לחשוב שהספר נכתב לכל אחד מאיתנו. ונראה לי שזה באמת מה שקרה. וגם אם צ'ארלי נותן רמזים, למה דווקא בפני הבן אדם הזה הוא חושף את כל סודותיו, כל חייו, זה נראה כאילו הוא נכתב לקהל מסוים. אלה שבאמת יחליטו לא לנצל אדם כשהוא במצב שבור, מרוקן. אתם מכירים את האנשים האלה שאם הם יגלו שהזמר האהוב עליהם נמשך לבנים אז הם יפסיקו להעריץ אותו? אלה שחושבים שלבכות אומר שאתה תינוק, למרות שזה בעצם הפוך, שאתה בעצמך תינוק אם אתה לא מבין שלבכות אומר שיש לך רגשות? אלה שאולי הם לא פרחי קיר, אולי כן, אבל הם בכל זאת חושבים שהם טובים יותר, שגם אם ישלמו להם הם לא יעזו לפנות אל אותם אנשים שסובלים בצד? טוב, יש קבוצה לא קטנה של אנשים כאלה. למעשה, הם מפוזרים בכל העולם. ויש אחד מהם שאני פוגשת בכל יום ויום. שאני עדה בכל יום להתנהגות שלו. ואותי זה מגעיל.
עכשיו, תנסו לדמיין אותם קוראים את הספר הזה. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני ניסיתי. ולא הצלחתי. אני חושבת שהם פשוט יצחקו על צ'ארלי. על הספר. יגידו שזה הדבר הכי טיפשי שהם שמעו בחיים שלהם. שהספר הזה הזוי, וששום דבר ממנו אפילו לא קרוב לחיים האמיתיים.
והם טועים. ולא נראה לי שיש להם בכלל מושג.
אני חושבת שהמטרה של הספר היתה לפנות אלינו, לחדור ללב שלנו - לאלה שבאמת מבינים אותו, פרחי קיר או לא - ולגרום לנו להבין שלא הכל הוא כמו שהוא נראה. שלפעמים, ברוב המקרים, דווקא את פרחי הקיר הכי שווה להכיר. דווקא הם - הכי מעניינים. ורוב הסיכויים שרוב מי שהספר נגע לליבו, מי שהספר יועד לו, התנהג ככה לפני שהוא בכלל הכיר את הספר. אבל יש גם מעט סיכויים שלא.
אז אם אתם רואים מישהו שהולך במסדרון, אחד כזה שאין לו ממש חברים, כזה שנראה שזקוק לכאלה, תנסו להתקרב אליו. ולא, לא בשביל לעשות לו טובה או משהו בסגנון, אל תנסו אפילו לרחם עליו. תעשו את זה בשבילכם. כי אין לי מושג כמה זה באמת טוב להיות פרח קיר, אבל זה נשמע מדהים להיות חבר של אחד כזה. וגם אם הוא לא יהיה מדהים כמו צ'ארלי, אני חושבת שרובכם לא תתחרטו על זה.
וגם, כי מי יודע, אולי גם אתם סם ופטריק של מישהו אחר.
אז תעשו לעצמכם טובה, תקראו אותו. כי זה באמת יעשה לכם טוב.
ותמליצו עליו, כי עד כמה שזה מפתה, אבל אסור לנו לשמור אותו לעצמנו, הסוד שלנו. יש הרבה כאלה שזקוקים לו.



"אני פשוט צריך לדעת שאיפשהו
יש מישהו שמקשיב ושמבין
ושלא מנסה להשכיב אנשים אפילו אם הוא יכול.
אני צריך לדעת שאנשים כאלה קיימים.

אוהב תמיד, צ'ארלי."

"פיטר-פן הוא מלאך שהחזיק את הידיים של הילדים בדרך לגן עדן. כלומר, ארץ לעולם-לא. לכן הם לא גדלים. כל הילדים האלה בעצם מתים."

צ'ארלי הוא לא ילד מופנם רגיל. הוא ילד שמעדיף שלאחרים יהיה טוב, שאחרים ישמחו, והוא יעמוד בצד ויושיט להם כתף לבכות עליה ברגעים הקשים.
אני לא חושבת שהסיפור הוא רק סיפור של התבגרות, אלא גם סיפור על ילד שכמו שנכתב בתקציר, חומק מן החיים שוב ושוב. רואה את החיים עוברים מול העיניים כמו סרט, סרט שהוא מעדיף לא להשתתף בו. אם המשפט שכתבתי למעלה היה נכון, הוא היה יכול להיות מיוחס גם אליו. צ'ארלי התנהג כמו רוח רפאים, ילד מת.
הספר הזה הוא תהליך חזרה לחיים. כאילו פיטר-פן החזיק לצ'ארלי את היד, ממש כבר עמד לקחת אותו איתו, אבל ברגע האחרון הוא שלף אותה משלו, והחזיר אותו אל כדור הארץ.

"אי אפשר פשוט לשבת ולחשוב שהחיים של אנשים אחרים תמיד יותר חשובים מהחיים שלך, ושזאת נקראת אהבה. פשוט אי אפשר."

לא אהבתי את כל מה שהספר הראה.
צ'ארלי קצת "נהרס" במובנים שלי- התחיל לעשן (אני יודעת שאני היסטרית, אבל עשר סיגריות ביום? לא מוגזם?), סמים, אלכוהול. הבחור בכיתה ט'. הספר מציג את זה כדבר טוב, חלק מהתהליך שלו, כמו שאמרתי. אבל זה לא כל כך מצא חן בעיני, ואיכשהו הוא נשאר כל כך נאיבי, כאילו שזה בכלל לא משפיע עליו.
כן אהבתי את זה שלא הכול מושלם בספר, ולוקחים אותנו אל דמות ראשית רחוקה מאוד משלמות, שפוגשת חברים שגם הם רחוקים משלמות, אבל איכשהו בסופו של דבר צ'ארלי הוא לא היחיד שמחייך בסוף הספר.
צ'ארלי אמנם לומד דברים שאני פחות מעריכה, כמו שהזכרתי למעלה, אבל הוא גם מתאהב, ו"משתתף", ומתחבר. הוא נשאר כמו שהוא, אבל גם משתנה. זה יותר מצא חן בעיני, ואלה באמת החיים, גם אם אתה אוהב ולא אוהב אותם, ביחד.

"אז אלה החיים שלי. ואני רוצה שתדע שאני גם שמח וגם עצוב, ואני עדיין מנסה להבין איך זה יכול להיות"

אז כן אהבתי את הספר בסך הכל. הוא יפה, ומרגש, ומציאותי.
והתיאור של צ'ארלי- "פרח קיר", מקורי ומבריק בעיני. פרח שצומח על קירות, כל היום צופה, ואף אחד לא באמת מבחין בו.
אבל בסוף הספר צ'ארלי הוא כבר לא פרח קיר, ואולי השם של הספר הזה בעצם קצת ציני, כי למעשה לא כל כך טוב להיות פרח קיר, בטח שלא להניח לפיטר-פן שלמעלה לגרור אותך לארץ לעולם-לא. וצ'ארלי מבין את זה.

"ובאותו רגע, אני נשבע שהיינו אינסופיים"

אני לא חושבת שהספר הזה מתאים לכל אחד. אני אישית בכלל ראיתי קודם כל את הסרט, ואז החלטתי שגם אקרא את הספר (דבר שאני לא עושה בדרך כלל).
אבל זה סיפור יפהפייה, שלדעתי שווה את הזמן שתקדישו לו.
ואולי תחשבו שאני מוזרה, אבל אני באמת מאמינה שהוא מקסים, ושאני לא יודעת מה בדיוק לעשות עם עצמי כרגע.
מה שבטוח, הוא שאני לעולם לא אשפוט יותר ספר לפי הכריכה.

ושאם אני אראה שוב פעם פרח קיר, אני לא אסית ממנו את המבט כל כך מהר.

It's time to begin, isn't it?
I get a little bit bigger but then I'll admit
I'm just the same as I was
Now don't you understand?
I'm never changing who I am

-פיירי