“מלאי של אנשים מיהרו לקרוא את "מחפשים את אלסקה", מבית היוצר של "אשמת הכוכבים". גרין, הסופר שגרם לכל אדם שני שקרא את הספר לבכות. מכל הגילאים.
ואם אנחנו שבנו לקרוא עוד אחת מעלילותיו... בני אדם הם מזוכיסטים, הא?
ג'ון גרין, ניתן ללמוד מספריו, הוא שובר לבבות. נאמן למקור הוא המשיך ל"אשמת הכוכבים", וגם שם ריסק לנו את הלב. אז כן, ב"מחפשים את אלסקה", או, באנגלית "Looking for Alaska”, יש קטעים שוברי לב.
וכל מי שיגיד ש"מחפשים את אלסקה" לא טוב כמו אשמת הכוכבים, לא מבין כמה הוא צודק. בספר הנוכחי, הראשון של גרין (שאכן, בחיים לא היה מתורגם ללא הצלחה המסחררת של "אשמת הכוכבים"), ניכר המשחק בראשנו והמניפולציה בצורה מעט גסה. דברים שהצלחתי להפנים עוד ב"אשמת”, נכחו פה ללא ליטוש וסטייה קצת משמעותית ממסגרת הדמויות. כלומר, הדמויות סותרות את עצמן. יש תכונות שלא מתאימות להיות בבן אדם אחד. כלומר, התמודדתי עם זה שהם שתיינים. אבל אני אביא את הדוגמה הכי חרושה נכון לעכשיו. פשוט קשה לי להאמין שגאונה תאמר "צפרו לי בציצי".
זה לא שהדמויות נפלו אצלי טוטאלית. לא הצלחתי לקנות את התרמית, אבל זה לא הפריע לי להתפתות ולקוות לפגוש דמות כזו או אחרת. כי אולי הן לא היו דמויות טובות, אבל הן בנויות טוב. אני לא יודעת איך זה אפשרי.
אבל זה כל מה שבעצם משנה, לא?
כי אולי אנחנו מזוכיסטים, אבל ג'ון גרין סדיסט.
(ספויילרים)
ולמה? - בשלב מסוים פשוט אפשר להצביע ולומר "אלסקה תמות. שיט. אלסקה תמות, לעזאזל. זה היה כל כך שקוף, איך לא ראיתי את זה?”
אבל זה לא הקטע של גרין, להרוג דמויות בלי סיבה. לא. זה לא הקטע שלו. הספרים ממשיכים אחרי שהדמויות מתות. ובניגוד לספרים אחרים, המתים רודפים אותנו לשארית הספר. וזה כואב, אני מוכנה להודות. למרות שבספר הנוכחי לא הזלתי דמעה, בניגוד להתייפחות ההיסטרית של "אשמת". ג'ון גרין מראה מוות, מראה אובדן. ומראה את אלה שנשארים מאחור, חסרי אונים וחשופים לכל, שבורים. ואנחנו שבורים איתם.
וכן, אלסקה מתה, אבל היא השאירה מסר חזק ושרירותי מאחוריה.
הוא אחז בכסא שלו, התרומם באנחה, וכתב על הלוח: “איך נצליח להיחלץ אי פעם ממבוך הסבל הזה? - א"י.”
"אני אשאיר את השאלה הזאת תלויה באוויר עד סוף הסמסטר.” הוא אמר. “משום שכל אחד שאי פעם איבד את דרכו בחיים הרגיש את השאלה המציקה והמנדנדת הזאת. בנקודה כלשהי כולנו נושאים עינינו ומבינים שאנחנו אבודים בתוך מבוך, ואני לא רוצה שנשכח את אלסקה, ואני לא רוצה שנשכח שגם אם החומר שאנחנו לומדים נדמה לפעמים משעמם, למעשה אנחנו מנסים להבין את האופן שבו בני האדם ענו על השאלה הזאת ועל השאלות שכל אחד מכם שאל בעבודות שכתבתם – איך מסורות שונות הצליחו ליישב את מה שצ'יפ כינה במבחן המסכם שלו 'הגורל המחורבן של בני אדם'.”
סוף ספויילרים
כן, הספר הזה לא חזק כמו "אשמת". כבר דיברנו על זה. רוב רובו של הדבר זאת העלילה – שמתקיימת על ימי מנוחות, וכמו "אשמת הכוכבים", ממוקדת יותר בדמויות מאשר באירועים הקורים להן.
אריאל אמרה "מה שמאוד אהבתי בספר הזה, הוא האהבה הטהורה לכתיבה, שמשתקפת בכל עמוד בספר.” וזה גם מה שאני חושבת שכל האנשים שאהבו את הספר הזה אהבו. הכתיבה של ג'ון גרין, הנהדרת והכנה, אהובה ומרתקת מהרגע הראשון. ובסופו של דבר, מה שהופך את האירועים היומיומיים המייגעים לכל כך מרתקים, זאת הכתיבה הזאת. כי יש כל כך הרבה סופרים טובים, אבל כותבים טובים עד כדי כך, באמת-באמת – יש הרבה פחות.
והספר הזה, הוא לא יצירת מופת כמו כל הספרים האחרונים שקראתי. הוא לא. אבל הוא יישאר איתי. לא לתמיד, כמו שמיילס אמר, הזיכרון מתפרק בשלב מסוים, אני אשכח. כמו שהוא ישכח את האבדות שלו, כמו שהוא ישכח את אלה שבמובן מסוים, ישארו לנצח, קפואים בפנימיה.
אתם עדים לזה. מיילס ישאר לנצח. אני בטוחה שגם אלסקה.
כמו האגדות שלנו, האנשים שהם אגדות, שישארו חקוקים על פני כדור הארץ כי הם שינו אותו לנצח. וכשכדור הארץ יתמוסס או יעלה בלהבות, זה מה שישאר. האגדות שלנו. שלא יהיו פיזית פה, אבל יישארו בפיקסלים, במידע שחמק מטווח היד.
בתתי מודע שיתפוגגו מהיקום.
זה התפקיד שלנו. לזכור את אלו שיעלמו בקרוב.
ספויילר אחרון: אולי המילים האחרונות של אלסקה רחוקות מטווח יד, אולי נבלעו בתאונה, מתחת לגלגל, נעצרות ביחד עם הנשימה שלה. ואולי אנחנו מרומים, אולי המילים האחרונות של אלסקה לא הומצאו עדיין.
אולי אנחנו צריכים להמציא את המילים האחרונות שלה. סוף ספויילר.
"In the end
As we fade into the night
Who will tell the story of your life
And who will remember your last goodbye
Cause it's the end and I'm not afraid
I'm not afraid to die.”
(bvb/in the end)”
