כשעל פני השטח, שירת ההלל של הביקורות על הספר הזה הבטיחה לי את הספר האהוב עליי לשנת 2014, אני יכולה להבטיח בקלות שהוא אפילו לא מגרד את פני השטח של ההישג המבריק הזה, ושלצערי הרב יכולתי גם לשרוד בלעדיו.

loved the idea tho.

בספר אנחנו שומעים על סיפורו של אל משועמם שהחליט שדיי. כדור הארץ הוא מעפן. בני אנוש הם מעפנים. בואו נשמיד אותם.
ואני חייבת לומר.
אחלה.
זה היה צריך לקרות בשלב מסוים.
עד שא

ספר נהדר! אני לא אתן לו חמישה כוכבים כי בסוף זה ספר קליל וחמוד ולא איזו יצירת מופת, אבל זה ספר שסיימתי ביום וקצת, כי הוא פשוט מהנה, חכם, מקורי, מצחיק (צחקתי בקול כמה פעמים, וזה לא קורה לי בדרך כלל בספרים) ומרגש. מצד אחד, קל לומר שיש פה הרבה דברים שראינו במקומות אחרים ("בשורות טובות" או בסרטים כמו "דוגמה" למשל), אבל הספר מכיל טוויסטים וקטעים מקוריים שנותנים לו את הזווית הייחודית שלו. אהבתי לדמיין א

אלוהים, מה זה צריך להביע!
הכריכה מבטיחה לי חווית קריאה שלא הייתה נופלת מכתיבתו של דגלאס אדאמס, האלוהים של המע הבדיוני בכבודו ובעצמו, היא מבטיחה לי רגעים שבהם אצחק עד דמעות ושהספר הזה צריך לזכות לפחות בגינס על כמות השנינות שבו.
קרה?
לא.
כמו שאומרים, אל תבטיחו הבטחות שלא תוכלו לקיים.

בואו נתחיל מההתחלה- הכריכה- כמו שאני נוהגת לעשות:
יפה מאוד, מסקרנת מאוד. רואים פיסת נייר בפינה השמאלית למטה,

אלוהים לא אוהב אותנו. אלוהים לא משתוקק לטפל בבעיותנו כפי שחלק חושבים. אלוהים רוצה לפתוח פיוז'ן אסייתי, אבל מה לעשות שאנחנו צריכים זמן בייביסיטר, והרבה ממנו? בלית ברירה הוא מחליט להשמיד את כדור הארץ, וכל עוזריו המלאכיים (והוא כמובן) חוגגים. אבל בכל זאת יש שניים, בין כל המלאכים האלו, שרוצים להמשיך לעבוד. לשני אלו קוראים קרייג ואלייזה. אבל למי זה משנה מה ששני מלאכים נחותי דרגה רוצים? הם מחליטים לאזור