יום אחד, בעודי יושבת בנוחות בחדר העבודה שלי וכותבת עוד סקירה לאתר, הרגשתי כף יד קטנה נחה על כתפי. קפצתי בבהלה, וראיתי שזו ילדה זרה. "ממש הבהלת אותי. מי את? מה את עושה כאן?", אמרתי לה.
"אני? שום דבר מיוחד. פשוט עברנו כאן, אני וגלדיס, וראיתי שאת יושבת ליד איזה מכשיר משונה ולא מוכר לי, אז הייתי חייבת להסתכל ולראות. אני מתנצלת על ההבהלה. לא התכוונתי אבל זה מן מנהג מגונה שנשאר אצלי מהתקופה שבה הייתי ב

על שני דברים לא עפתי במיוחד בספר הזה: על הכתיבה ועל העלילה. שהם, בואו נודה, המרכיבים העיקריים בספר.
שני דברים גרמו לי להמשיך להכריח את עצמי לקרוא אותו בכל זאת: העובדה שמי שנתנה לי את הספר היא חברה טובה מאוד שאני סומכת על טעמה בספרים (לא שופטת אותה. היא קראה אותו לפני הרבה שנים וגם רגילה לסגנון הזה יותר ממני) ושורה אחת בביקורת של אחד מחברי סימניה שלצערי איני זוכרת את שמו/ה : "שווה לשרוד את ההתחלה ה

לא פעם ולא פעמיים, קרה מקרה שבו אבי לא היה מרוצה ממש מהעבודה שביצעתי. ברגעים כאלו הוא היה מזדקף, פותח את פיו ומתחיל לשטוף אותי ברצף של עלבונות כגון: "אידיוט!", "לא יוצלח!", "כלומניק!", "לפלף!", "מישיגינה!" ('משוגע' ביידיש) , "שלימזל!" ('לא יוצלח' ביידיש) וכ'ו.

וכמו שאבי היה נוהג להתעצבן עליי כשהיה מאוכזב ממני- כך גם אני הייתי נוהג להתעצבן על הספר 'המתיקות שבתחתית הפאי' של <mark>אלן ברדלי</mark> כשהייתי מאוכ

התכוונתי לכתוב את הביקורת הזו לפני שבועיים ולפתוח אותה בפסקה הבאה (בערך, אתם חושבים שאני זוכרת מה חשבתי לפני שבועיים?):
אני הולכת לתבוע את <mark>אלן ברדלי</mark> אם אקבל מתחת ל-95 במבחן במחשבת ישראל. זו תהיה לגמרי אשמתו. נכון, אני קראתי את הספר הזה יותר מאשר את הסיכומים שלי למבחן, אבל עדיין - הוא כתב את הספר, וכל האשמה עליו.

אלא שמאז התברר שקיבלתי 98 במחשבת ישראל, <mark>אלן ברדלי</mark> יצא בעור שיניו והפסקה הזו איבדה

אתם זוכרים את מיס מארפל? הגברת הקשישה עם הלחיים הורודות והסריגה, המתגוררת בכפר קטן ונידח, בו מתרחשים פשעים, רציחות, גנבות ועוד, בכפר המאכלס אולי 50 בוגרים וכמה זאטוטים? אז בת דמותה הצעירה נולדה ל<mark>אלן ברדלי</mark>.

פלאביה דה לוס היא בת 11, חיה בכפר נידח, באחוזה מתפוררת, עם אביה ושתי אחיותיה, יש לה חיבה לכימיה מעשית - היא יודעת לרקוח רעלים קטלניים יותר ופחות, והיא ילדה כה סקרנית וחכמה, שהיא מצליחה לפתור

הספר השני מסיפורי פלביה דה לוס דומה בהרבה דברים לספרו הקודם, "המתיקות שבתחתית הפאי". "הגרדום בקרחת היער" הוא ספר חמוד מאוד, בעל דמות מרכזית מצחיקה ומשעשעת ועלילה קצת עקומה ומוזרה. ספר כיף לקרוא בהחלט.

<mark>אלן ברדלי</mark> כותב את דמותו באהבה רבה. אי אפשר לא לאהוב את הקסם של פלביה או את קסמו של עולמה. לאנגליה של פלביה יש נוסטלגיה - תחושה יפה של עולם מיושן, שונה מאוד אבל גם יחסית קרוב. אפשר להאמין לטעם האנג

פלביה דה לוס היא מופרעת, ואני אוהבת מופרעים. אין כוונתי למופרעים בקטע רע, אלא מופרעות מהסוג של אומץ, חוצפה מסוימת, שכל ושנינות מגניבה. בקיצור, כל הדברים שעושים אותה לגיבורה כובשת, וכל מה שצריך כדי ליצור סיפור מעניין.
טוב, האמת שצריך קצת יותר מגיבור מופרע כדי ליצור ספר טוב. כמו למשל כתיבה מעולה, עלילה לא שגרתית, ואם אפשר – קצת הומור. ואת כל אלה <mark>אלן ברדלי</mark> מספק בשפע.
הכתיבה שלו כל כך טובה עד שהתרג

"אם בתחתית הפאי אין מתיקות למי אכפת מהקישוט"
התחלתי לקרוא את הספר בגלל אחותי הגדולה שאמרה שזה אחד הספרים המוצלחים [לא משהו לא נכון] הספר היה מרתק התאבתי בפלביה היא כל כך מבריקה אני פשוט מעריצה אותה הספר ממש מוצלח ספר הרפתקאות יוצא מן הכלל אני לאבטוחה שנהנתי מספר כל כך בזמן האחרון עד שקראתי אותו לא רציתי לגמור אותו רציתי שהוא לא יגמר לעולם ימשיך וימשיך אני מעריצה את פלביה דה לוס היא לימדה אותי המו

<mark>אלן ברדלי</mark> תחמן.
ויצירת כפיו הנהדרת,פלביה דה לוס,תחמנית עוד יותר.
אלן,בספר הגאוני הזה,יוצר רצח מתוחכם,שלא קל לפענח,אבל פלביה דה לוס עושה את העבודה כמו שצריך,לצד הרעלת השוקולד של אחותה.
ספר משעשע,מבריק וחכם,מותחן מיוחד,שאין הרבה כמוהו.

מומלץ בחום-
אבל אל תשכחו לקרוא קודם את''המתיקות שבתחתית הפאי'',עוד ספר נהדר מהסדרה,שבא קודם.עם רצח מתוחכם עוד יותר...