תמיד הייתה לי בעיה אם המראה של הספר. יש לי מן דבר כזה, שלא משנה כמה אני רוצה לקרוא את הספר המסוים הזה, אני לא אקרא אותו אם הדפים מוזנחים והכריכה מכוערת. זה מנע ממני לקרוא את ״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״, ״הסודות המופלאים של אפריל, מאי ויוני״, ועד רבים אחרים. אבל (ובדרך כלל יש אחד כזה) כריכת הסרט, לעומת זאת, נראית נחמדה. עכשיו נותרו הדפים. אז עד שימצאו לי אותו בספרייה, אני אסתפק בלרסן את סקרנותי ולא לראות את הסרט שמחכה לי במוקלטים. תאחלו לי בהצלחה!(:

לפני יום: ״הים האינסופי, אני לא אניח לך עכשיו, אתה הולך לעבוד פול טיים״ עכשיו: אההההה!!!! למה?!. בקיצור, אני צורחת כמו משוגעת מעצבים. למה? בגלל שהספר הזה עצבן אותי. מאוד. אתם יודעים כמה אני אוהבת את הסדרה הזאת. היא אחת הסדרות הכי טוב שיש. לספר הזה היה כל כך הרבה פוטינציאל, כל כך הרבה דרכים לעשות אותו מדהים, וזה מעצבן. כל כך ציפיתי לו...

קאסי ורינגר הם כמו שקדים. השוואה מוזרה לא? תכף תבינו אותה. מקאסי עשו מרציפן. ממ... אני מתה על מרציפן. מרינגר עשו ציאניד. ציאניד, למי שלא יודע, זה רעל. עכשיו אתם מבינים כמה אני שונאת את רינגר?
הספר הראשון היה המרציפן מובחר וטהור. זה טובע בציאניד. אבל עדיין, בכל זאת, מצאתי ריבוע קטן של מרציפן.

מתוך כבוד אינסופי לראשון אני אקרא את השלישי, אבל אתה? אני שונאת אותך.

תמיד אמרתי שסופרים ישראלים זה דבר נורא. אמרתי שהם פשוט לא יודעים לכתוב, ושלא אקרא ספר של סופר ישראלי בחיים. כנראה שלגורל היו תכניות אחרות... כפי שבוודאי אתם יודעים, הייתי שבועיים בברלין, ופשוט גמרתי את כל הספרים שלי (למה היית צריכה להשתלט לי על החשבון, אמא?!) וזה מה שאימא קראה. ״תקראי את הספר הזה. הוא מצחיק״. ואני, נואשת ומותשת, התחלתי לקרוא. איזה ספר יפה! הסיפור הוא על משפחת בן א״בי המשוגעת. בן א״בי? מאיפה זה נשמע מוכר? הוא היה בנו של ממציא שפתנו הדגול, אליעזר בן יהודה! בנסיון התחתן אם לאה, אחרי ששיכנעה את הוריה אם שביתת רעב (או שמה אקרא לזה ״שביתת חלב״) וכמובן, לא היה להם גרוש על הנשמה. ברגע זה נתתי לכם את הבסיס של הבסיס. עכשיו? לכו לקרוא.

אלוהים לא אוהב אותנו. אלוהים לא משתוקק לטפל בבעיותנו כפי שחלק חושבים. אלוהים רוצה לפתוח פיוז'ן אסייתי, אבל מה לעשות שאנחנו צריכים זמן בייביסיטר, והרבה ממנו? בלית ברירה הוא מחליט להשמיד את כדור הארץ, וכל עוזריו המלאכיים (והוא כמובן) חוגגים. אבל בכל זאת יש שניים, בין כל המלאכים האלו, שרוצים להמשיך לעבוד. לשני אלו קוראים קרייג ואלייזה. אבל למי זה משנה מה ששני מלאכים נחותי דרגה רוצים? הם מחליטים לאזור אומץ ולפנות לאלוהים, שעושה איתם עסקה: אם יצליחו לגרום לשני בני האדם הכי נחותים חברתית (ואסתטית, יש לומר) להפוך לבני זוג, העולם ינצל. קרייג ואלייזה מגלים סוד קטן: הם מכירים ומאוהבים אחד בשני, ואפילו גרים בסמיכות! ״טוב, זה בטח עומד להיות קל״ הם חושבים. או, הם עדיין לא יודעים כמה קשה זה יהיה... זהו ספר מצחיק עד דמעות. על מי הוא צוחק, אתם רוצים לדעת? על כולם. על מלאכים, בני אדם, ואפילו על אלוהים בכבודו ובעצמו. יש אנשים שיהיה להם קשה, כי בכל זאת, מדובר על אלוהים וכל זה, אבל אם אתם יכולים להתמודד אם זה, אז קדימה, לכו לספרייה.

ליל כל המכשפות זה ספר שרציתי לקרוא מזמן מזמן, אז אני שמחה שעשיתי עוד חשבון בספרייה הציבורית. לפני שקראתי את התקציר קצת נרתעתי ממנו, כי משום מה הכריכה שלו הזכירה לי ספרי אתם-יודעים-מה, אבל התקציר? התקציר נשמע חלומי. תמיד אומרים ש״אם לא מסתכנים מפספסים את הכיף החיים״ אז לקחתי אותו לברלין. בקיצור: כל כך נהנתי!!!! אמנם היו חלקים שהייתי צריכה לדלג עליהם, אבל טוב, ככה זה אם הרבה ספרים שאני קוראת, אז אל תתנו לזה להפריע לכם. קדימה מוציאים לאור! תתרגמו את ספרי ההמשך! ואתם, חברי היקרים, תתענגו על 670 העמודים האלו.

מכירים את ג'ון גרין? ברור שכן. אוהבים אותו? מן הסתם. יש לו כפילה, שהכתיבה שלה גורמת בדיוק לאותן תוצאות. מי זאת? אווה דלירה שמה. היא גרמה לי לקנות הספר, לקרוא כל הלילה, ולעבור רכבת הרים של רגשות. נכון שבהתחלה השוויתי אותה לג'ון גרין? אז שמעריציו יסלחו לי, אבל היא פשוט טובה יותר.

אין ברירה. הייתי חייבת להתחבר מהמחשב. כשראיתי את את הספר בפעם הראשונה חשבתי שהוא יהיה מדהים. השנה, הסיפור, הדמות, הכל היה אמור להיות מושלם. אז זהו, שלא. לצערי הרב הספר היה די משעמם, מסוג הספרים שאתה קורא כי אתה עד כדי כך נואש. אולי יבוא יום, שבו אהיה עד כדי כך נואשת, אך הוא פשוט עדיין לא בא. חבל. היו לי ממך ציפיות גבוהות.

ג׳ון גרין הוא בן אדם מעצבן, די סוטה וסדיסט. אבל בכל זאת הספרים שלו עמוקים בצורה מוזרה. הספרים שלו גורמים לרצות, לשים סיגריה בפה אך לא להדליק, לקרוא מילים אחרונות של אנשים שאתה בכלל לא מכיר, והכי חשוב: לחשוב על החיים. אתה רוצה לחיות כמו אלסקה, טאקומי, אייזיק, או אוגוסטוס. מי שלא קרא את הספרים שלו לא מבין על מה אני מדברת אז סיכמתי את זה בכמה מילים: לחיות כאילו מונח לך מול הפרצוף 24/7 שלט ענקי ומואר שכתוב בו: תחיה כאילו אין מחר.

ומה שמכאיב, זה שכל אחד מאיתנו באמת צריך את זה.


אז לכל מי ששוכב עכשיו בבית ובוכה בגלל מעשים של של בריון מגודל, או או חברות מושלמות למראית עין, או אפילו בגלל כתביו של הסדיסט המוכשר הזה: תחיו כאילו אין מחר.

משולשי אהבה שובים אותי. אמרתי את זה תמיד, והנה אמרתי את זה עוד פעם. ונראה לי שבגלל זה אני כל כך אוהבת את הסדרה הזאת. הספרים הכי מעניינים בסדרה היו 1 ו-2. 3 ו-4 היו די צולעים לדעתי. הדרך הכי טובה להגדיר את זה היא צבעי פנדה; אתה צובע אם פנדה על בריסטול ומורח. מורח מורח ומורח. מה אם צבעים אחרים? כלום. נתתי לספר 5 כוכבים כי כזאת אני, נדיבה. והוו כמה פעמים עשיתי את זה, ולצערי עוד אמשיך לעשות. בכל זאת נשאר לי משפט אחד לומר: -אנחה- משולשי אהבה, למה אתם כל פעם עושים לי את זה אה?