יש לי עוזרת בית. פיליפינית. היא עוזרת לי כבר חמש עשרה שנה. (היא חוקית, אגב, למי שרץ אל המלשינון, יש לה בת מאזרח ישראלי ולכן קיבלה מעמד חוקי). בפיליפינים היא עזבה חמישה ילדים ובעל, שגדלו והתפתחו ולמדו ונישאו בלעדיה.

יש לה המון מגרעות. היא מגיעה בשש או בשבע בערב, היא מבריזה בלי להודיע, היא לא עונה לטלפון, יש לה אוצר תירוצים עשיר, היא מגזימה במספר השעות (היא אומרת לי ביום שישי כמה שעות היא עבדה א

אדל היא נימפומנית. זו עובדה שצריך להתייחס אליה כפשוטה. היא חובבת סקס בכל מקום ועם כל אחד, אבל במקרה שלה נאמר "האנשים הבלתי מסופקים הורסים סביבם הכל". זה אמנם לא נאמר עליה, אבל מתאר אותה בדיוק.
את המחברת <mark>לילה סלימאני</mark> הכרתי מספרה השני, שהתפרסם ראשון בישראל, שיר ענוג. כשמודן ראו כי טוב, ומדובר גם הוא בספר בינוני, אבל נמכר, הלכו ופרסמו את הספר הגרוע שלפנינו בלי מחשבה שניה. מדובר בסדרה לספרות יפה ופה

כך זה מתחיל..."התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות. באמבולנס שהבהיל אותה אל בית-החולים היא הייתה נסערת, אחוזת פרכוסים. העיניים יצאו מחוריהן, כזקוקה נואשות לאוויר. הגרון התמלא

לפני יותר משנה, באוגוסט החם והלח, הייתי עסוקה בעריכת ריאיונות למשרת מטפלת עבור טל שלי, שהיה אז בן שלושה חודשים. הבית שלי היה נראה כמו תחנת רכבת, אחת יוצאת ואחת נכנסת. כאימא שכבר הספיקה לחוות חופשת לידה אחת ארוכה, נקרעתי בין הרצון שלי להחזיר לעצמי קצת את החיים ולהתעסק פחות בלוגיסטיקה של תינוק, לבין רגשות האשם האימהיים הטבעיים מאוד. לשמחתי ולמזלי אני עובדת מהבית כך שבכל מקרה הייתי שם כדי לראות אותו

אני מורידה בפניה את הכובע.
מורידה ואוכלת את כולו.
גם אם חומרי הגלם עשויים מקקטוס קוצני וטעמו, נוסף לפצעים המתהווים בפי, מר, אני ניזונה ממנו ושותה חומץ על מנת להורידו בנקל לקיבתי.

<mark>לילה סלימאני</mark> שספרה ״שיר ענוג״ יצא כמדומני באוגוסט, שנה שעברה ואותו קראתי זה מכבר היה עבורי מקור להתלבטות.
ושלא תבינו אותי לא נכון; קראתיו בנשימה עצורה ובסקרנות הורגת חתולים על אף הסוף הידוע מראש והכתיבה הרזה והעובדה

כאשר סופר בוחר להתחיל את הספר מהסוף ולשלב מכות אגרוף לקוראים על ההתחלה - יש לכך משמעות אחת בלבד.
תקשיבו לי טוב טוב וקיראו בעיון את מה שיש לי לומר לכם.

הסופרת <mark>לילה סלימאני</mark> נולדה במרוקו ועברה בגיל 18 לפריז.

בספרה השני היא בוחרת להתבסס על סיפור פשע אמיתי שהתרחש בשנת 2012 בניו יורק בו רוצחת אומנת שני ילדים שהיו תחת אחריותה.
היא מעתיקה את הסיפור בניו יורק לפריז ומבצעת חילוף דמויות חשוב.

על כריכת הספר תצלום של ערימת כביסה שמישהו קיפל. חלק מהבגדים הם פריטי לבוש מצמר שמשדרים איזו רכות. ובכלל, לראות ערימת כביסה מקופלת, תמיד המראה הזה מעביר תחושה של ביתיות. אז הרכות הזו מתעתעת. כי הפער בין מה שקורה על כריכת הספר ובין מה שמתחולל בתוכו הוא מזוויע.

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, מה שמעצים את התחושות בקריאת הסיפור הזה.

ביום שמרים ופול הכניסו לביתם את לואיז המטפלת ששכרו לטיפול בילדיהם

זהו סיפורה של לואיז , מטפלת חרוצה ומסורה וכמעט מושלמת מדי, וגם סיפורם של הזוג הצעיר מרים ופול מעסיקיה.
הרומן מתחיל בתיאור רצח אלים וברוטאלי של מילה ואדם ילדיהם הרכים של בני הזוג.המשך הרומן עוסק למעשה בתקופה שקדמה לאותו ארוע זוועתי.
<mark>לילה סלימאני</mark> מתארת בספרה הקצר את החברה בת זמננו על יתרונותיה ובעיקר חסרונותיה. היא דנה בהורות בעידן המודרני, הקשר עם הילדים והזוגיות בכלל.
את מקום ההורים בדרך כלל תו

הספר הזה הוא ספר מסע. מסע בנפתולי הנפש של אישה אחת. נפתולים שמתפתלים ומסתבכים ולופתים וחונקים את הצד הטוב, החומל, המתמסר והאוהב כקנוקנות של טירוף ושיגעון. והמסע הזה מתחיל דווקא בסוף. בסוף הטראגי והבלתי נתפס.


מרים היא עו"ד צעירה שבטרם התחילה את הקריירה המשפטית שלה הפכה לאם, ונאלצה להמיר את הקריירה המשפטית בקריירה משפחתית. פול בעלה הוא מפיק מוזיקלי בתחילת דרכו. בעוד פול מעביר את ימיו באולפנים ב