1.6.45, מלחמת העולם השנייה הסתיימה מלבד בחזית המזרח הרחוק מול יפן, בארצות הברית החלו כבר למכור את עודפי הצבא לגרוטאות. בן גוריון הבין כבר אז באחת האינטואיציות המדהימות שלו שהמדינה היהודית תקום בקרוב, בניגוד לרבים שהאמינו שזו אך סיסמה, ושהקמתה תהיה כרוכה במלחמת דמים מול כוחות סדירים של מדינות ערב ולא לוחמת מגן פשוטה כפי שהיו רגילים עד אז. וכך מול 17 יהודים עתירי נכסים מארה"ב שהיו מוכנים להתגייס למשימה הציונית הוא פרס בפניהם את משנתו והוקם "מכון סונבורן" שם הקוד לקרן שהוקמה לרכוש את הציוד הצבאי במסווה של ציוד חקלאי ואפשרה למעשה להקים את התעשייה הצבאית של מדינת ישראל. לימים בן גוריון מנה את הקמת הקרן כאחד משלושת המעשים הגדולים של חייו, יחד עם עלייתו לארץ והקמת המדינה.
אין זה סוד שבן גוריון היה אישיות מורכבת, רבת מעללים ורבת חזון מחד, מושכת אש ומדנים מאידך. אופי דיקטטורי למחצה ופשטות הליכות, נועז וסוער בצדקת דרכו יחד עם יכולת הקשבה. להציג את בן גוריון בפחות מ-200 עמודים, זו בהחלט משימה כמעט בלתי אפשרית. אניטה שפירא מלכתחילה לא התכוונה לכתוב ביוגרפיה מקיפה, זאת עשו כבר מיכאל בר זוהר ושבתי טבת. שפירא ניסתה להתמקד באישיותו המסוגרת יחסית של המנהיג ולעמוד על אופיו המיוחד. בן גוריון היה אדם מסוגר מבחינת חשיפת הרגשות שלו, ומלבד ברל כצנלסון, חבר הנפש היחיד שלו, כנראה שלא היו לו הרבה אנשים בפניהם פתח את סגור לבו. שפירא בכל מצליחה לצייר קווים לדמותו תוך כדי התמקדות בסיפורים המרכזיים ובאנקדוטות צדדיות. כמובן שאפשר להתכווח על שיקול הדעת של שפירא בבחירת הנושאים בשל המסד המצוצמם שגורר בהכרח בחירה מתוך העושר הגדול של הנתונים, אבל בסך הכל שפירא נוגעת ברוב ככל הדברים החשובים, גם אם בצמצום המתחייב. ובכלל, יש לא מעט יתרון גם בצמצום, רבים שאין להם זמן או רצון לקרוא מאות רבות של עמודי ביוגרפיה, משממים בחלקם, יוכלו למצוא כאן מעט המחזיק את המרובה. הפרקים 6-8: 'ימים של תקוה ימים של ייאוש'; 'על סף המדינה'; 'אני מכריזים בזאת' נקראים בנשימה עצורה. דרמת מתח במיטבה, ככה כותבים וככה מלמדים היסטוריה.
כששאלו חבריו של בן גוריון על התהליך קבלת ההחלטת שלו הוא ענה שהחלטות גורליות הוא מתקשה להחליט הוא שוקל את הדברים לכאן ולכאן, מתלבט רבות, ואז ברגע אחד כאילו נחה עליו הרוח ולפתע הוא יודע מהי ההחלטה הנכונה. כאילו שר ההיסטוריה דובר אליו.
אניטה טוענת, במידה רבה של צדק, שהשנים הגדולות של בן גוריון היו בין 1942-1953 "שבהן הוכיח יכולת יוצאת דופן לצפות התפתחויות פוליטיות, לגבש את הכלים הנחוצים לתגובה עלהין ולגייס את הכוחות בקרב העם היהודי למימוש ההזדמנויות שנקרו לפניו".
אני ללא ספק מאלו החושבים שבן גוריון היה האיש הנכון, במקום הנכון, עם כוחות הנפש המיוחדים לשליחות ההיסטורית ההיא. אישיות שזיהתה את עצמה ואת הייעוד ההיסטורי שהוטל עליה כדבר אחד. כל מי שקורא ומנתח את ההיסטוריה יתקשה שלא לראות איך כל המאורעות הקטנים והגדולים התנקזו לעבר חלון הזמן הספציפי והבלתי חוזר ההוא. ושלא יהיה ספק, ההחלטה על הקמת המדינה לא הייתה מובנת מאליה משום צד, לא רבים האנשים שהיו נוטלים על עצמם את כובד ההחלטה, כשעל כף המאזניים עמד כל היישוב היהודי בארץ, לא פחות. דווקא היהודי קטן הקומה, הפולמוסן, נטול הכריזמה והקסם האישי, מפלונסק שבפולין שילדותו לא הסגירה דבר על אחריתו, הוא זה שעמד במוקד ההוא, והוא זה שהכריע. האם אין כאן יד מכוונת? אני תוהה.
הפרק הקצר על אחרית ימיו מצליח לגעת בלב, ומתאר את האריה הזקן בשקיעתו, אחד "המפלצות הגדולות של ההיסטוריה" שמעשיהן ומחדליהן עיצבו מציאות (עמ' 196).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
