ספר צנום יחסית של פחות מ-200 עמודים כתבה אניטה שפירא על דמותו של בן-גוריון. לטעמי, מי שירצה להכיר את דמותו והתקופה הסוערת בה פעל, הספר הזה די בו כדי לסכם באופן כללי, בלי פרוט מייגע. הכתיבה אקדמית מאוד, יבשה, אבל למי שיש (מעט) סבלנות, יבוא על סיפוקו. לא ספר לימוד.
פלונסק היא מקום הולדתו של דוד גרין, אחד מבניו היותר קטנים של אביגדור גרין והאהוב בהם. פלונסק היתה מרוחקת אך שישים קילומטר מוורשה, אך נדמה שהיו אלה דווקא שש מאות. המשפחה לא היתה עשירה אך מבוססת. דוד נולד ב-1886 ומשבגר והיה לנער רצה ללמוד בגימנסיה, דבר שלא התאפשר. כבר אז התגלתה שאפתנותו ורק משעלה לישראל, חפץ להיות בה עורך דין, אך באמתחתו אין תעודת בגרות. בסוף איכשהו הדבר התאפשר, גם למד תורכית תוך חודשים ספורים והצליח להשלים רק שנתיים של עריכת דין באיסטנבול כשהמשטר העות'מני מאבד דריסת רגל בפלסטינה.
גובהו של דוד בן-גוריון היה בסה"כ 1.52 מ'. אולי גובהו לא היה רב, אבל שאפתנותו, רוחב הראיה שלו ויכולתו לעמוד מול יריבים ולפצוח בנאום לא מתוכנן ונדמה היה כי לוטש זה זמן, הביאו אותו לאן שהביאו. ולא שדרכו היתה קלה.
מאמריקה לא יצא עשיר לא בכסף ולא בעולים, בתהילה זכה בתערוכה חקלאית ב-1923 ברוסיה, רק לצאת בפחי נפש מהעלייה הרביעית ב-1924, ממנה זכה הישוב בעשרות אלפי עולים, אבל עירוניים שהגדילו את תל-אביב, חיפה וירושלים וגם את הסחר הזעיר בשומכלום. הוא קיווה לחקלאים, לכיבוש השממה, והגיעו ספקולנטים. למרות קומתו הלא גדולה, הוא הרבה לראות רחוק ולעשות אף יותר בהתפרצויות יוזמה בזו אחר זו.
שנות השלושים, לאחר שנים של ניסיונות הקמת מפלגות אלה ואחרות, שילוב הרוויזיוניסטים ומה לא, סוף סוף קמה מפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י המיתולוגית.
בין לבין בן-גוריון הוא כבר אב לשלושה ילדים ופולה, בורגנית בנשמתה, שומרת על המשפחה כלביאה.
וחזרה לשנות השלושים ושילוב של חיים ויצמן האריסטוקרט, המדען הבריטי בעל הלשון הפזיזה בנשיאות ההסתדרות הציונית. ויצמן היה נחוץ בהיותו מקובל על הבריטים והאמריקאים, אבל דעתו של בן-גוריון נטרפה מלשונו חסרת האחריות של ויצמן. יחד עם שילוב ויצמן נכרתו גם בריתות מתבקשות וחסרות ברירה עם הדתיים, דבר שהיה לרועץ עד 1977.
בשנות הארבעים בן-גוריון נוסע לאנגליה וארה"ב, מנסה לעשות נפשות לרעיון הציוני. השנים 1942-1953 היו הטובות בשנים של בן-גוריון. ממנהיג כמעט אנונימי הפך עם הקמת המדינה לאחד מעשרת המנהיגים המוכרים בעולם.
לקראת התאריך של עזיבת הבריטים את פלסטין, 15 במאי 1948, בן-גוריון התחבט מה לעשות, כשזה יותר איך ממה. היה ברור לו המחיר על הכרזת הקמת המדינה. החלטה כזו דרשה מנהיג צ'רצ'יליאני שכזה ובן-גוריון קורץ מהחומר הזה. ההכרזה ב-14 במאי 1948, יום שישי בשעה ארבע במוזיאון בתל אביב, היתה הכרזה לה הריעו רבבות, אבל בן-גוריון היה ער להתקפות מצד כל המדינות השכנות, שאכן התממשו. השאר היסטוריה.
בן-גוריון היה בהחלט אדם קטן מימדים עם ביצי פלדה ענקיות. הוא היה איש ספר, איש הוועדה לתרגום ספרי מופת, חובב היסטוריה ופילוסופיה, לא איש של שיחה בטלה, יודע קוד לבוש או חובב דיפלומטיה מייגעת. האמת היתה נר לרגליו, גם אם אלה היו מונפות מעלה בהדרכת משה פלדנקרייז. מנגד, ידע לשקר לאמריקאים ללא הנד עפעף שהכור בדימונה אינו אלא ללמד דרדקים הלכות אנרגיה נקיה.
איך היתה נראית ישראל בלעדיו? אולי כלל לא היתה נראית. אין ספק שבן-גוריון היה מדינאי ענק ופוליטיקאי קטן (קומה), הפוך ממה שנהוג היום...

לפני כמה שנים קראתי את "בן גוריון - אפילוג", ספרו המוצלח והמרתק של אבי שילון על עשר שנותיו האחרונות של בן גוריון, לאחר התפטרותו האחרונה מראשות הממשלה ב-1963.
שקיעתו של "הזקן" הייתה מכאיבה לקריאה אך ליבתה אצלי סקרנות לקרוא סוף סוף חיבור שלם שמוקדש לאיש הגדול.
והנה נמצא חיבור שכזה.

אניטה שפירא כבר חיברה שלוש ביוגרפיות - על ברל כצנלסון, על יגאל אלון ועל י"ח ברנר, בשתי הראשונות הזכירה הרבה את בן גוריון מטבע האישים והדברים עליהם כתבה, אך רק לאחרונה נענתה להזמנה מטעמה של אוניברסיטת ייל וכתבה ביוגרפיה שהוקדשה רק לו. החיבור שאני קראתי הוא עיבודה של ביוגרפיה זו לעברית.

שפירא מצליחה לספר סיפור מרתק, רהוט וממוקד מתחילה ועד סוף.
היא מאזנת יפה בין הרצאת הדברים על פי סדרם הכרונולוגי ובין שיבוץ הערות הערכה להצלחת הפעולה, לאופי האישי המשתקף בבחירה כזו ולא אחרת, ועוד.
יותר ממחצית הספר מוקדשת לימים שקדמו להקמת המדינה - צמיחתו של ב"ג הצעיר, עלייתו ארצה, השתלבותו בפוליטיקה ובעסקנות הציונית, צמיחתו האיטית במנגנון עד להנהגה.
על כל זה כותבת שפירא דבר דבור על אופניו, ונדמה שללא משוא פנים. גם על חולשותיו של גיבור הספר היא מטילה אלומות אור חושפניות, ולא פעם אחת.
שפירא מקדישה עמודים רבים, יחסית לספר כה קצר (סה"כ פחות מ-200 עמודים), לפרשת העימות ויחסי הקירבה-ריחוק ששררו בינו לבין חיים ויצמן.
שניהם שאפו לקימומה של מדינת היהודים, אך פעלו אחרת, בדרך כלל ללא תיאום ביניהם.
גם אופיים השונה וגם חילוקי הדעות ביניהם טירפדו את יכולתם לעבוד יחד.

הפרק התשיעי שעוסק בשנות המדינה, מ-1948 ועד 1963, מעניין ביותר. זהו הפרק הארוך בספר, הקצבי ביותר והמרתק ביותר לקריאה בו. יש בו הכל - מלחמת העצמאות, קליטת העלייה הגדולה, היחסים עם משה שרת, מבצע קדש, היחסים עם צרפת, ארה"ב וגרמניה, הממשק בין ב"ג לעיתונאים ואנשי רוח, משפט אייכמן ועוד.
פרק זה לבדו הוא דוגמה מופתית לכתיבה על היסטוריה.

במהלך קריאת הספר, ובייחוד בפרק התשיעי, אינך יכול שלא לחוש התרוממות רוח לנוכח גודל המאורעות ולנוכח גודל ההכרעות שהכריע האיש.

האמינו לי, כתבתי אך מעט מן הראוי לו.
ספר מומלץ מאד.

לא קלה דרכו

בתחילת שנות השמונים, הייתי פעיל במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. היינו קבוצת צעירים כפר סבאים חדורי שליחות חברתית שבקשה לממש פרויקט שיעורי עזר לילדים מקרב השכונות. לכאורה רעיון ערכי, בשמו יצאנו לשטח לחולל את המהפכה החברתית שלנו. בהתחלה הלך נפלא, והתמלאנו גאווה, אחר כך הרעיון איבד מהברק שלו, הפכנו ליותר עסוקים בעניינים שלנו, וכך המחייבות שלנו התפוגגה, ואיתה הפרויקט. מאז למדתי שדבורים הם דבר אחד, ומעשים הם דבר אחר, בעיקר שמדובר בחלומות על מהפכות. נחלנו כישלון כי מעולם לא הצלחנו לממש שברי רעיונות, למבחן המעשה.

כשהתחלתי לקרוא את הביוגרפיה של אניטה שפירא על דוד בן גוריון, התברר לי שגם לדוד הצעיר היה רעיון דומה. מי שעזב את בית המדרש, יזם בגיל ארבע עשר, פרויקט של השכלה עברית בקרב בני דלת העם, שוליות בעלי מלאכה שעבדו שעות רבות. בן גוריון וחבריו הצליחו לשכנע את בעלי המלאכה לשחרר שעה וחצי ביום את הנערים ללימודים עבריים. במעשה הזה התגלה דוד הנער כמי שאימץ דפוסי מהפכנות פרולטרית רוסית, בכך שחיקה את תנועת הנרודניקים שהלכה אל העם. משחר נעוריו נמשך בן גוריון למהפכה הרוסית, וכך הוא יישאר כול חיו, מהפכן עם להט מהפכני, בעל תפיסה מעמדית עממית, המאמין בעשייה המשנה את פני המציאות, ויחד עם זאת הוא יהיה קנאי לעברית כמאפיין התחייה הציונית.

אניטה שפירא כתבה ביוגרפיות מצוינות, על מנהגי הציונות, ברל כצנלסון, ויגאל אלון, כתבה הפעם ביוגרפיה קצרה על דוד בן גוריון כפרויקט לאוניברסיטת ייל. אתגר בו הצמצום מהווה הזדמנות לצייר תמונת פורטרט, בקווים עיקריים, המדגישה תווי פנים כפרשנות, המנסה להתחקות אחרי אישיותו האניגמטית של בן גוריון. האם שפירא פתרה את הסתירה המובנית באישיותו של בן גוריון, שמצד אחד, משמש מופת כמייסד המדינה, ומצד שני, הוא מושא לביקורת, כמי שתואר כדיקטטור, וכאיש מדון ?

בן גוריון היה איש הכרעות גדולות. כתגובה להצעת אוגנדה, החליט בן גוריון לעלות לישראל, אירוע שהיה מבחינתו המשמעותי והמכונן בחייו. החל מאותו אירוע, התגבשו בבן גוריון מספר קווי אופי בולטים, רצון הברזל בו הוא ניחן בכדי לממש את יעדיו בצורה מעשית, תוך התמקדות בעיקר ולא בתפל, וביכולתו לחזות תהליכים היסטוריים ולהבין את משמעות העיתוי - כרגע היסטורי של עכשיו, או לעולם לא. יסודות אישיותו בנו את מנהיגותו הנמרצת, המעשית וההחלטית, והציבו אותו ברגע ההיסטורי בו הוא היה צריך להכריע לבד, האם להכריז על הקמת מדינת ישראל, תוך לקיחת הימור מסוכן. מהיכן היה לו האומץ וקור הרוח, לקחת את החלטה הגורלית והמשמעותית ביותר בתולדות הציונות ? אניטה שפירא מנסה לתת לנו את התשובה, באמצעות התחקותה אחרי נתיב צמיחתו המרתק של בן גוריון כמנהיג ציוני.

לא קלה הייתה דרכו של בן גוריון, התנאים בארץ ישראל איתם התמודדו אנשי העלייה השנייה היו קשים מנשוא, עבודה קשה ומשעממת, דלות נוראית, קדחת מתישה, בדידות ותחושת כישלון, שגרמו לרבים מבני העלייה השנייה לנטוש. שפירא מתארת תמונה דרמטית ונוגעת ללב, של העולים שבאו ליפו ופגשו בעולים שנשברו וחזרו לגולה. בן גוריון, כמי שעבר מבחן אישי גדול, גיבש לעצמו את תפיסת צדקת הדרך, ואת האמונה הלוהטת כי הדרך בה הוא צעד והצעיד את העם היהודי, לעבר מציאות חדשה, של מדינה יהודית, אומנם מחייבת הקרבה ומאמצים בלתי נתפסים, אבל בסוף נגיע.

בתחילת דרכו, מנהיגותו של בן גוריון לא התקבלה בקלות, לעומת מנהיגותם הכריזמטית של וויצמן, ברל כצנלסון, או טבנקין. לא היה לו קסם אישי, הוא לא היה איש של חברים. ולכן הוא נאלץ לבנות את מנהיגותו, צעד אחר צעד, לעתים תוך כדי מאבקים קשים ומרים, מול התנועה ומנהיגיה שהיו ידועים בנטייתם לעצמאות, מרדנות, פיצול ואנרכיה. בן גוריון פיתח סגנון מנהיגותי משלו, הוא יזם משברים בתקופות קריטיות, בהם הוא התפרץ "התפרצות וולקנית" בן גוריונית, כמו במלחמת העצמאות בה איים בהתפטרות, כמובן שנאלצו להתקפל בכדי למנוע את התפטרותו.

שפירא מציגה את המנהיגים שהיוו השראה לבן גוריון, האחד הוא לנין, מחולל המהפכה הרוסית. בן גוריון ראה בו איש בעל "רצון ברזל", שדבק במטרה ולא הסס להקריב עבורה בני אדם. אדם ששינה את המציאות משורשה. המנהיג השני ששימש לו מודל חיקוי, היה צ'רצ'יל בעת מלחמת העולם השנייה. בן גוריון שהה בלונדון בקרב על ברטניה, נכח בהשפעתו העצומה של צ'רצ'יל כמנהיג שייצג כוח מוסרי ואמונה בניצחון, דווקא בשעות הקשות ביותר של בריטניה. בן גוריון קבל החלטות גורליות ברגעים קריטיים בהן הוא לא היסס להקריב בני אדם למען מטרה ברורה, כמו ההוראה להפגיז את אלטלנה בכדי להשליט את עקרון הממלכתיות ואת מרותו כמנהיג מדינה, ובכך לשנות את המציאות.

אניטה שפירא כתבה ביוגרפיה מצומצמת על בן גוריון, אך היא השכילה לקפל בתוכה פורטרט רב משמעויות ומלא חיים, המתאר את קווי האופיו של בן גוריון, ואת אבני הדרך שעיצבו את מנהיגתו. היא מציגה את הנרטיבים המשמעותיים של הציונות, ואת כוחה של הציונות כמהפכה מוסרית, את בן גוריון כמי שניווט את המהפכה הציונית באומץ לב, תבונה, ובמנהיגות יוצאת דופן ברגעיה הקריטיים. ספר נפלא שמזכיר לנו מדי פעם את מי שהיינו, וגורם לנו לשאול את עצמנו, היכן עוד יש אנשים כאלה ?

1.6.45, מלחמת העולם השנייה הסתיימה מלבד בחזית המזרח הרחוק מול יפן, בארצות הברית החלו כבר למכור את עודפי הצבא לגרוטאות. בן גוריון הבין כבר אז באחת האינטואיציות המדהימות שלו שהמדינה היהודית תקום בקרוב, בניגוד לרבים שהאמינו שזו אך סיסמה, ושהקמתה תהיה כרוכה במלחמת דמים מול כוחות סדירים של מדינות ערב ולא לוחמת מגן פשוטה כפי שהיו רגילים עד אז. וכך מול 17 יהודים עתירי נכסים מארה"ב שהיו מוכנים להתגייס למשימה הציונית הוא פרס בפניהם את משנתו והוקם "מכון סונבורן" שם הקוד לקרן שהוקמה לרכוש את הציוד הצבאי במסווה של ציוד חקלאי ואפשרה למעשה להקים את התעשייה הצבאית של מדינת ישראל. לימים בן גוריון מנה את הקמת הקרן כאחד משלושת המעשים הגדולים של חייו, יחד עם עלייתו לארץ והקמת המדינה.

אין זה סוד שבן גוריון היה אישיות מורכבת, רבת מעללים ורבת חזון מחד, מושכת אש ומדנים מאידך. אופי דיקטטורי למחצה ופשטות הליכות, נועז וסוער בצדקת דרכו יחד עם יכולת הקשבה. להציג את בן גוריון בפחות מ-200 עמודים, זו בהחלט משימה כמעט בלתי אפשרית. אניטה שפירא מלכתחילה לא התכוונה לכתוב ביוגרפיה מקיפה, זאת עשו כבר מיכאל בר זוהר ושבתי טבת. שפירא ניסתה להתמקד באישיותו המסוגרת יחסית של המנהיג ולעמוד על אופיו המיוחד. בן גוריון היה אדם מסוגר מבחינת חשיפת הרגשות שלו, ומלבד ברל כצנלסון, חבר הנפש היחיד שלו, כנראה שלא היו לו הרבה אנשים בפניהם פתח את סגור לבו. שפירא בכל מצליחה לצייר קווים לדמותו תוך כדי התמקדות בסיפורים המרכזיים ובאנקדוטות צדדיות. כמובן שאפשר להתכווח על שיקול הדעת של שפירא בבחירת הנושאים בשל המסד המצוצמם שגורר בהכרח בחירה מתוך העושר הגדול של הנתונים, אבל בסך הכל שפירא נוגעת ברוב ככל הדברים החשובים, גם אם בצמצום המתחייב. ובכלל, יש לא מעט יתרון גם בצמצום, רבים שאין להם זמן או רצון לקרוא מאות רבות של עמודי ביוגרפיה, משממים בחלקם, יוכלו למצוא כאן מעט המחזיק את המרובה. הפרקים 6-8: 'ימים של תקוה ימים של ייאוש'; 'על סף המדינה'; 'אני מכריזים בזאת' נקראים בנשימה עצורה. דרמת מתח במיטבה, ככה כותבים וככה מלמדים היסטוריה.

כששאלו חבריו של בן גוריון על התהליך קבלת ההחלטת שלו הוא ענה שהחלטות גורליות הוא מתקשה להחליט הוא שוקל את הדברים לכאן ולכאן, מתלבט רבות, ואז ברגע אחד כאילו נחה עליו הרוח ולפתע הוא יודע מהי ההחלטה הנכונה. כאילו שר ההיסטוריה דובר אליו.

אניטה טוענת, במידה רבה של צדק, שהשנים הגדולות של בן גוריון היו בין 1942-1953 "שבהן הוכיח יכולת יוצאת דופן לצפות התפתחויות פוליטיות, לגבש את הכלים הנחוצים לתגובה עלהין ולגייס את הכוחות בקרב העם היהודי למימוש ההזדמנויות שנקרו לפניו".
אני ללא ספק מאלו החושבים שבן גוריון היה האיש הנכון, במקום הנכון, עם כוחות הנפש המיוחדים לשליחות ההיסטורית ההיא. אישיות שזיהתה את עצמה ואת הייעוד ההיסטורי שהוטל עליה כדבר אחד. כל מי שקורא ומנתח את ההיסטוריה יתקשה שלא לראות איך כל המאורעות הקטנים והגדולים התנקזו לעבר חלון הזמן הספציפי והבלתי חוזר ההוא. ושלא יהיה ספק, ההחלטה על הקמת המדינה לא הייתה מובנת מאליה משום צד, לא רבים האנשים שהיו נוטלים על עצמם את כובד ההחלטה, כשעל כף המאזניים עמד כל היישוב היהודי בארץ, לא פחות. דווקא היהודי קטן הקומה, הפולמוסן, נטול הכריזמה והקסם האישי, מפלונסק שבפולין שילדותו לא הסגירה דבר על אחריתו, הוא זה שעמד במוקד ההוא, והוא זה שהכריע. האם אין כאן יד מכוונת? אני תוהה.

הפרק הקצר על אחרית ימיו מצליח לגעת בלב, ומתאר את האריה הזקן בשקיעתו, אחד "המפלצות הגדולות של ההיסטוריה" שמעשיהן ומחדליהן עיצבו מציאות (עמ' 196).

קצת על ההיסטוריה של הספר: זהו ספר מוזמן על ידי אוניברסיטת ייל המוקדשת לסידרה אישים יהודיים בולטים.
גם אניטה שפירא מבינה את הסד של הצורך לקצר, ומכאן מתחילה הבעיה כיצד להעביר פיל בקוף של מחט.
אומר מיד, המחברת יודעת לכתוב ביוגרפיות ברורות , מענינות ,בהירות ומעמיקות על דמויות שונות. בעיני, אחת מפניני הכתר של כתיבתה היא הביוגרפיה על יגאל אלון, שמומלצת לכל קורא בין אם הוא חובב ביוגרפיות אם לאו.
התפלאתי כיצד מכניסים "בן גוריון שלם" לספר דק יחסית. והלא זאת דמות מורכבת, רבת פנים.הפתרון ההכרחי הוא לקצץ בנושאים ולצערי בנטיעות.
אניטה בחרה בקו המדיני כמוטיב מרכזי של בן גוריון ואליו נצמדה.
לפיכך הובא נושא ראשי אחד והוא קביעת המדיניות של התישבות , עליה ועוד.
אבל גם הובאו נושאים משניים שאינם בעלי חשיבות זהה כמו איזו התכתבות עם פפסילד או דברים דומים.
הרושם המתקבל בקריאת הספר הוא " בן גוריון ממלא את כל הארץ". והלא היו עוד אנשים, לא חשובים כמו לוי אשכול שככול שעובר הזמן תרומתו וחשיבותו עולה.
בכלל יש לי תחושה כי ככל שעובר הזמן, משקלם של החברים לדרך וגם של המתנגדים עולה, דבר שבן גוריון עשה היטב להאפיל עליהם גם בחייו.
ספר מאכזב.

חוזקו של הספר הוא באורכו המאוד לא ארוך יחסית לדמות כמו זו של בן גוריון. די, קראתי ביוגרפיות ארוכות ומייגעות על סטאלין ועל צ'רצ'יל - אין ספק, overwhelming. אבל לפעמים דווקא נגיעה כה אישית וכה יפה כמו זו של שפירא בביוגרפיה זו, היא העושה את הספר בלתי נשכח בזכרון השמור לספרים שקראתי על מנהיגים.

כמו בביקורות אחרות שלי, גם כאן ציטוט משמעותי מהספר יהיה טוב יותר מכל טקסט נוסף:

" ישראל גלילי הסביר את כוחו של בן-גוריון בדימוי: בסיוטי הלילה שלו הוא רואה תבוסה, והמוני אנשים נסים בבהלה. ואדם אחד ניצב מול הזרם, ידיו פרוסות לצדדים והוא עוצר את המנוסה. האדם הזה היה דוד בן-גוריון. תיאור זה, מאיש שבן-גוריון פצע את נפשו פצע שלא החלים מעולם, מבטא את עוצמת המנהיגות של בן-גוריון. הוא לא בורך בכריזמה. הוא לא נמנה עם האנשים שלמן הרגע הראשון לפנייתם לחיים הפוליטיים הכול מקבלים את מרותם. לא היה לו קסם אישי, והוא לא ידע את אמנות הטפיחה על השכם או השיחה הבטלה. ככל שעברו השנים הוא התנתק יותר ויותר מחברת אנשים. מאז מותו של ברל כצנלסון לא היה לו אדם שעמו יכול להתייעץ כשווה עם שווה. את חרדותיו ואת ספקותיו נשא בתוך לבו ולא חלק אותם עם הסובבים אותו. זו הייתה בדידות שהוא גזר על עצמו, אם מחמת אופיו ואם משום שסבר שכך מנהיג צריך לנהוג. עד מלחמת העצמאות, ואף תוך כדי המלחמה, אפילו חבריו למפלגה לא קיבלו ללא עוררין את סמכותו, ועל אחת כמה וכמה מתנגדיו מימין ומשמאל. אך בעקבות המלחמה והקמת המדינה, לנוכח העובדה שבמקרים כה רבים התבררה צדקתו, אט-אט הוא קיבל מעמד של אחד ויחיד, לפחות בעיני המוני העם. דומה שהוא נזכר לא פעם בדברים שכתב לפולה על צ'רצ'יל, שבשעות הרות גורל, מנהיג נחוש ואמיץ עושה את ההבדל בין ניצחון למפלה."

(עמ' 140-141)