הקופירייטר הוא אומן של מילים, לאו דווקא במובן הציורי או השופע של המושג, אלא במובן המדויק.
המוטו שלו הוא פשוט - להגיד כמה שיותר, בכמה שפחות, לכמה שיותר אנשים.
אבל לא התמציתיות המהדהדת או שם הספר המלוטש הם שסחפו אותי, אלא כריכתו המהפנטת, המשקפת נאמנה את העולם הכאוטי הבוער אליו אנו פוסעים.
בתחילת השנה שקלתי להצטרף לקורס קופירייטינג, חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה להעשיר את היצירתיות שלי, להעצים את היכולת לבטא רעיונות באופן החד והקולע ביותר.
עולם הפרסום הוא עולם מרתק, הוא מייצג פוטנציאל להעברת מסרים בשלל דרכים מקוריות ומתוחכמות, אבל מתחת לפני השטח הוא חושף את פרצופו האמיתי, מלא התעתועים, מכתיב המוסכמות והשטחי להפליא.
בסופו של דבר החלטתי לזנוח את הקורס ולעסוק במה שבאמת בוער בנפשי – כתיבת רומן.
התעוררתם פעם מחלום משוגע, פאר היצירה של דמיונכם, אך לא זכרתם ממנו דבר? נותרתם רק עם תחושה עמומה מורכבת אותה לא הצלחתם לבאר?
נדמה כאילו סערת הרגשות הזו חלפה גם על חסוס קראסקו, רק שהוא, בניגוד אלינו, השכיל לעלות אותה על הכתב, ולהרחיב אותה עד לכדי רומן.
אחד הדברים המרכזיים שהבחנתי בהם לאורך הקריאה, היה המעבר התדיר באופן הפנייה אל הגיבור - לעיתים הוא כונה כילד ולעיתים כנער. תהיתי האם מדובר בטעות של מתחילים (לא סביר, על אף שמדובר בספר ביכורים), או שמא ישנה כוונה נסתרת עליה לא הצלחתי לעמוד.
כמו כן, חשבתי שיכול היה להיות מעניין, לו דמותו של השוטר האכזר (המסמל את המשטר הכוחני והמושחת) הייתה מתגלה כאביו של הנער, והוא זה שהיה שם קץ למעשיו הבזויים.
ספרו של הרעיונאי חסוס קראסקו "תחת כיפת השמיים" נחל הצלחה אדירה בספרד ותורגם לשפות רבות. כמו כן, הוא צפוי להפוך לסרט בעתיד הקרוב (כפי שקראסקו בטח תכנן בסתר לבו).
מבחינתי, הספר היה סוג של מפגש בלתי צפוי בין מסעו של הילד ב"האלכימאי" והביקורת החריפה על שררת האדם ב"1984" (של ג'ורג' אורוול).
הייתי צריך ללגום כגלון מים כדי לצלוח את הסיפור בעודי בחיים.
נדדתי לאורך המישור האינסופי, מוכה השמש ונטול המוסר, עד שהעפלתי לפסגת ההרים ודמעתי עם בוא הגשם הראשון.
ספר חביב, שווה קריאה.








![אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers4/48864.jpg)







