“בררר....איזה סיפור נורא. לקחתי את הספר לקראת חופשה בספרד אבל מהר מאוד הבנתי שלקחתי ספר לא מתאים.
גם לקח לי המון זמן לסיים אותו למרות שהוא ספר קטן ודקיק כי זה לא ספר לקריאה לפני השינה.
הסיפור מעלה את העליבות האנושית במלוא עוצמתה תחת הטבע האדיש והאכזרי. לא מתאים לבעלי קיבה רגישה.
יש פה נער שבורח משילטון החוק והחוק הוא חוק אכזר ומקומם.
במהלך הבריחה הוא זוכה לעזרה מרועה עיזים, שהוא דמות קשה בפני עצמה והיחידה שמציגה טענה מוסרית בהתנהגותה.
כל הדמויות הן דמויות אבודות ועזובות, שאין בהן חמלה. מעליהן מרחף הטבע ככוח עיוור ואדיש לסבלות בני האדם באשר הם.
החיים כשלעצמם אל מול הטבע הנורא והמוות.
בקיצור, לא לבעלי לב חלש.
ולמרות הכל - מגיע לו 4 כוכבים באשר הוא.”

“ספר הביכורים של הסופר והקופירייטר הספרדי חסוס קראסקו הוא רומן אווירה עצמתי ומהפך קרביים. ילד נטול שם נמלט מביתו בכפר נידח באישון לילה. אין אנו יודעים את שמו של הילד, את המקום או את הזמן. גם רודפיו נטולי שם אך הטבע והאימה הראשוניים והקמאיים נוכחים בעלילה ואינם זקוקים לשם ולהצגה. קראסקו הוא אמן של תיאורי טבע, אווירה ורגשות. אנו חווים את פחדיו של הילד, חשים את רעבונו וצימאונו, את חום השמש הקופחת ואת אבק המדבר בריאותיו. לרומן ניחוח דיסטופי משהו, אך גם ללא אפוקליפסה ברורה, מעבר לבצורת ולעוני, הזוועה שורה בכול וחודרת מבעד לעורו של הקורא. זהו מסע אלים של הישרדות, הישרדות של הגוף, הנפש והרוח בעל הדהוד דתי ועומק כמעט מיסטי. מסעו של הנער ומפגשו עם רועה העיזים הזקן, שנחלץ לעזרתו הם החוט המקשר המוביל אותנו בדרך לא פשוטה אך מתגמלת דרך של ייסורים, מכאוב אך גם חמלה וצדק אנושיים.

"תחת כיפת השמיים" אינו ספר המיועד לטיסה או לחופשה נינוחה על שפת הים. זוהי ספרות קשה ומטלטלת, ספרות הדורשת מאמץ והשקעה מן הקורא. מעניין שלמרות התוכן הלא פשוט הוא זכה לפרסים ולפופולריות רבה בספרד וגם בהולנד. אני תוהה אם גם בארץ קיים קהל קוראים שמוכן להתמודד עם סוג כזה של טקסט. כמו כן, נכתב על גב הספר כי הוא עתיד להפוך לסרט קולנוע. אין ספק שזהו ספר ויזואלי, אך חוששני שהיופי החושני של שפתו של קראסקו עשוי ללכת לאיבוד על המסך הגדול.

רציתי לציין גם את איכותו של התרגום הקולח והמדויק של המתרגמת טל ניצן.
ולסיכום, קריאה למיטיבי לכת בלבד!”

“ספר שאבני הבניין שלו הן בסך הכל נער, רועה, מדבר ובצורת. מידי פעם חמור, עז, שוטר או פצע דם שותת. הנער מתחיל את סיפורנו מכורבל ומכווץ בתוך בור, בתחילתו של מסע בריחה מביתו (שלא ברור בתחילה מה הוביל לו), ובמשך ימים רבים אנחנו עדים לקורותיו ובעיקר למערכת היחסים המופלאה והמרגשת שנרקמת בינו לבין רועה זקן שפגש בתחילת מסעו.

המון ספרים לכאורה נכתבו על כל אלה, אבל רק לכאורה. בעמודים הראשונים עדיין שאלתי את עצמי, קצת כמו אייל שני אחרי ביס בהומאז' למנה מוכרת, "במה זה בעצם עוסק?". שאלתי את זה כי כל הספרים שלכאורה נכתבו בעזרת אבני הבניין האלה, שהתיימרו לכתוב על נער במדבר בארץ רחוקה, שבאמת שקראתי מספיק מהם – נכשלו בלענות על השאלה הזו. הם קראו לנער בשם אתני מגוחך, או הלבישו אותו בכתונת עם רקמה, או הושיבו תוכי על כתפו, או גרמו לו לשפשף כלי נחושת במשך שלושה חורפים טיפולוגיים, או הפגישו אותו עם ספינקס או עם נחש תלת ראשי או עם מגדת עתידות שסיפרה לו שעוף החול יצטרף אליו כששני כוכבים יזהרו בשמיים, ושהנערה שלו תמשיך להמתין לו עם צעיף המשי שנתן לה ממש על מפתן הדלת.

חסוס קראסקו שאל את עצמו "במה זה עוסק?", ולא נפל בכל אלה. הוא כתב ספר קטן (תרתי משמע – 177 עמודים שכמעט נבלעו בכף ידי), צנוע להפליא, עם דמויות חסרות שם ועם סיפור טראגי ואלים שאנחנו רואים ממנו רק פיסות דקות, מרומזות וכואבות. הוא מתאר (בעזרת התרגום הנפלא מספרדית) באופן יוצא מן הכלל את הטבע, את צחנת השתן, את הלמות הלב מפחד, את ריח החלב המהביל, את השמן שנקווה בשיער אחרי ימים של מסע ואת הכאב של נשיכת השפתיים רק כדי לא לבכות. ברגעים הליריים והיפים ביותר שבו, הרגשתי שהוא לאדמה מה שהמינגווי לים.

חסוס קראסקו זה, בספרו הראשון ובהיותו דברים אחרים לפני שהוא סופר, הבין שספרים כאלה עוסקים בהתבגרות. לא בחוכמת חיים בשקל, לא במיתולוגיה משודרגת, לא באהבה – אלא בהתבגרות. הוא עוסק ומקיים כאן את המתח היפהפה והדק שבין תלות לבין עצמאות, ושבין אמון לאי-אמון. הילד הזה הוא לרגע חיה פצועה, ולרגע הוא אריה מסתער. הוא בורח מהמבוגרים בחייו, פוחד מהם, איבד אמון בהם, אבל בנגיעה-לא-נגיעה מתקרב ואפילו שם את יהבו באותו רועה זקן. הוא לא חכם ומחונן, ויד האלוהים לא נגעה בו; הוא לא "נבחר" וגם לא הבן של ראש הכפר. הוא ילד ששואל את עצמו האם מותר להיות ילד בעולם שכזה, או שאין ברירה וצריך לשאוף להיות גבר, ואם כך, אז מה זה בעצם להיות גבר ואיפה נמצא האיזון הזה שבין לבכות לבין להיות "גיבור" ששורד.

זהו ספר נפלא, מרגש ומומלץ, חד משמעית לא לכל אחד. צריך להיות מאוד סבלני לתיאורים הליריים ולעלילה שנמצאת שם רק במרומז, ברקע. כשמתמסרים להבנה שזה בשירות הספר ולא בעוכריו, התוצאה היא עונג צרוף.”

“בדרך כלל סופרים לא מעניינים אותי. אני לא מתעניינת בפרטי ביוגרפיה או רכילות, נמנעת מכל פגישה עם סופרים בכינוס ספרותי זה או אחר וגם לא קוראת ראיונות איתם. פשוט הסופר מבחינתי הוא רק יוצר הספר והספר הוא הדבר היחיד המעניין אותי. במקרה הזה התחלתי להתעניין בסופר ונסיתי לנחש איזה מין בן אדם כתב את הסיפור הזה. כי הספר הזה נראה לי כהתבוססות באלימות וגועל, מין התענגות של קראסקי על הפרטים האלימים והמזוויעים ונראה כאילו הוא אמר לעצמו "המממ... בסצינה הזאת אין מספיק גועל. בוא נוסיף עוד קצת אכזריות, שתן, זיהום ונמלא את החללים".

לא הצלחתי להבין מה רצה הסופר להגיד ובעיקר למה. כי הסיפור אינו מוביל, לטעמי, לשום מקום. הוא אוסף של אירועים שהמקשר בינהם הוא אלימות אכזרית וזוועות חסרות פשר. הסיפור - כמו שאמרו רבים לפני - פשוט: ילד בורח מרודפיו. נוף צחיח אחרי כמה שנות בצורת. רועה עזים זקן לוקח אותו תחת חסותו. יחד הם יעברו אירועים מסמרי שיער. ברקע שמש קופחת וחום בלתי נסבל, רעב וצמא ובריחה מתמדת. המסקנה היא שאין לתת אמון באיש, לא משנה כמה הוא קרוב או נראה בלתי מזיק. ברירת המחדל היא בגידה והתעללות.

קראתי שקראסקו מושווה לקורמאק מקארתי. אמנם יש נקודות בסיפור שמזכירות את "כל הסוסים היפים" וגם קצת את "לא ארץ לזקנים" אבל סיפוריו של מקארתי ממורכזים, אפשר להבין מהם את מה שמניע את האירועים ואת הגיבורים, והאלימות שם משמשת צורך סיפורי ולא נמצאת סתם, כמין פורנוגרפיה. קראסקי, לעומת זאת, אינו עומד בכללים מינימליים של הסבר לתופעות שהוא מתאר - ואין כוונתי לכתיבה המסתורית והמינימליסטית שלו, שאותה דווקא חיבבתי.
הספר כתוב בסדר, הסיפור לא משעמם אבל מצאתי את עצמי נרתעת מלחזור אליו, ונשמתי לרווחה כשהסתיים. בדיעבד – יכולתי להסתפק בחציו. סיום הסיפור אינו נותן דבר פרט לעוד גועל ומצוקה.
אני ממש לא אהבתי. הוא כנראה עורר התרגשות רבה בספרד, נדפס ב 12 מהדורות, זכה בתואר "הספר הטוב של השנה" מטעם רשת ספרים. לי הוא השאיר טעם רע מאד, ולא הבנתי מה רצה הסופר להגיד, אם כי חשבתי שהבנתי איזה מין אדם הוא.



*”