****
יש תקופות כאלה, שוואלאק, אני לא קורא הרבה. אני עסוק, ועבודה, וילדים, מתחיל משהו, ואז עוד משהו, ספר שואה, כבד לי, ואז ספר חופר אחר, קשה לי, ואז לא בא לי לקרוא באוטובוס, ואז פונה לאיזה משהו קליל, שכצפוי מרגיש לי אידיוטי, ועוד משהו באנגלית, לאט, לאט, זוחל, זוחל, אדיש, קהה, שום דבר לא צועק לי מהמדף, ככה שיש לי משהו כמו עשרה ספרים שכבר התחלתי. עשרה. אני לא צוחק. וזה נהיה כמו שהילד שלי בן השנתיים אוכל כשבא לו לאכול והוא לא החלטי. ביס מסנדוויץ', קצת פסטה, לק מארטיק, כף קורנפלקס עם חלב, חתיכת מלון, גבינה צהובה. הכול בפה, בבת אחת. מישבלייה, היו קוראים לזה אצלנו. לא כיף.
הנה דוגמה לספר שאילולא היכרתי את שם המחבר ואהבתי מאוד את מה שקראתי ממנו, לא הייתי נוגע בו עם ציין לייזר. "גנזך אורות הסער"??? מה זה השטות הזאת? וגם למי יש כוח לעוד ספר פנטזיה על מלכים וחרבות ורוזנים ומלחמות? חם לנו מדי. שילדים יקראו את זה.
אבל סנדרסון יודע את העבודה. כשהתחלתי את זה, זנחתי את כל האחרים. עלילה יציבה, בוטחת, בעולם שלא דומה ממש לעולם שלנו, עם חוקים אחרים ופיזיקה אחרת וגיאוגרפיה וביולוגיה וקסם אחר ותקשורת אחרת, פנטזיה כמו שפנטזיה אמורה להיות, מישהו שישב והמציא וחייך והיו לו רעיונות מגניבים והוא נהנה וכתב ומחק וצחק ודמיין ופינטז. פנטזיה. איזה כיף.
****

















