לספר של סיפורים קצרים יש יתרונות שאינם תלוים באיכות הסיפורים (עליהם אנסה להרחיב בהמשך) : אפשר לקרוא את הספר בהפסקות ארוכות מבלי לחשוש שנאבד קשר עם הדמויות או העלילה, ואנחנו זוכים להכיר כל פעם עלילה חדשה כך שאם לא אהבנו חלק מסוים אנו יודעים שבקריאה הבאה יש סיפור חדש שאולי נאהב יותר. כמובן שהמחיר הוא קשר אחר עם הספר ועם הדמויות שבו.. קשר רופף יותר, כזה שמרפה בקלות כשהספר לא איתך , שלא כמו הספרים והגיבורים של הספרים המלווים אותך במהלך שבועות או חודשים של קריאה ובמקרים הנדירים גם הרבה יותר. אולי קצת כמו ההבדל בין קשר ארוך ומשמעותי לאוסף של דייטים...מוצלחים ככל שאלו יכולים להיות.
באוסף הסיפורים הזה של אליס מונרו נוכחים בעיקר הקור הקנדי , העיירות הניחדות ואנשים בודדים וקשי יום שה"חיים היקרים" שלהם לא הולכים לשום מקום משמעותי. רוב הסיפורים עוסקים בחייהם של אנטי גיבורים ויחסיהם עם בני ובנות זוגם או בני משפחתם. ברובם, העלילה נעה באיטיות ונראה כאילו הסופרת מצלמת באמצעות מילים קטע מאמצע הסרט העוסק באחת הדמויות ברגעים נבחרים בחייה, זאת בניגוד לספרות המוכרת שבה קיים מבנה עלילתי מובנה יותר של התחלה-אמצע-סוף. למעט סיפור אחד איני זוכר פאנץ' באף אחד מהסיפורים והם מתקדמים לאטם עד שנלחץ הסטופ במצלמה של אליס.
הייחוד והיופי כאן הוא האופן שבו מצליחה מונרו לספר את הסיפורים. הייחוד של הדמויות הוא חוסר הייחוד שלהן , הכתיבה שלה מינימאליסטית והדמויות לא מביעות רגשות באופן מופגן אך הסיפורים אינם נטולי רגש כלל. להפך. דווקא כתיבה זו שאינה משתפכת מצליחה לעיתים לרגש יותר (ראה ערך "סטונר" המופלא).
ארבעת הסיפורים האחרונים עוסקים בחייה של הסופרת ולכן מעניינים מעט יותר ולאחר קריאתם ניתן לראות שהרבה אלמנטים שהם מאופיינים בהם נוכחים גם בסיפורים הקודמים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
