"החיים סביבך מסיקים מסקנות כלשהן לגביך מעמדות תצפית שאינך יכול לראות" (מתוך "רכבת"). וזאת התורה הספרותית כולה על רגל אחת. כי לא חשוב עד כמה את/ה מצהיר/ה שאף אחד לא מעניין אותך, ואת/ה עושה רק את מה שמתחשק לך. בתוך של כולנו, בפנים בפנים, בכל זאת חשוב לנו מה חושבים עלינו. שלא לדבר על כך שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, מגיבים לדברים עפ"י מה שספגנו בילדותנו.
ועל החשיבה הזאת נשענים הסיפורים של אליס מונרו. סיפורים על חיים בתוך קהילה, אבל עם היבט אישי. היבט שנע מעצב לאושר, ולהיפך, וגם סתם היבט. חיים מפני שחיים כי אין משהו אחר לעשות. חיים שרק הכישרון הספרותי של הסופרת מפיחים בהם עניין, כי אלה חיים של אנשים שלא בטוח שהיינו זורקים לעברם מבט שני לו היו חולפים על ידנו.
אני די בטוחה שאם הייתי קוראת את הספר הזה בגיל צעיר הוא לא היה מעניין אותי. משהו בו איטי מדי, אפילו קצת עלוב, ויש בו תיאורים שרק בגיל מבוגר אפשר להבין לעומק. וגם זה במצב רוח מסויים. אולי מלנכולי קצת.
אז אם אתם בגיל הנכון ומצב הנכון - מומלץ. אם לא ספרים אחרים יתאימו לכם יותר.

שנה טובה לכולם. שנת שפע, אושר ובריאות.

סבתא שלי נפטרה לפני כמעט שנתיים. היא הייתה אישה מתולתלת עם דעות נחרצות ועיניים ירוקות שאהבו לקרוא ולהסתכל על הדברים היפים בעולם. וז׳אנר הספרים האהוב עליה היה ספרים ״ישר ולעניין״.
״אני לא אוהבת את כל השטויות וכל הקיטש הזה, היא אוהבת את ההוא, ההוא אוהב את ההיא... אני רוצה סיפור, תגיעו לעיקר!״ ולמרות שהיא הצהירה את ההצהרה הזו לעיתים תכופות כשנושא הספרים עלה בשיחה (והוא עלה הרבה) ידעתי שזה לא נכון לגמרי. היא גם קראה ספרים שבהם ההוא אהב את ההיא, אבל את האווירה הסבונית שאפיינה ספרים מסויימים מהזן הזה, פחות.
בכל מקרה — כשסבתא נפטרה, מצאתי את ״חיים יקרים״ בארון הספרים שלה. לא קראתי אף סיפור של אליס מונרו לפני, אבל עצם הימצאותו של הספר בארון שלה הייתה סיבה מספקת בשבילי.
הרבה בדידות והרבה דיוק יש בסיפורים של אליס מונרו, וכל אחד מהם מתאר תמונת חיים סדוקה ושלמה בו בזמן. אין להם התחלה, אמצע, או סוף מסורתיים, פשוט כי הם פיסות מחייהם של אנשים, ובחיים כמו בחיים אנחנו נשארים עם שאלות, והרבה דברים שיכלו להסתדר אחרת. אם היו ״שלמים״ כמו בצורה המקובלת, לא היו כל כך צלולים בתפיסתם. התבונה האמיתית של מונרו היא ההכרה בכך שקצוות פרומים, מילים תלויות באוויר ואנשים תועים בדרך, הם הליבה שמייחדת את כתיבתה.
בלי ספק, סיפורים ישר ולעניין. תודה על ההמלצה, סבתא.

את חיים יקרים קראתי במנות קטנות, במשך חדשים לא מעטים. כנראה לקח לי זמן להיכנס לקצב ולאווירה של מונרו. מונרו היא אמנית הסיפור הקצר, ובכל זאת לכתוב סקירה על קובץ של סיפורים קצרים זה קשה. מה שאפשר זה לנסות לכתוב על הכתיבה היבשה והמינימליסטית של מונרו ועל הדמויות המוחמצות שעומדות תמיד על סיפּה של טרגדיה. טרגדיה אולי זו מילה גדושה וראוותנית מידי לדמויות האפורות של מונרו, שהרי זו בהחלט אינה טרגדיה הרואית כזו שאפשר לכתוב עליה שירים נוטפי פאתוס. ממש לא. זו טרגדיה עלובה, מדכאת ולא כריזמתית בעליל. טרגדיה כמו השורה בשיר 'בס בבלון' של מאיר אריאל "אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת, לראות את עמלך נחרב...".

לא כל הסיפורים מרתקים, יש כמה עם פאנץ׳, אבל הם בוודאי לא מתאימים למי שהעלילה הסוחפת והריגוש הספרותי החד והמהיר הם ורק הם שעומדים בתכלית הקריאה שלו. הייתי אומר שצריך איזו שהיא מידה של מלנכוליה ורגישות כדי לצלוח חלק מהסיפורים וכדי להתחבר לדמויות מכונסות העומדות בצידי תחנות רכבת שכוחות או כאלו שמתבוננות בכתמי שלג בכפר נידח בערבות אונטריו. הרווח העשוי להיות מהקריאה הוא מצטבר ולא מיידי אבל כזה שעשוי לכלול בחובו עוד הבנה קטנה של המצב האנושי, שלא אחת אנו מוצאים אותו מעיק. ואולי אפילו עוד התוודעות קטנה לחלק מהיסודות שמהם כולנו מורכבים בסופו של דבר.

או כמו שמונרו מסיימת "אנחנו אומרים על דברים מסוימים שהם בלתי נסלחים, או שלעולם לא נסלח לעצמנו. אבל אנחנו סולחים - אנחנו עושים את זה כל הזמן".

מידי שנה, עת מתפרסמים הזוכים לשנה זו בפרסי הנובל הנכספים, אני נדרך ומחכה במתח להכרזה על הזוכה בפרס נובל לספרות לשנה זו. כן גם אני נורא רוצה כבר לא מעט שנים שעמוס עוז יזכה בפרס המכובד. וכך יצא שאני יודע מי זכה בפרס נובל לספרות בעשר שנים האחרונות (ומי לצערי לא זכה), פרסים אחרים פחות מעניינים אותי. השנה הייתה זו אליס מונרו, הסופרת הקנדית שכותבת סיפורים קצרים מטלטלים, גזלה את הגאווה הציונית הפוטנציאלית. אני מאוד אוהב את אליס מונרו, ורשתות הספרים מהרו להדפיס מהדורות חדשות של "בריחה" "יותר מידי אושר" ועוד. בין ספריה גיליתי את "חיים יקרים" שטרם קראתי, ולשם כך התכנסנו כאן היום. גם בספר זה מורו מגישה לקורא רסיסי חיים משופעים ברגש אנושי, בכתיבתה הקולח והמרגשת. קשה, כבר אמרתי פעם, לכתוב חוות דעת על קובץ של סיפורים קצרים, בשל ההטרוגניות המובנית בו. אהבתי במיוחד את 4 הסיפורים האחרונים, אותם מבדילה מעט הסופרת מעיקר הספר, סיפורים אלה הם מעין ממוארים קצרצרים. זו לי הפעם הראשונה בה אני נתקל בממואר בפורמט של סיפור קצר. אותי הסיפורים האלה ריגשו יותר מכל האחרים, והרגשתי שאליס (אחרי 4 הסיפורים האמורים אני מרגיש שקיבלתי את רשותה לקרוא לה בשמה הפרטי) מכניסה אותי לעולם ילדותה, בלי ליפות ולצבוע בצבעים רומנטיים. בדיון עם חברה טובה ושותפה לאהבת הקריאה, היא ציינה שאלו היו הקטעים שהכי פחות אהבה... הרי לכם סובייקטיביות הקורא. אין ברירה, תאלצו לקרוא ולחוות דעתכם....
נהנתי מאוד ("אל מול אגם" פנינה כך גם "חיים יקרים")

איכות היא תכונה בלתי ניתנת להגדרה, ובפרט איכות של ספר. אפשר לתת רשימת מכולת של קריטריונים לספר טוב. הבעיה שרשימות כאלו הן סובייקטיביות, אינן מהוות תנאי מספיק ואף לא הכרחי. איכות היא בעיני המתבונן.

למרות הניתוח המתמטי שלעיל, יש ספרים שכשקוראים אותם המילה גאונות צצה מיד בראש. אני לא יודעת מה הופך ספר כזה לגאוני. אני כן יודעת שהידיעה הזו פשוט קיימת, ללא שום ניתוח. מן תחושה כזו שחונקת בגרון, מילים שכורכות את עצמן סביב הלב כאילו היו סוכריה שהילדה שבי רוצה שתשאר לנצח. מושלמות מוחלטת. איחוד של השכל והרגש לאחד שלם. אושר עלאי.

כאלה הם לא מעטים מהסיפורים של אליס מונרו. לא כולם, נכון. גם בספר "חיים יקרים" הסיפורים אינם אחידים ברמתם. חלקם טובים, לא יותר, חלקם אפילו שיעממו אותי. אבל שווה לקרוא הרבה סיפורים בינוניים כדי לזכות ולקרוא את המעולים שבמעולים. באלו אליס מונרו מתעלה אפילו על עצמה. מינימליזם טהור ומדוייק שהשאיר אותי פעורת פה. מונרו גרמה לי לבכות ולהעצב שהחיים נוראים כל כך, וגם לשמוח שהם נפלאים. בעיקר היא אפשרה לי להרגיש, ולהיות אסירת תודה על שאני חיה. אהבתי במיוחד את הסיפורים "אל מול האגם" ו"להגיע ליפן". הם מתנקזים למן רגע אינטיפיסימלי של תמצית הקיום. גאונות. כבר אמרתי. אני לא מחזיקה במיוחד מפרסים, אבל אין ספק שלמונרו הגיע לזכות בנובל.

הציפיות היו גבוהות בהתחשב בכך שמדובר בסופרת שזכתה להכרה ושבחים (ופרגון באתר).
אסופת סיפורים קצרים המתרחשים בקנדה.
כל כך לא התחברתי לסגנון שמצאתי יבש, משמים ובלי שמץ הומור. מעבר לעניין הסגנוני יש תחושה שאין באמת עלילה בסיפורים שקראתי (לא סיימתי את הספר),שאין שום פאנץ' ופואנטה וזה לא הולך לשום מקום.אם שבתה הקטנה אבדה ברכבת ונמצאה; נערה העובדת במכירת כרטיסי קולנוע, נעלמת ומתחתנת במפתיע ויולדת שני ילדים.ובין לבין דמויות והתפתחויות חסרות עומק והקשר שלא הזדהיתי בשום רמה.
לעתים קופץ מדבר לדבר או בין זמנים בלי קשר ממשי.
כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
כנראה באמת עניין של טעם.
כל כך רחוק מאמני הסיפור הקצר כמו או.הנרי או אסימוב,להבדיל.

לספר של סיפורים קצרים יש יתרונות שאינם תלוים באיכות הסיפורים (עליהם אנסה להרחיב בהמשך) : אפשר לקרוא את הספר בהפסקות ארוכות מבלי לחשוש שנאבד קשר עם הדמויות או העלילה, ואנחנו זוכים להכיר כל פעם עלילה חדשה כך שאם לא אהבנו חלק מסוים אנו יודעים שבקריאה הבאה יש סיפור חדש שאולי נאהב יותר. כמובן שהמחיר הוא קשר אחר עם הספר ועם הדמויות שבו.. קשר רופף יותר, כזה שמרפה בקלות כשהספר לא איתך , שלא כמו הספרים והגיבורים של הספרים המלווים אותך במהלך שבועות או חודשים של קריאה ובמקרים הנדירים גם הרבה יותר. אולי קצת כמו ההבדל בין קשר ארוך ומשמעותי לאוסף של דייטים...מוצלחים ככל שאלו יכולים להיות.
באוסף הסיפורים הזה של אליס מונרו נוכחים בעיקר הקור הקנדי , העיירות הניחדות ואנשים בודדים וקשי יום שה"חיים היקרים" שלהם לא הולכים לשום מקום משמעותי. רוב הסיפורים עוסקים בחייהם של אנטי גיבורים ויחסיהם עם בני ובנות זוגם או בני משפחתם. ברובם, העלילה נעה באיטיות ונראה כאילו הסופרת מצלמת באמצעות מילים קטע מאמצע הסרט העוסק באחת הדמויות ברגעים נבחרים בחייה, זאת בניגוד לספרות המוכרת שבה קיים מבנה עלילתי מובנה יותר של התחלה-אמצע-סוף. למעט סיפור אחד איני זוכר פאנץ' באף אחד מהסיפורים והם מתקדמים לאטם עד שנלחץ הסטופ במצלמה של אליס.
הייחוד והיופי כאן הוא האופן שבו מצליחה מונרו לספר את הסיפורים. הייחוד של הדמויות הוא חוסר הייחוד שלהן , הכתיבה שלה מינימאליסטית והדמויות לא מביעות רגשות באופן מופגן אך הסיפורים אינם נטולי רגש כלל. להפך. דווקא כתיבה זו שאינה משתפכת מצליחה לעיתים לרגש יותר (ראה ערך "סטונר" המופלא).
ארבעת הסיפורים האחרונים עוסקים בחייה של הסופרת ולכן מעניינים מעט יותר ולאחר קריאתם ניתן לראות שהרבה אלמנטים שהם מאופיינים בהם נוכחים גם בסיפורים הקודמים.

קשה לי להסביר אפילו לעצמי מהו הדבר שהשאיר אותי כל כך מרוחקת רגשית מהדמויות בספר זה.
רוח קרה וצפונית מנשבת כמעט בכל הסיפורים, כאילו הסופרת עצמה לא ממש אוהבת וחומלת על גיבוריה... ועדיין, הסיפורים עצמם מענינים ברובם.

אל מול האגם" למשל, הוא סיפור שמעביר באופן ריאלסטי ומכאיב את תחושת התלותיות, וחוסר האונים שבזיקנה, בעיקר בשל שינויים בתפקוד המנטלי. הגיבורה הזקנה בסיפור זה קרעה את ליבי. סיפור מצויין אך עצוב באופן מיוחד.
ולמרות מה שכתבתי, ברור לי שיהיו רבים שייהנו מהספר, אך אותי הוא דיכא במקצת.

אחרי שכתבתי על ''ריקוד הצלילים המאושרים'' במרץ 2015(לפני שנה וחצי כאשר הייתי בת 22) קראתי ספר נוסף בסדרה של אליס מונרו, אחרי שהתאהבתי בספר הקודם של אליס מונרו והוספתי אותו לפלייליסט שלי כסופרת אהובה עלי ממוצא קנדי. אחרי החגים המתישים קראתי אותו בסוף חג הסוכות, והגעתי למסקנה שזה אחד הספרים הכי לא מובנים בעליל, או לפחות העלילה שלו קשה ונוקשה, הסיפורים הקצרים שלה עוסקים בסיפורים של אנשים פשוטים בכפרים ברחבי קנדה, בכל סיפור יש פתיחה שיא וסוף שמסתיים בנקודת מפנה של מוות, או הבנה מה הם החיים עצמם? משום מה העיסוק בכך, הפך להיות אובססיבי, כך שכל סיפור שקראתי לא הייתה שום הפתעה, כי הכול היה די צפוי מתחיל ונגמר באותו נקודת מוצא, עד שבאיזשהוא שלב הפסקתי לקרוא את הספר, התאכזבתי מאוד בתור קוראת שהתלהבה מהספר הקודם שלה עד מאוד, חשתי שאולי יש מסר בספר הזה אולי לחיים שלה, שהיא חושבת על מוות. היא כיום בת 85, הספר הזה חשבה שאולי יהיו מהספרים האח