לעיתים רחוקות סרט יותר טוב מספר המקור, זאת אחת הפעמים.
וגם לא מדובר בסרט ענק (לטעמי) אזי אתם מבינים שלא ביצירה מופלאה עסקינן, אלא בספר די ילדותי ונאיבי, על פערים חברתיים, מאבק מעמדות, ואלימות מיותרת.
אבל בכל זאת, זהו לא בזבוז זמן מוחלט משתי סיבות:
האחת נוסטלגית.
שטיפת המוח האמריקאית, גורמת לי להכיר בתמונות, ספרים וסרטים, את ארה"ב של שנות ה-50-60-70 יותר מאת ישראל של אותן שנים.
אולי זה העיכוב בהכנסת הטלוויזיה לארץ, ואולי המלחמות והקמת המדינה שמכסות על תמונות היום יום הפשוטות יותר, ואולי החוסר בספרים משובחים של העשורים שלפני שצצתי... לא יודע, עצוב אבל עובדה.
ולכן כל ספר כזה, שמתאר את התקופה יוצר לי איזה הקשר נוסטלגי לא ברור ולא קשור, אבל קיים.
השנייה היא מהורהרת יותר.
התיאור הפשוט והשטוח של קבוצות נערים, העניים מול האמידים - מזרח מול מערב - מקפל בתוכו את הסוד הגדולה והמפלה של התרבות האינושית.
היכולת ליצור קבוצות, סביב דברים מגוכחים ומומצאים, הוא סוד כוחו של האדם אל מול כל כוח אחר ששלט בעולם. היכולת להתאגד וליצור חברות שיתופיות ברמה כזאת או אחרת מכניע כמעט כל אתגר שעמד בפני האדם, מהשרדות מפני חיות טרף ועד לבניית מוניומנטי ענק וטיסה לחלל.
ועם זאת ביצירת קבוצות, ומתן שמות לקבוצות, מיד נוצרה התחרות והמלחמה ביניהן - שמונעת מהאנושות באמת להנות מהכוח האדיר שלה, ולהפוך אותו לכוח הרסני ומאמלל.
מזרח מול מערב, צפון מול דרום, אדום מול כחול, כהה מול בהיר...
מספיק שתוכלו לתת שם לקבוצה, והופ יצרתם עוד מלחמה עוד מאבק.
לפעמים אני חושב, שהדרך היחידה שנפסיק, היא שנגלה איזה חייזר שיראה אותנו כמו שאנחנו, קבוצה אחת.
אז אולי נתאחד לקבוצה אחת ואז... אוי :( ... שוב נלחם ... האנושואידים נגד החיזרידים.
ספר לא משהו, אבל גם בו מצאתי עיסוק למחשבותי














