נערי הכרך פורסם לראשונה בארצות-הברית ב-1967.
מאז נמכר במיליוני עותקים והיה לספר התבגרות קלאסי ואף עובד לסרט בבימויו של פרנסיס פורד קופולה.
זה לא ספר טוב לפי קנה מידה ספרותי, מאבל מרגע שהתחלתי בקריאתו הוא פשוט תפס אותי.
אני לא יודעת לומר מה היה בו שעניין אותי ואת הדמיון שלי כל כך.
נערי הכרך הוא על פוניבוי, אחיו וחבריו. הוריו של פוניבוי נהרגו בתאונת דרכים והוא מתגורר עם אחיו הגדול והיפה סודה-פופ, ואחיו הבכור דארי, עליו הוא אומר שנאלץ להתבגר מהר מדי ולשאת בעול הפרנסה.
הם חיים בעולם בו יש שני סוגים של נערים: גריזרים (העניים ממזרח העיר) וסוצים (העשירים ממערב העיר).
לסוצים יש כסף, והם יכולים להתחמק מכל צרה.
הגריזרים, לעומת זאת, חיים בשולי החברה ויודעים שהסוצים אורבים להם בכל פינה.
פוניבוי הוא גריזר גאה.
לילה אחד האלימות בין החבורות גוברת ומגיעה תפנית איומה ומשמעותית.
החלק הטוב ביותר של הספר, ללא כל ספק, הוא הדמויות.
אני אוהבת את כולם, מלבד סטיב.
אלו דמויות נפלאות וכל כך סימפטיות, עם שמות מוזרים ועם חיים מוכי גורל.
בקולו של פוניבוי, המספר את הסיפור, יש פגיעות וכנות - דבר העושה את הסיפור לאמין.
הוא לעיתים קרובות מבולבל, פגוע, מפחד, מצטער, ופשוט מרגיש כאילו כל הדברים פשוט שגויים; אבל, הוא גם אמיץ , אדיב ולוקח סיכונים על אנשים.
זהו סיפור של נערים ונערות היכולים להיות כל אחד בכל מקום.
הסיפור העוסק בפערים חברתיים ובקשיים שהסביבה יוצרת.
הגריזרים והסוצים נלחמים אלה באלה – אלא שזו לא ממש מלחמת כנופיות, אלא יותר מלחמת מעמדות.
הינטון הינה נערה שכתבה בפשטות וישירות ספר נוער מעולה אשר אני ממליצה עליו גם למבוגרים.
קראתי בסיומו קצת על מחבר הספר וכך גיליתי כי מדובר בנערה וגיליתי כי הינטון חתמה על הרומן רק בראשי תיבות כדי לא להסגיר את מינה.
היא חששה אז, באמצע שנות השישים, שהמבקרים יתעלמו מהספר או יקטלו אותו רק משום שנכתב על ידי אישה.
בפועל הספר יצא לאור כשהינטון כבר למדה באוניברסיטת טולסה וזכה להצלחה רבה גם בקרב הנוער וגם בקרב המבוגרים.
לפיה כתבה את הספר כדי ”לבטא תחושה של אי צדק בעולם. והרי זה עולם שכל אחד בו יכול לראות את אותה שקיעת שמש”.











