• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

מאת עמוס עוז

הביקורת של Dina

תמונה של Dina
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

מאת עמוס עוז

הביקורת של Dina

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Dina
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 11 שנים

“לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. מצד אחד, הסיפור בא משום מקום והלך לשום מקום. מצד שני, למרות תחושת הא”

18/33
ביקורות על הבשורה על-פי יהודה
הבאה
טוביה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

מתוך הספר:
"פתאם רצה מאוד לבוא ולגור בעליית הגג הזאת, להתכרבל בה עם ערימת ספרים, בקבוק יין אדום, תנור, שמיכת חורף, פטפון וכמה תקליטים ולא לצאת ממנה. לא להרצאות לא לוויכוחים ולא לאהבות.
להישאר בה ולא לעזוב אף פעם, לפחות כל עוד חורף בחוץ."

ברגע הזה שמואל אש שבה את ליבי לחלוטין.

את העמודים האחרונים קראתי בצל החדשות על הפיגוע המזוויע בירושלים וקשה היה לרגשות שלא להתערבב, שכן עלילת הספר מתרחשת בירושלים וגם היא נוגעת בכאב הסכסוך ובמלחמה הבלתי פוסקת.
מתוך הספר: "לפני שלוש שעות נרצח בירושלים החסד ונרצחו הרחמים ומעכשיו העולם ריק" - הכתוב בספר מתחייס לצליבה של ישו, ועדיין עברה בי צמרמורת בקריאה.
אולי בשל הסמיכות שבה קראתי את הספרים, חלוקת הספר לשתי עלילות הזכירה לי את 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב, גם שם יש עלילה מקבילה שלמה ומפורטת שעוסקת בישו ובצליבתו, כמובן מזווית מעט אחרת שאינה מתמקדת ביהודה.
בניגוד לאמן ומרגריטה, כאן ב'בשורה על פי יהודה' יש לנו בקו העלילה השני לא משוררים הפוגשים בשטן אם כי בחור חולמני מאד בשם שמואל אש, המגיע בעקבות הפסקת לימודיו באוניברסיטה לבית אפלולי כדי להיות בן שיחו של גרשום ואלד הזקן, הגר שם עם אשה בשם עתליה. לאט לאט ותוך תיאורים יפים, אותנטיים ומעניינים של ירושלים בתקופה ההיא ("סוף שנת חמישים ותשע ותחילת שנת שישים") העלילה מתקדמת ומתגלים לנו דיירי הבית, אופיים וסיפורם האישי, כשבמקביל כאמור מסופר סיפורו של ישו תוך שאלות נוקבות בנוגע לבגידתו של יהודה, ובגידות בכלל.
הספר גדוש בהמון חומר למחשבה, מאד מעניין והייתי ממליצה מאד גם לצפות בראיון של עמוס עוז עם קובי מידן, רצוי אחרי הקריאה :) שם הוא מסביר בהרחבה על הספר ועל כתיבתו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של ליבנה
ליבנה
תמונה של נינה
נינה
ח
חובב ספרות
תמונה של רץ
רץ
תמונה של צילה
צילה
תמונה של cujo
cujo
תמונה של חגית
חגית
9קוראים|גיל ממוצע53|44%נשים

על המבקרת

תמונה של Dina

Dina

חברה מזה 13 שנים
39 ביקורות•1 נבחרות•395 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•תרגום (נוער)
תמונה של Dina
Dina
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות39
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה395
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת19ספרות מקורית11תרגום (נוער)3

דיון על הביקורת

1 תגובה
חגית
חגית•לפני 11 שנים

איזו ביקורת יפה. מצפה לקרוא את הספר.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של Dina

ים שקט ושפל גלים

ים שקט ושפל גלים

דונאל ריאן

יש הרבה סיבות שבגללן אני רוצה להמליץ על הספר הזה. הכריכה היפה והמיוחדת, הרצון להיחשף לקולות מגוונים יותר בשוק הספרות והמיאוס מרבי המכר השבלוניים, העיסוק בנושאים נוקבים וטעונים כמו פליטים והגירה שכל כך קל לקטלג אותם בתיבה סטריאוטיפית בראש, האהבה שלי לספרים קצרים וקולעים.
אבל הסיבה העיקרית שבגללה אני רוצה להמליץ על "ים שקט ושפל גלים" היא הסיבה שבגללה התכנסנו כאן-הספר הזה כתוב ממש ממש טוב! זה סיפור על משפחה, על היעדרה. על אובדן, על אכזריות. שלושת הגיבורים בספר - פארוק, לאמפי וג'ון הם למעשה אנטי גיבורים, גברים שנפשם פצועה בצורה עמוקה ואולי בלתי ניתנת לאיחוי. הסופר מיטיב לתאר את נבכי נפשותיהם בכתיבה מדויקת וקולחת וגרם לי להיות שם עם הדקויות בחרדות של פארוק, הייאוש של לאמפי והשנאה המכלה את ג'ון.
נדמה שגם הים השוזר יחד את סיפוריהם האפלים מבלי שהם מודעים לכך, הוא דמות המרחפת על נשמות הגברים בגאות ובשפל. הייתי מרותקת עד לסיום, שבו כפי שכתוב בתקציר-חייהם של פארוק, לאמפי וג'ון יובילו אותם לנקודת מפגש.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Dina
מבוטל

מבוטל

נינה היא בחורה רווקה בת 29, אינטרוברטית שבורחת לספרים כדי לא להתמודד עם החיים הבינוניים שלה. היא עובדת כספרנית שמתקשה להתמודד עם הדיגיטציה שעוברת הספרייה שלה ורוצה להישאר קבורה לנצח בספרים מתפוררים - היא מאד סנטימנטלית כלפיהם ואוספת אותם הביתה, למורת רוחה של השותפה שלה-סורינדר, שהיא כמובן האנטי תזה לנינה-רווקה הוללת והו כה מגניבה. לאחר שנינה מוצאת את עצמה ללא עבודה היא מחליטה לקנות מסחרית ולהפוך אותה לחנות ספרים ניידת, בה היא תמכור את כל הספרים שאספה מהספרייה.

*אזהרת ספויילר*


אז למה גיבורת הספר היא כלכך שברירית ונחבאת אל הכלים, ואיך זה הגיוני שבחורה כזאת קשה פשוט תעזוב הכל, תעבור למקום אחר ופשוט תתאקלם שם תוך יומיים בחן ובקלילות? מה התהליך שהיא עוברת? זה כנראה לא מספיק מעניין. מה שמעניין הוא מה שהיה חסר לה בחיים-כמובן, גבר שיגאל אותה מיסוריה הרומנטיים. כמובן שהוא גם בעל חווה מחוספס בשם ג'ון, והם מתנשקים את הנשיקה הכי וואו בחיים שלה, וזה "כאילו מימיה לא אכלה שוקולד, ואז טעמה ממנו ומאז היא רוצה לאכול רק שוקולד כל הזמן". כן-זה ציטוט מהספר.

הריפרור ל"פרנסוס על גלגלים" בשם הספר לא הוגן. כי פרנסוס על גלגלים זה ממש, ממש לא...(באנגלית הוא נקרא "The Bookshop on the Corner")
לסיכום, ממש לא אהבתי...רק תיאורי הנוף של סקוטלנד היו נעימים לי כאן ב40 מעלות חום. השאר היה פשוט שטחי וקלישאתי עד כאב וכתוב בצורה בינונית מינוס.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Dina
מיכאל שלי [מהדורת 2010]

מיכאל שלי [מהדורת 2010]

עמוס עוז

לא פעם תהיתי כיצד ייתכן שמרגישים עצב כזה על לכתו של אדם שלא הכרנו באופן אישי, על דמות ציבורית או נערצת. האם זה בגלל שבכל זאת קיים ערוץ תקשורת, גם אם חד כיווני בנינו לבין אותו אדם אשר ליצירותיו התחברנו, לספריו חיכינו, מהם ציטטנו והם אירחו לנו חברה וגרמו לנו לחשוב, גרמו לנו לבכות? או שכמו שאומרים - אנחנו עצובים בגללנו, בשביל עצמנו, כי הדור ההוא הולך ואנחנו מרגישים קצת יותר לבד. אולי כל הסיבות נכונות. אני לא מסוגלת להספיד את עמוס עוז-קטונתי. וטוב ממני עשה זאת דוד גרוסמן שאמר "אילן גדול נפל" ואריאנה מלמד שכתבה "אי אפשר להיפרד מעמוס עוז, שמת היום, רק בניתוח רציונלי של פועלו הספרותי והציבורי או במלות הערצה ריקות, שאפפו אותו בחייו והלכו אחריו כצל מכביד בכל פעם שספר שלו ראה אור, בכל פעם שנדרש לעמת את המוכיח והמטיף בשער."

את "מיכאל שלי" התחלתי לקרוא כשלמדתי אותו לבגרות, בעצם לא את הספר עצמו אלא קטעי סיכומים שהביאו לנו בכיתה-ככה זה בגרות, לא באמת מתעמקים, הרי אין זמן - לומדים את העיקר, את האמצעים הספרותיים המרכזיים ועוברים ליצירה הבאה. אבל משהו ב"מיכאל" ובעולמה הפנימי הגועש של חנה גונן תפס אותי ומצאתי את עצמי בסטימצקי קונה את הספר במהדורה היפה הזאת בסדרת פרוזה ישראלית.
באחרית הדבר של המהדורה מספר עמוס עוז על תהליך כתיבת הספר-באישון ליל בחדר שירותים בביתו בקיבוץ חולדה, ועל כך שהוצאת עם עובד רצתה להוציא לאור את הספר הזה במהדורה מוגבלת בלבד כיוון שהספר 'אפור' ולא מתאים לשיווק מסחרי.
בסופו של דבר, בגלל טעות שהייתה בהוצאה עם ספר אחר, "מיכאל שלי" פורסם כחלק מ"הספרייה לעם"-והשאר היסטוריה.
כידוע הספר תורגם לשפות רבות וכך כתב עוז לחנה, הדמות שבערה בו עד שסיים לכתוב אותה, ארבעים שנה לאחר שיצא הספר:

"אני אומר לה בליבי: הנה עכשיו את כבר בכל מקום, ביפן ובקוריאה ובסין, בבולגריה ובפינלנד ובברזיל, האם הוטב לך קצת? סעי לשלום, אני אומר לה. וחוזר אל מה שאני כותב עכשיו, רחוק ולא כל-כך רחוק ממנה."
רבים העלו את האפשרות כי דמותה של חנה מבוססת על אמו של עוז - פניה, שעליה הוא כותב ב'סיפור על אהבה וחושך' אך למיטב זכרוני הוא הכחיש זאת בראיונות שונים. כך או כך, בהחלט מדובר בדמות בלתי נשכחת, כזו שלופתת את הקורא כפי שלפתה את הסופר.

עכשיו כשהעיניים הכחולות ניבטות מכל אתרי החדשות בארץ וגם בעולם ונערמים המאמרים, הכתבות, הסיכומים והציטוטים ואיך לא- מלחמות הטוקבקים, אני בוחרת לסגור את המחשב ולקרוא.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Dina
בת הים

בת הים

קיארה קאס

שוב נשבתי בכריכה מהממת של ספר-אני לא גאה בזה. אבל גיליתי שקיארה קאס כותבת מעולה! ומסתבר שהספר הזה נכתב לפני סדרת המועמדת המפורסמת שלה (שלא קראתי) אך רק עכשיו יצא לאור. למעשה "בת-הים" הוא הספר הראשון שהיא כתבה. בסך הכל, ספר YA קליל וכיפי עם רבדים קצת מטרידים:

כמקובל בכל סיפורי המיתולוגיה (אני אישית גדלתי על 'רוסלקה' הסלאבית) גם כאן בנות הים הן נשים צעירות ומפתות אשר מטביעות ספינות באמצעות שירתן. אלא שבסיפור הזה מלחים הם לא המטרה העיקרית שלהן, אלא כל מי שאיתרע מזלו להיות במים בזמן שהים החליט שהוא צריך קורבנות.
משום מה, הים ניזון מנשמות של אנשים ולשם כך הוא מגייס נערות צעירות ויפות שעליהן הוא כופה את העבודה השחורה הזאת. בתמורה לשירות המפוקפק הזה הים מעניק להן חיי מותרות במשך כ-100 שנים שבהן הן לא יכולות לחלות או להינזק, לא מזדקנות ופשוט יכולות להנות מהחיים בין לבין ההטבעות. הבנות לא חייבות לישון, לאכול או לבלות אך לפעמים הן עושות זאת בשביל הכיף או בשביל להעביר את הזמן. מוזר? מאד. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן אלא כמובן כי הגיבורה שלנו קיילין, בת הים הכי כנועה וצייתנית של הים, המתייסרת ברגשות אשם על כל אותם חיים שעזרה לקחת, עושה את הדבר הבלתי אפשרי ומתאהבת בבן אנוש! כמובן שקשר בין בת-ים לנער הוא בעייתי מכיוון שקולה עלול להרוג...


מעבר להתמודדות של קיילין עם המצב שבו נאלצה להעמיד פני אילמת וגם לא יכלה לספר לאיש את האמת על החיים שלה, הייתה מטרידה במיוחד העובדה שהים היה קנאי לה, כי היא הרי שייכת לו. וקיילין, כמו אחיותיה בנות הים האחרות, אהבה אותו למרות שהוא פוגע בה ומשקר לה. כשחשה פגועה הרגישה צורך להתעטף בגליו ולקבל ממנו נחמה. קשה לשקר לים, כי הוא תמיד מרגיש אותה, במיוחד כשיש מקור מים בסביבה, והוא גם יכול לקרוא את מחשבותיה. כשהיא סיפרה לים שהיא מרגישה אשמה, הטיח בה הים שגם הוא סובל והסבל שלו אף גדול יותר, כי הוא בעסק הזה הרבה יותר שנים ממנה. לי זה נראה כמו תסמונת סטוקהולם, אבל אוקיי.
נחזור לסיפור האהבה הלא-קריפי: מושא אהבתה של קיילין הוא נער מקסים ורגיש בשם אקינלי. הם נפגשים בספרייה באוניברסיטה בה קיילין מעמידה פני סטודנטית מן המניין, והוא לא נרתע מהמוזרויות שלה ומחוסר היכולת שלה לדבר. הוא אפילו אומר לה שזה נדיר שאנשים אילמים שומעים, ושלרוב במקרה כזה-האילמות נובעת מטראומה. אם הוא רק היה יודע כמה הוא צודק. בין קיילין לאקינילי נרקמת מערכת יחסים שעלולה לסכן את שניהם. אז האם קיילין תמרוד בים ותלך אחרי הלב? זה כבר ספויילר!

***

הכי נהנתי מהכתיבה. פחות נהנתי מהנרטיב המבאס של ישות גברית שבוחרת לעצמה בנות 17 כדי לכלוא אותן איפושהו לצורך מטרה 'נעלה' כלשהי (עקורה, מישהו?)

לפני 7 שנים•Dina
שנת השועל

שנת השועל

רות עפרוני

צ'רלס בוקובסקי הוא דוש.
(הגיגים אסוציאטיביים מעשעשים מעין אלו תמצאו לרוב בספר הזה.)

מפגש ארעי עם שועל בפרדס מעורר משהו קמאי באשה בת 45, נשואה עם ילדים מרחובות - "כמעט נורמטיבית".
היא מחליטה לארוז את המשפחה לשנה בבוסטון שבמהלכה היא עוברת תהליך של חשבון נפש עצמה שמתועד ביומן בו היא כותבת על חוויות חייה, יחסיה עם ההורים ועם בעלה, וגם על החויות בבוסטון - שם היא פוגשת הומלסים, הולכת להיות מודליסטית עירום מנוסה "פרום איזראל" ואוספת סיפורים בקרייגסליסט.
היומן הזה מחולק לפרקים קצרצרים, שמזכירים באורכם ובאופן כתיבתם פוסטים בפייסבוק (אבל מהארוכים). יש פרקים בהם היא נוגעת בנושאים מאד מאד קשים-טראומות ילדות, דיכאון אחרי לידה והתמודדות עם אבל, ומצליחה לעשות את זה בקלילות ואפילו בהרבה הומור.

כמו שהשועל בפרדס פיתה את הכותבת לצאת למסע שלה כך פיתתה אותי הכריכה עם הציור ההורס והפראי של השועל/אשה, שאוירה בהשראת הנובלה הקלאסית "מאישה לשועלה". כריכות מרהיבות ומיוחדות זו חולשה קשה שלי. וגם שועלים. אני מודה שלולא הכריכה הזאת כנראה הייתי מפספסת את הספר - כי עוד ספר על אשה במשבר אמצע החיים שעושה חשבון נפש זה ממש לא מה שאני צריכה. טוב לי להתבוסס במשבר גיל ה-30 שלי, תודה.
אבל כאמור השועל הכתום שבלט על הרקע האפור קרא לי וגמעתי את 'שנת השועל' ביום אחד. הכתיבה של רות עפרוני קולחת, בלי פילטרים-או ככה זה מרגיש. כאילו היא לא התאמצה בכלל לכתוב את הספר וכאילו אנחנו באמת קוראים את היומן שלה ומציצים לתוך חייה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Dina
הירחים של יופיטר

הירחים של יופיטר

אליס מונרו

זהו אוסף סיפורים קצרים אך מעייפים שהגיבורות בהם כולן נשים קנדיות-רובן עגמומיות ומדכאות למדיי.
אחד הסיפורים שהכי דיכא אותי היה "האוטובוס לברדון":
המספרת בגוף ראשון היא בחורה גרושה ששמה לא מוזכר. היא מתגוררת בטורונטו אצל חברתה קיי. במהלך ארוחת ערב עם חבר של אחד מהאקסים שלה (אל תשאלו...), שוטח בפניה אותו החבר את התיאוריה שלו לגבי חייהן של נשים. התיאוריה, איך לא-עגמומית. הוא אומר לה:
"נשים מודרות מהחיים, נאלצות לחיות בעולם של אובדן ומוות! כן, אני יודע, יש מתיחות פנים אבל איך זה באמת עוזר? הרחם מתייבש. הווגינה מתייבשת". תגובתה לדברים הייתה "אני מרגישה שהוא מביט בי. אני ממשיכה לאכול את הפודינג שלי", "לא עולה בדעתי שום דבר לומר".

בכל סיפור כזה יש ריבוי דמויות של בעלים וחברים ודודות ובנות דודות וגיסים ואחיות, גרושים וגרושות וצאצאיהם והמון הגיגים שמתארים את מערכות היחסים הסבוכות ביניהם; זה מסוג הסיפורים הקצרים שאין להם באמת פואנטה או סוף. באיזשהו שלב הסיפור פשוט מתאדה אל הריק.
היה לי ממש קשה להתחבר לסיפורים (למרות שחלקם היו קצת יותר קריאים מאחרים), והגעתי עם ציפיות-לא קראתי שום דבר של אליס מונרו לפני כן. וכפי שמצויין על גבי הכריכה היא זוכת פרס נובל והכל...אז האם המלכה היא עירומה? או שאני פספסתי משהו?
באופן כללי אני מאד אוהבת סיפורים קצרים, מתומצתים. זאת באמת אמנות לדעת לכתוב ככה. אהבתי את המינגווי, קאמי וקולם טובין כמספרי סיפורים קצרים, אבל פה הרגשתי שהסיפורים לא באמת תומצתו אלא פשוט נדחסו, עמוסים מדיי בפרטים למעט דפים. כל אחד מהם יכול היה להיות רומן עגמומי בפני עצמו.

משפטים שבכל זאת אהבתי (אבל עדיין דיכאו אותי):

-"יש גבול לאומללות ולאי הסדר שאת מוכנה לסבול למען האהבה, בדיוק כפי שיש גבול לבלגן שאת מוכנה לסבול בבית. את לא יודעת מהו הגבול מראש, אבל תדעי כשתגיעי אליו"

-"התמונות, השפה של פורנוגרפיה ושל רומנטיקה דומות הן, מונוטוניות ומפתות בדרכן המכנית, מובילות במהרה לייאוש"

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Dina
הבית בקצה הלילה

הבית בקצה הלילה

קתרין באנר

יש ספרים הזוכים לשיווק אגרסיבי ורבים נוהרים לקרוא אותם בשל כך, ולא תמיד יש לזה הצדקה. לכן הרגשתי ממש חובה להמליץ על הספר החמוד הזה עם הכריכה המהממת (ששלחה אותי לגוגל לחפש את המאיירת-תמר ידין) ושלא כל כך בלט בין אינפלציית הספרים החדשים לה אנחנו זוכים כל חודש.

'הבית בקצה הלילה' לא מתיימר לזעזע אתכם עם פרשיית רצח מסתורית, סקנדינבית או אמריקאית, או סוג חדש של רומן אירוטי שעוד לא כתבו עליו (יש כזה?).
בחוויה שלי עם הספר הזה הרגשתי בעיקר את העובדה שלפעמים אפשר פשוט להנות מסיפור טוב, ממש כמו פעם, כשהיינו ילדים ואהבנו לשמוע סיפורי אגדות.
הסאגה המשפחתית הנפרשת על פני כמעט מאה שנה, שתי מלחמות עולם, משבר כלכלי ו-4 דורות שהתגלגלו בבית בקצה הלילה עם לא מעט משברים ואכזבות ריתקה אותי והעתיקה אותי לחופי סיציליה, עם אויר הים שלה ומאכליה המיוחדים. הכינו את הלמונצ'לו!

***

הבית בקצה הלילה -'קאזה אל בורדו דלה נוטה' הוא למעשה הבר השכונתי של האי המנומנם קסטלמארה, שננטש לאחר מלחמת העולם הראשונה ונקנה על ידי אמדאו אספוסיטו-רופא האי אשר לו חיבה מיוחדת לסיפורים שאותם ליקט מפי בני האי שלא ידעו קרוא וכתוב ותיעד במחברתו האדומה. מסתבר שהדמות הזו מבוססת על סיפור אמיתי, ואכן בין פרקי הספר מתועדות חלק מהאגדות הסיציליאניות והאיטלקיות הללו שאסף רופא בשם ז'וזפה פיטרה.

אמדאו שיפץ את הבית בקצה הלילה והפך אותו שוב לבר וגם לבית מגוריו, למרות אזהרתו של ריצו הדייג הזקן, שאמר לו "הבית הזה מתפורר-הוא רק מביא מזל רע". אכן, אירועים לא פשוטים עברו על דרי הבית בקצה הלילה בצל שלל האירועים שעוברים על העולם וגם על האי, ועדיין היה זה מקום אהוב שאליו נקשרו בדרך זו או אחרת כל תושבי האי - בו התקיימו חגיגות אגתה הקדושה ששמרה על האי מפני קללה עתיקה ובו יאזינו הדייגים בפעם הראשונה לרדיו ויצפו בפעם הראשונה בטלויזיה.

כמובן שלא חסרות דמויות צבעוניות-הרוזן הרודה בדייגים ובעובדי האדמה, הקשישה ג'סואינה שיודעת הכל על כולם, האלמנות המקוננות והרכלניות, אגתה הדייגת שיכולה לחזות את מזג האויר כמו כל משפחתה במשך דורי דורות ואפילו חתול בלגניסט בשם מיצ'טו. מומלץ למי שרוצה קריאה ארוכה, מהנה וקולחת בלי סופרלטיבים.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Dina
המקום המסוכן ביותר בעולם

המקום המסוכן ביותר בעולם

לינדזי לי ג'ונסון

"It's 10 PM. Do You Know Where Your Children Are?"

כך שאל ברשמיות תשדיר השירות האמריקאי אי שם בשנות ה-70 (שזכה לאחר מכן לפארודיות מרובות). נראה כי זו השאלה שגם מנחה את הספר, שגיבוריו עוברים אירועים קשים בזמן שההורים שלהם מרוכזים בעצמם מסיבות שונות.

***

יש את הרגע הזה, שאנחנו לא יודעים להגיד מתי בדיוק הוא מתרחש, בו אנחנו הופכים למבוגרים. ומאז הרגע הזה נוצרת מחיצה בלתי נראית בינינו לבין בני הנוער, ובעיניהם אנחנו לנצח נהיה זקנים פתטיים שבחיים לא יבינו אותם. וככל שאתה מתבגר, הזיכרון של איך זה באמת היה להיות נער\ה הולך ומטשטש בזכרון, והתקשורת דרך המחיצה נהיית יותר ויותר קשה. הספר הזה החזיר אותי לתקופת הנעורים, אבל בקטע רע. כשאני הייתי בגיל ההתבגרות לא היה פייסבוק, וכמבוגרת הדבר הכי גרוע שסבלתי ממנו בהקשר של פייסבוק הוא בזבוז זמן משווע. אבל בשביל ילדים או מתבגרים, רשתות חבריות כאלה יכולות להיות פשוט הרסניות.

אין ספק שבריונות תמיד הייתה קיימת אצל ילדים ובני נוער, במסגרת בית הספר ובכלל. אבל העידן של המסכים מביא אותה לזירה חדשה, וירטואלית. זירה שבה ילד שחווה בריונות לא יכול לברוח ממנה, כי היא גם אצלו בבית וגם אצלו בכיס. אני לא רוצה להישמע טכנופובית, אבל בהחלט יש לתת את הדעת על התופעה הזאת, שלצערי כבר גובה קורבנות רבים שאנחנו קוראים עליהם בחדשות או חלילה מכירים ממקור אישי-ילדים שהתאבדו אחרי שסבלו מהתעללות או בריונות ברשת.

בדיוק במקרה כזה נפתח הספר שעוקב אחרי שכבה של תיכוניסטים ילדי שמנת, שחיים חיי מותרות ופריבילגיות בעיירה ציורית ועשירה עד כדי גיחוך ליד סן פרנסיסקו (מה שנקרא - "ילדי טובים"). הפרק הראשון מתחיל בכיתה ח'-השנה שבה התאבד ילד מהשכבה-טריסטן. הפרק הזה כבר היה ממש קשה ועצוב וזה לא השתפר במהלך הספר, אז למי שהנושא קשה לו שישקול את הקריאה. התיאור היום-יומי של הבוקר שבו זה קרה שבר לי את הלב. הסופרת מצליחה להעלות על הכתב בכשרון רב את הקלות הבלתי נסבלת שבה דברים פשוטים שנראים חסרי משמעות, במיוחד בגילאים האלה, יכולים להתגלגל כמו כדור שלג ולהוביל לתוצאות הרסניות.

בפרקים הבאים אנחנו קופצים קדימה בזמן, כשהנערים והנערות בשכבה של טריסטן כבר בכיתה י"א וממקרה ההתאבדות שלו, ובמיוחד המעשים שקדמו לו, נשארת 'רק' טראומה מודחקת. היה או לא היה? כל אחד מהמעורבים צולק בדרכו שלו. לכל אחד הקשיים שלו והשדים שאיתם הוא נאלץ להתמודד-גירושי ההורים, אלימות, התמודדות עם מחלה של הורה ועוד.
לתוך הקלחת הזאת נכנסת מולי, מורה צעירה ושאפתנית (קצת הזכירה לי את 'סיכון מחושב' של הניינטיז) שהראייה שלה לגבי הוראה קצת שונה משל חבריה למקצוע, שנראים לה כבר עייפים וחסרי מוטיבציה ולא מתעניינים בתלמידים. היא ראתה את התלמידים כ'ילדים שלה' ורצתה ליצור איתם קשר אמיתי ועמוק-לא רק לחלק להם ציונים. אבל איפה עובר הגבול בין מורה לחבר?
הבנתי שהספר סווג כספר נוער, היות והוא דן בנוער בעידן הטכנולוגי, אך קראתי ראיון עם הסופרת שאמרה כי היא כתבה את הספר כי אין כיום ספרים מודרניים על נוער הפונים למבוגרים. גם להרגשתי הספר יותר מיועד לפקוח עיניים למבוגרים, מאשר לעניין בני נוער. למרות שכמובן אולי יהיו כאלה שכן יתעניינו שכן העלילה קצבית מאד, ולא דידקטית או מנסה לחנך.

מסתבר שזהו ספר ביכורים ללינדזי לי ג'ונסון, שגם היא לא גדלה בעולם האייפונים והסרטונים המופצים כאש בשדה קוצים, אלא ליקטה את תובנותיה האותנטיות בעבודתה כמורה מתרגלת בתיכון (בדומה לדמות של מולי שהיא בראה). אני חושבת שנקודת המבט הזאת היא זו שגרמה לספר להרגיש רלוונטי כל כך גם עבורי. אז אני ממליצה עליו, מאד מרשים לספר ראשון בעיניי, ונכון שכותבים את המילה הזאת בגב כל ספר שני בערך, אבל הספר הזה באמת מטלטל.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Dina
החלולים

החלולים

ענבלי איסרלס

"אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר"

השועלים בעולם הספרות מקבלים מיתוג מחדש, וזה מאד מגניב בעיניי. מאז השועל בנסיך הקטן לא ראיתי אינפלציה ספרותית של דמויות שועליות כה חביבות ('בלתי נפרדים' המספר על ילד שיש לו שועל בשם פאקס כחיית מחמד, 'פתאם נשבה הרוח' המציג מפגש של ילדים עם גור שועלים בטבע ועוד)
השועל המיתולוגי מהמשלים, הידוע לשמצה בעיקר כטיפוס ערמומי וגנב עופות, מוצג בספר הזה שהוא ראשון בסדרה באור שונה לגמרי: חיה קסומה ומסתורית, שגאה במורשת שלה ונאלצת להתמודד עם מגורים לצד בני האדם שנקראים בספר-החשופים, והסכנות שאורבות בעירם שנקראת 'אפוריה'.
הסופרת (ישראלית במקור, אגב), שקיבלה השראה לעלילה מהשועלים העירוניים שראתה בלונדון מציגה לנו את העולם דרך עיניה גיבורת הספר, השועלה הקטנה איסלה שמאבדת את משפחתה ויוצאת למסע חיפוש אחריהם ותוך כדי מגלה את המורשת שלה.
איסלה גם מתמודדת עם הסטיגמות על השועלים מצד חיות אחרות, למשל זאב שהיא פוגשת האומר לה "שועלנית! חלאה ערמומית וחבלנית!" ומקניט אותה על כך שהיא צדה עכברים. מסתבר שיש היררכיה גם בעולם הכלביים...בעיני השועלים, הכלבים הם חיה נחותה מכיוון שהם בוייתו והתמסרו לחיים הנוחים לצד ה'חשופים'.
למרות שזה ספר נוער בהגדרתו, הוא לא חוסך בתיאור המציאות האכזרית לפעמים של השועלים, לצד סיפור הפנטזיה הקסום. נהנתי לקרוא אותו ובמיוחד אהבתי את הדגש על נקודת המבט החשובה של חיות הבר שחיות לצידנו ולא תמיד בני האדם מתחשבים בהן. היה ממש עצוב לקרוא על השועלים המנסים לנווט את דרכם ולחצות את "דרכמוות"-הכבישים, להתחמק מה"מחרבים"-מכוניות, והפחד מהנורא מכל-"החוטפים": חשופים שתופסים שועלים במחרב עם סורגים ולוקחים אותם למקום שממנו אין דרך חזרה.
הבונוס-ציורים קטנים ומקסימים בראש כל פרק. אני מחכה לספר הבא!

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Dina

ביקורות נוספות על "הבשורה על-פי יהודה"

הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

עמוס עוז

#
אנחנו לא בקיאים בבגידתו של יהודה איש קריות בישו. לא מלמדים אותנו את פרטי העלילה המרתקת הזו, שהפכה לנכס צאן ברזל של נוצרים באשר הם. אנחנו מכירים כמה רמזים – יהודה איש קריות שהוא שם נרדף לבוגד, 13 הוא מספר מקולל, לא תמיד יודעים למה. חלק מהיהודים הכריזו על ישו כעל בוגד, שעוד היתה לו החוצפה לגייס חסידים רבים, שהפכו את משנתו לדת בעלת עוצמה, שהתחרתה ואף עלתה על דתו שלו. יהודה איש קריות, אפשר שהוא מדגים בעיני היהודים את "הבוגד בבוגד פטור"?

שמואל אש הוא סטודנט לתואר שני שהתזה שלו עוסקת בישו בעיני היהודים. אבל אביו שתמך בו כספית פשט את הרגל. ואם לא די בכך – חברתו החליטה להתחתן עם האקס שלה. ושמואל שהוא גמלוני ומסורבל, בעל רעמה בלתי נשלטת וזקן-פרא, רגשן חסר שליטה, אסמטי וסוציאליסט אידיאליסטי תקיף - נאלץ להפסיק את לימודיו, ועובר לטפל בקשיש נכה, המתגורר בבית ציורי בירושלים עם אשה מסתורית, תמורת מגורים, מזון ומעט דמי-כיס. שמואל, הנסחף לו בזרם החיים האיטי, מתאהב כמובן באשה שגילה כפול מגילו. אי אפשר אחרת.

התיאורים של ירושלים בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת פורשים – בדיוק כמו ב"מיכאל שלי" - עיר לא מוכרת. אולי היא נקראת בשמה של עיר הבירה שלנו אבל היא כל כך שונה, שיכולה היתה להיות על הירח. בעיר הזו – הריקה מאנשים בחורף - אפשר לגלות הרבה יופי אחרי הגשם ובעת זריחת הירח. היא עשויה סימטאות-סימטאות, אנשיה צנועים, בתיה ישנים ולפעמים קצת מתפוררים. יש בה שלטים המזהירים מפני מעבר בשטח הפקר, או שטח החשוף לצלפי הליגיון... היא טרם הפכה "נצח קיומנו" ו"חוברה לה יחדיו", על הרעות הכרוכות בתארים האלה, ועוד לא מתנאה בכוחה ובגסותה. היא עוד יכולה (היתה) להתפתח לעיר צנועה וקסומה, למקום על-זמני שאפשר להתגעגע אליו.

אני לא יכולה להסביר מה גרם לי לקנות את הספר הזה. ב"מיכאל שלי" הותשתי, השתעממתי, התעצבנתי (וזה היה עוד לפני שהאפשרות לנטוש ספר התקבלה על דעתי) ומאז נרתעתי מכל פרוזה שכתב עוז. דווקא חלק מהמסות שלו חיבבתי. אבל עובדה – קראתי את הספר ולא סבלתי במיוחד. שפתו של עוז יפה, אם כי לפעמים נראית לי כמתגנדרת, מה שאני ממש לא אוהבת. תיאוריו ציוריים, אהבתו לירושלים של פעם ניכרת.

מהי ההגדרה הלא-רשמית לבגידה? אדם היוצא נגד מה שנתפס כקונסנזוס. האיש המוכן לצאת חוצץ נגד האלים – שהם כמובן קול ההמון. וכפי שנרמז משמו של הספר הזה – בגידה היא המניעה את העלילה, לא רק בגידתו של איש קריות (שאולי בכלל לא היה בוגד אלא מעריץ שרוף, מי יודע) גם "בגידת" אחד הפעילים הציונים לפני קום המדינה, ששלל את תפישתו של בן גוריון, הוקע כבוגד והוחרם.

והסיפור? היות וקראתי רק שני רומנים משלו – המדגם קצת קטן. לא חושבת שהצד החזק של עוז הוא הסיפור. הוא כותב מעניין, לפעמים. אבל הסיפור אינו נכנס לקצב, מתבלבל ברגליים, ממהר או מאיט, לא מתחשב בקורא. הוא מעדיף להרצות, עוז. הרצאות מלומדות, הקשרים ברורים ולוגיקה טובה. מעניין לקרוא מה הוא חושב. אבל סיפור נראה כמו משהו שעוז לא מוכן לבזבז עליו את זמנו. לצערי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

עמוס עוז

בוקר אחד, בבית הספר החרדי שבו למדתי, כמה תלמידות מצאו ספר מוזר למראה בחצר. הם הראו אותו למורה דינה, והיא נבהלה מאוד: "זה הברית החדשה", ועשתה טקס מלא של שריפה של הספר כדי להדגים עד כמה הוא מחוץ לתחום. מאוחר יותר, נראה לי שכבר היינו בכיתה ח', אותה מורה דינה אמרה לנו באחת ההזדמנויות שאילו לא היו רוצחים את ישו (או בכל מקרה לא מלשינים עליו לשלטונות רומא ולא גורמים בעקיפין לצליבה) אלא להיפך, משאירים אותו כחלק מהעם היהודי, כל ההיסטוריה של העם היהודי היתה אחרת לגמרי, לא היתה אינקוויזיציה ולא גירוש ספרד. למעשה היא לא אמרה ישו, אלא השתמשה בכינוי "אותו האיש". וככה על התשתית האמביוולנטית של שנאה ופחד ותיעוב שלפעמים הוא מוצדק, התבסס היחס שלי לנצרות. בעיקר לנצרות הקתולית. בביקור ברומא הלכתי עם אחותי לותיקן, אבל כבר בהתחלה, אפילו עוד לא התחלנו לעמוד בתור בכניסה, הרגשתי פיזית כל כך רע, ובסוף שכנעתי אותה לוותר והלכנו משם.

כל ההקדמה הזאת באה להסביר למה לא חשבתי שאני אקרא את הספר. כבר הכותרת, אמנם "יהודה" הוא שם יהודי בלי שום ספק, אבל צירוף המילה "בשורה" ועוד על םי, משייכת אותו אוטומטית לשדה של הנצרות הקדומה, כלומר יהודה איש קריות. תוסיפו לזה את ההייפ שהיה לספר סביב יציאתו לאור בשנת 2014, החשד הכבד שעוז, ששמו הועלה כמה פעמים בהקשר של פרס נובל בספרות, כתב אותו כדי לקלוע לקהל האירופי ולטעם המבקרים הקובע, וסתם את היידע הקלוש שלי ביסודות הנצרות שבוודאות יהיה חסר בזמן הקריאה. אבל עברו אחת עשרה שנים וקראתי. מצאתי את הספר הזה כשהוא בלוי וממורטט כולו. הכריכה הרכה, כדרכן של כריכות רכות שקראו בהן יותר מפעמיים או שלוש, שחוקה ומשופשפץ ומאיימת להיפרד מהספר. הדפים מלאים קימוטים וקיפולים ואוזני חמור, בכריכה הפנימית יש שתי המלצות לקורא כתובות בעט, אחת של רואי ממרץ 2022 ואחת של אביגיל מאפריל 2019. בקיצור, ספר רב מעללים. יחד איתו, יש לציין, לקחתי גם ספר אחר שנראה חדש לגמרי על אף כריכתו הרכה, מה שאומר שאיש לא קרא ואיש לא פתח, כך שאין להאשים את ספריית הרחוב.

אז מה הסיפור, אם בכלל יש סיפור? שמואל אש, האל"ף פתוחה, זה לא fire, הוא סטודנט סוציאליסט לתואר שני שנראה קצת כמו איש מערות עם זקן מגודל, רעמת שיער, כובע מוזר ומעיל בלוי שנקשר ברצועות חבל שהגיע לירושלים מחיפה עיר הולדתו. השנה היא שנת 1959, הלימודים הם בגבעת רם גם בתחומי מדעי הרוח משום שקמפוס הר הצופים מבודד תחת כיבוש ירדני, ולשמעון אש חרב עולמו. לא נושאים פוליטיים הם המטרידים אותו אלא אישיים - הוריו הגיעו לפשיטת רגל ולכן הפסיקו לממן את הלימודים והכלכלה שלו, חברתו ירדנה עוזבת אותו ומתחתנת עם ההידרולוג נשר שרשבסקי, והתזה שלו העוסקת בישו מנצרת וביהודה איש קריות הולכת מדחי אל דחי. וחוץ מזה קר והוא גם סובל מאסטמה. מודעה דהויה בכתב יד נשי תופסת את תשומת ליבו, והוא הולך לרחוב הרב אלבז ושם מקבל דיור בעליית גג בתמורה לשהות של מספר שעות ביום עם נכה קשיש ונרגן ושמו גרשום ואלד ועם עתליה אברבנל בת הארבעים וחמש, שהיא זו שכתבה את המודעה ובה, כפי שאפשר לנחש מראש הוא הולך ומתאהב.

ועכשיו במשך שלושה חודשים לא קורא כלום. שמואל מעביר את החפצים המעטים שלו לעליית הגג, מארח לחברה לוואלד, נואם לו על ממצאיו על ישו שאליהם הגיע במסגרת התזה הלא גמורה שלו, בשעות הבוקר הוא משוטט בספרייה הלאומית וקורא בעיתונים ישנים או סתם משוטט ברחובות. הוא מתנתק מחבריו המעטים, לא עונה למכתבים של הוריו ואחותו, מחזר בסתר אחרי עתליה המבוגרת ממנו בהרבה שנים ומקפל לה סירות נייר, ומנהל מערכת יחסים גולמנית עם המדרגה הרופפת על סף הבית הישן שבו הוא מתגורר. כמו עובר בבטן אימו או כמו יונה במעי הדגה או כל דימוי אחר שעולה בדעתכם.

ואיכשהו תחת הכתיבה של עוז הכלום הזה הוא מעניין. תכננתי לקרוא עמוד פה, עמוד שם, לסחוב את הספר לאט, אבל למעשה כמעט לא הצלחתי להניח אותו מהיד. זה לא תמיד ככה אצל עוז, כי את "מיכאל שלי" צלחתי בקושי. אבל כאן הכתיבה מאוד תופסת. יש בספר רבדים על גבי רבדים: בבית ברחוב הרב אלבז יש סוד, סוד שקושר יחד שתי דמויות שעל פניו הן לא מתחברות, ושמואל הופך להיות הבלש המחפש את הסוד. מלבד הסוד יש גם את תעלומת אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל שמעלה סוגיות כואבות מקום המדינה, קצת יותר מעשור לפני מועד התרחשות הסיפור. מה היו דעותיו ומעשיו של אברבנאל ואיך הם הביאו אחרים לכנות אותו בשם "בוגד", ועל מה. זה מתחבר אצל שמואל למחקר שלו וליהודה איש קריות, וכן לסיפורים המשפחתיים האישייים של עצמו שמעלים שאלות של העדפות, נאמנות, ובגידה. ויש ירושלים, מערכת בפני עצמה, רבת רבדים והשפעה על הסיפור, בעיקר בגלל שאחותו של שמואל מירי לומדת ברומא. ומזג האוויר שכמו שאמר לי רץ, משקף מצב רוח פנימי.

הספר מהדהד ספרים אחרים של עוז. ההקבלה למיכאל שלי ברורה בגלל ירושלים ובגלל האקדמיה, אבל בעיני רואים פה פחות מיכאל שלי, ויותר את הספר הפחות מוכר של עוז שנקרא פנתר במרתף ומתאר ילד בן שתים עשרה בירושלים המנדטורית טרם קום המדינה, ספר שגם היווה הקדמה לאוטוביוגרפיה העוזית הלא היא "סיפור על אהבה וחושך". דיבוריהם של ואלד הזקן וגם של עתליה אברבנל מזכירים את צורת הדיבור של אריה ופניה קלוזנר, הוריו של עוז כפי שהוא מתאר אותם באוטוביוגרפיה שלו. חדים, שנונים, קצת עוקצניים. הפסיביות של שמואל יכולה להטריף את הדעת לפעמים ושני אלה אכן נטרפים וגם משקפים לו את זה.

התחלתי לכתוב ציטוטים נבחרים, אבל כמעט כל משפט יכול להיות ציטוט נבחר ולכן אני מוותרת מראש. בהקשר למסע האישי שלי "נצחיה קןראת ציונות" חשוב לומר: זה ספר פוסט ציוני ואולי אפילו אנטי ציוני. הוא מעלה ביקורות נוקבות כלפי ראשי הציונות ובעיקר בן גוריון, ומכניס את הדברים לפיה של הדמות הבדויה שאלתיאל אברבנל שכנראה מבוססת על אחד או יותר מאנשי קבוצת השמאל מקום המדינה "ברית שלום". עוז יודע מראש שיכעסו עליו ויקראו לו בוגד, ועל כן הוא שם את הבגידה, את דמותו של יהודה איש קריות שהוא אב טיפוס לבוגדים, ואומר "הנה". התזה העיקרית היא כי אנשים ששונאים שינוי הם אלה שמוקיעים את האנשים שמייצרים שינוי בעולם וקוראים להם בוגדים. זו הבשורה על פי יהודה.

לפני 11 חודשים•נצחיה
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

עמוס עוז

אל עמוס עוז אני מתוודעת לאחרונה והוא מותיר בי רשמים חיוביים מאוד. תחילה הכרתיו דרך ספרו "סיפור על אהבה וחושך" וחששתי שמא הוא הספר הטוב ביותר שלו שבגינו התפרסם ותו לא, כמו סופרים רבים. אלא, שנוכחתי לראות כי כתיבתו המאלפת ופירוטיו שאינם מייגעים שבים ונשנים בכל ספר שלו שקראתי מאז.

הבשורה על פי יהודה הוא יהודה איש קריות, בעצם איננו המוטיב המרכזי של הספר כי אם המשני, הספר סובב סביב שמואל אש, סטודנט צעיר וחייו עם קשיש ואישה בבית טיפוסי ירושלמי שחייהם נרקמים יחדיו בתקופה חד פעמית של שלושה חודשים. זאת על רקע אירועי ההיסטוריה של תש"ח וירושלים שלפני 67'. לאורך כל הספר נגלים והולכים המראות הירושלמיים הנעימים שמי שירושלים בעבורו היא מושב קבע או אפילו אבן דרך משמעותית, עשוי להרגיש כמו עמוס עוז, בן בית בתוך הספר הזה.

ובחזרה למוטיב על ישו, בשבילי כל סיפור הנצרות הוא זר ומעולם לא ירדתי אל סוף דעתה של הדת הזו כשם שאינני נכנסת אל כנסיות באירופה בעת טיוליי בה. אף על פי כן, בורות כלשהיא היא איננה משהו שצריך להתגאות בו (גם אם היא מכוונת) ולכן שמחתי לקבל סקירה קצרה מעמוס עוז, הסופר המוכשר ממילא, על סיפור אב המייסד של הנצרות ואיך היהודים קשורים בכך. זה בהחלט חידש לי.

ולסיום, אוסיף ציטוט יפה מן הספר על הרגע שבו לדידו של עמוס עוז היה צריך יהודה איש קריות לתפוס שעמיתו ישו איננו אלמוות וכו' - " למה קלל אותה? איזו רעה עשתה לו? שום דופי לא נמצא בתאנה הזאת. הלוא שום תאנה לעולם אינה נותנת פרי ואינה יכולה לתת פרי בימים שלפני חג הפסח. אם חשקה נפשו לאכול תאנים, מי הפריע לו לחולל שם לרצונו את אחד ממופתיו, לגרום לתאנה לחנוט למענו את פגיה בן רגע, הרבה לפני בוא שעתם, כשם שהפך אבנים ללחם ומים ליין? למה קילל אותה? במה חטאה לו התאנה? איך שכח את הבשורה שבפיו ונמלא פתאום תיעוב ואכזריות? שם, לרגלי התאנה ההיא, בו ברגע, היה עלי לפקוח לרווחה את עיני ולראות שככלות הכול אין הוא אלא בשר ודם כמונו. גדול מכולנו, נפלא מאיתנו, עמוק לאין שיעור מכולנו, אבל בשר ודם". ובכך הסופר מעלה סברה שיתכן שתפיסה מוקדמת כזו הייתה מצילה את ישו מן הצליבה המפורסמת.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•נעמי
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

עמוס עוז

על שני בוגדים מספר הספר הזה, בוגדים שלא בגדו, על פי עמוס עוז, אלא הלכו אחרי האידיאלים שלהם ותפישת עולמם, אך החברה טבעה בהם אות קלון.

הספר בכלל מספר על שמואל אש, סטודנט חסר פרוטה שמחפש עבודה ומוצא אצל אדם זקן ונכה, שזקוק לבן שיחה בשעות הערב, ועתליה שגם גרה בבית. הזמן - חורף 1959 והמקום הוא ירושלים הקטנה והיפה של אז בלי כל הרעש והצלצולים והרכבת הקלה. גם פיגועים לא היו אז.

שני הגיבורים הנוספים הם דמויות נעלמות ששמואל אש חוקר אודותם: יהודה איש קריות, עליו הוא כותב עבודה במסגרת לימודיו, ואבראבנל שהיה מתנגד לבן גוריון ב 1948 ומתנגד להקמת המדינה. שניהם נחשבים לבוגדים שהחברה מקיאה מתוכה.

על פי עמוס עוז יהודה איש קריות לא בגד, ההיפך הוא התלמיד היחיד של ישו שהאמין בו בכל ליבו עד שחשב שאם יצלבו אותו הוא ירד בכוחות עצמו מהצלב ויוכיח שהוא המשיח. זה כמובן לא קרה, ואיש קריות ששהה לרגלי הצלב, המאוכזב והמיוסר מסבלותיו של הצלוב, מאבד עצמו לדעת.

ואברבאנל היחיד שיצא נגד הקמת המדינה ונגד בן גוריון, שהאמין שהקמת המדינה תגרור אחריה מלחמות ושפיכות דמים לעד. הוא חשב שטוב יהיה אם שני העמים יחיו יחדיו בנחת בארץ הזאת, כל עם והנהגתו, אך ללא גבולות, ברעות והבנות הדדיות. הוא כמובן לא בגד במובן הרגיל של המילה ולא מסר שום סודות לאיש, אך בן גוריון הוקיע אותו ואף דאג להעיף אותו מהנהגת הועד הפועל, ואברבנל בחר להתבודד ונמחק מתולדות הישוב.

עמוס עוז שולח בספרו מבט אחר על מי שנחשבו לבוגדים ותוך כדי כך מבקר את החברה שממהרת לשפוט ולהוקיע בלי להרהר שנית.

אני מודה שאני לא מהאוהדים של עמוס עוז, אך את הספר הזה אהבתי

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אלזה
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

עמוס עוז

עוז לחשבון הנפש

א. מנכ"ל ארגון ציבורי גדול בשרון, קיבל מתנה מקורית לסיום תפקידו, מסע אישי בן ארבעה ימים בארץ, במהלכו הוא פגש ישראלים מעניינים. בפגישתו עם עמוס עוז, הם שוחחו על ספרו האחרון, הבשורה על פי יהודה, שכמובן הוביל לשאלה, האם ישו ביקש ביודעין את צליבתו, מתוך רצון להיות קדוש מעונה ? מכאן עולה מסקנה אפשרית, יהודה איש קריות לא בגד. האמירה שלי שונה, ענה עוז, היא על מנהיגים שנתפסו כבוגדים, בן גוריון בהסכם עם הגרמנים, בגין בחוזה השלום עם מצרים, ורבין בהסכם אוסלו. האם כול מי שרוצה להוביל שינוי פוליטי או אידיאולוגי נתפס על ידי אנשי הקונצנזוס כבוגד ? מיהו בוגד ומיהו נבגד ? שאלה שלבטח עלתה במחשבותיו של א. שבקריירה הקודמת שלו כבכיר במוסד, כנראה גרם לאנשים לבגוד בעמם, וכעת הוא הופתע בעצמו מההקשר שעוז עושה באמצעות המושגים בוגד ובגידה כפי שמסמל אותם יהודה איש קריות, למנהיגי העם היהודי, להוויה הישראלית העכשווית, ולאופן שבו עוז עורך חשבון נפש עם עצמו.

היה משהו מסקרן ומלנכולי בסיפור הפגישה של א. עם עוז. למחרת נזכרתי שהוזמנתי למפגש חוג היוצרים עם עוז בעירי, הגעתי באיחור ונדחקתי בכדי לשמוע את הדברים. למחרת עברתי בצומת ספרים לרכוש את הספר, ולחפש בו את אמירתו המפוקחת והפסימית של עוז לגבי ההוויה הישראלית, מבט של סופר ואיש רוח, בסתיו ימיו, מה זה אומר עלינו כעת ?

תחילתו של העלילה בתמונה עגמומית, של חורף בסוף שנות החמישים, בירושלים הקטנה והחצויה, בה חרב עולמו של שמואל אש, סטודנט להיסטוריה שאביו פשט את הרגל, והוא נאלץ לנטוש את לימודיו. לאסונו מצטרפת נטישת חברתו המותירה אותו נבגד, פגוע ותלוש. שמואל הגמלוני והרגיש, סוציאליסט כפייתי, האוהב להשמיע את עצמו, אך פחות להקשיב ולנהל שיח, מוצא מפלט בביתו המבודד והקודר של ואלד הקשיש, לו הוא משמש כרע שכיר להפגת הבדידות. הבית הצופן סודות מנוהל על ידי עתליה, אישה יפה ומסתורית בשנות הארבעים, ששמואל מתאהב בה נואשות.

שמואל הנואש מחורבן חייו ומאהבתו הבלתי אפשרית, מוצא מקלט במחקרו אפוף הסודות על יהודה איש קריות, בניסיונו לפענח פרשת בגידה אולטימטיבית בהיסטוריה היהודית שגרמה לרדיפת היהודים, לחורבנם, ולגורלם כיהודים נודדים, שביקשו לשנות את גורלם על ידי מעשה הציונות. אירוע מהעבר שעדין ממשיך להדהד ולעצב את הווה ועתיד היהדות. פענוח העבר הוא מסע בזמן לתיקון עוול היסטורי ולהשגת מפתח אפשרי להבנת העתיד, ולהצעת חזון ציוני מתוקן ומפויס.

עלילת הרומן מתנהלת בשני מישורי זמן, בעבר הרחוק, פרשת הסגרתו וצליבתו של ישו, ובמקביל, סיפורו של שמואל המהווה נקודת החיבור בין מיתוס הבגידה בעבר, לשלתיאל ( דמות בדויה ), אביה של עתליה שהוגדר כבוגד בקונצנזוס הציוני, ערב הקמת המדינה, ונודה באכזריות על ידי בן גוריון הכוחני והמיליטנטי. דעותיו של שלתיאל הם של ברית שלום האמיתית, שביקשה להקים מדינה דו לאומית, ובכך ביטאה אלטרנטיבה לקונצנזוס הציוני, מעשה שתויג כהזיה ובגידה.

עוז מציג גרסה היסטורית חלופית ליהודה הבוגד, המבוססת על טקסט נוצרי גנוז, שהתגלה ב- 2006, בו מוצג יהודה כשליחו הנאמן ביותר של ישו. הטקסט העתיק מאתגר לבחינת טקסט אחר, מהמאה הקודמת, אלטנוילנד - הבשורה על פי הרצל, חזון הציונות שישומו כרוך במלחמות עקבות מדם. האם הרצל דגל בדו קיום עם ערביי ארץ ישראל, על פי פרשנות ברית שלום, שראו את עצם ציונים אמתיים ? כפי שאשכול נבו בספרו נוילנד חיפש ציונות אלטרנטיבית, כך עוז מציג את אפשרות המדינה הדו לאומית כאלטרנטיבה שהוצעה בעבר לפתרון סכסוך הדמים.

הבשורה לפי יהודה, כתובה בסגנון המאחד שתי סוגות, רומן היסטורי וכתיבה פובליציסטית הגותית היוצרת מסגרת לדיון תיאולוגי והיסטורי, מעניין ומאתגר המתבסס על טקסטים, באמצעותם עוז בוחן את המיתוסים הגדולים של היהדות, הציונות והנוצרות. מתאים למי שמבקש הגות היסטורית ופוליטית, המשולבת ברומן מורכב וחכם הכתוב בשפה יפה ועשירה, המשחזר את ירושלים של שנות החמישים והשישים באופן נפלא, עולם מעידן אחר, זה שלפני מלחמת ששת הימים.

עוז הנתפס כאיש הרוח של השמאל, ולעתים כבוגד על ידי המחנה האחר, מבצע חשבון נפש, היוצר תחושה קודרת לגבי העתיד, הנובעת מהעובדה שהציונות מגדירה את עצמה גם היום, על ידי סימון בוגדים והוזים בקרב המחנה הציוני האחר. בהשקת קמפיין הליכוד, ביבי העלה את דמותו של עוז, כמייצג את אשליית השמאל האנטי ציוני, מציאות המתכתבת עם ספרו הקודר של עוז, על רקע תקופה שמעלה שאלה נוקבת, מהי כעת הבשורה הציונית בחברה הישראלית המפולגת והשסועה ?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רץ
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

עמוס עוז

עמוס עוז הוא איש ירושלים. העלילה לא יכלה להתרחש בשום מקום אחר אלא בשכונה בה נמצא בית אברבאנל. והשכונה חייבת להיות בירושלים, במרחק הליכה משייח באדר.הפרופסור שמלמד אותו חייב להיות ייקה ירושלמי.
הדבר בולט כשעוז מתאר סצינות חיפאיות. התיאורים מסוגננים ומתאימים למציאות אך חסר בהן הניצוץ.
עוז מספר את סיפורו של הבוגד. הבוגד הנצחי. הבוגד שהוא המאמין הגדול. יהודה של עוז האמין בישו ובבשורתו הרבה מעבר לאמונתו של ישו בעצמו ובבשורתו. מותו של ישו הרג את חלומו של יהודה. חלומו התיאולוגי-חברתי שבו ישו היה השחקן הראשי אך מאחוריו עמד הבמאי אלוהים. גשמיותו של ישו ביטלה את חזונו והוא העדיף למות. הוא בעצם הראשון שהיה מכריז על עצמו כבוגד.
גם אברבאנל היה מאמין גדול. מאמין באפשרות לחיים משותפים של יהודים וערבים בכברת הארץ הזו.
האמונה התנפצה מהצד היהודי וגם מהצד הערבי. חתנו נפל במלחמה כשמי שעמד כנגדו התנהג בצורה לא אנושית.
חלום חייו נגמר עם מותו של חתנו ועם ההכרזה על קום המדינה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חיים דגן
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

עמוס עוז

את הסרט הפסיון של ישו ראיתי לפני שנים.
זה היה בבית קולנוע ישן בליידן, עיר אוניברסיטאית קטנה בהולנד.
הפרסום אודותיו היה מרעיש: תסריט שכולו בשפה הארמית והמתמקד ב-12 השעות האחרונות בחייו של ישו.
בקדימון ניתן לראות את הקדוש מהלך בינות עצי זית ומבקש לו מקום להתפלל לאחר הסעודה האחרונה. עליו להתנגד לפיתויים אותם לוחשת לו דמות שטנית בעלת שיער ארוך ועיניים מהפנטות הדומה להפליא למרילין מנסון, להתמודד עם בגידתו הנוראית של יהודה איש קריות המתגלה כנכלולי מדובלל ומבולבל.
טיפוס שאינו סגור על עצמו ואשר נראה היה כי גיבסון, במאי הסרט, מצא אותו דיי בקלות ברחובותיה ההומים של לוס אנג׳לס היכן שכל חסרי הבית ממוקמים, מתחת לאיזה גשר בודד ומיואש מהחיים.
הגענו לקולנוע ההומה כחמש דקות לפני ההקרנה.
אני הגעתי היישר מהאוניברסיטה, נושאת ילקוט עמוס ספרי לימוד ואישי לעתיד נשא את מזוודת ה-ג׳ימס בונד החדשה שלו, נפעם ומלא חוויות מיומו הראשון במשרד.
לא הספקנו להחליף מילה, עמדנו בתור העמוס שכלל זוגות רבים ונשים בגיל העמידה וכשהגיע תורנו הסתבר כי נותרו שני כרטיסים בלבד: האחד בקרבת הבמה והשני ביציע.
הסכמנו לדיל המפוקפק שכן אני אוהבת היסטוריה ועניינה אותי נקודת המבט של מל לאחר שצפיתי בסרטו ״לב אמיץ״ והתפעלתי מטכניקות הבימוי המופלאות שלו ומהעובדה שהיה השחקן הראשי ופיזר אבקת כריזמה לכל עבר.
האולם הוחשך והעלילה החלה כמעט מיד, ההנהלה החליטה כנראה לדלג על הפרסומות מפאת חשיבותה של היצירה המוקרנת.
ישבתי וצפיתי בסיפור, מנסה לעקוב אחרי ההתפתחויות בשפה הלטינית ובארמית המצוחצחת שלי מהגדת פסח ( וְאָתָא נוּרָא, וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.) ובמקביל לקרוא את הכתוביות בהולנדית אך לא הצטרכתי לעבוד קשה מדי משום שרוב הסרט כלל עינויי גוף, בכיות וקטשופ לרוב.
השחקן הראשי הגיר צבע רב מגופו וספג השפלות בצורת הכאות וקללות. הוא לא נאנח או בכה לרגע אך כל תלמידיו, אמו ומריה מגדלנה השווה (מוניקה בלוצ׳י שלבשה סמרטוטים אך עדיין נראתה כמו אישה ששווה למות עבורה בעינויים) התייפחו והגירו דמעות לרוב.
בשלב מסויים הרגשתי שאני רוצה להקיא אבל לא היה לי נעים מהזקנה שישבה לידי ואנפפה תדיר באפה. חיכיתי יפה עד לסיומו של הסרט ובעודי קמה מכיסאי, התחוורה שתיקה אילמת מצד קהל הצופים. הנשים בכו בשקט והגברים חיבקו אותן בשתיקה.
נראה היה כאילו יצאנו מלוויה. מצאתי בקלות את בנזוגי ששמר על פנים חתומות וכשהיינו בחוץ פלט: שטות של סרט, ממש בזבוז זמן!
גם אני חשבתי כך ואכזבתי הייתה מרה: היהודים שוב יצאו מופסדים, עלובי נפש בעיני העולם. המלמולים שבאו לאחר מכן איששו את מחשבותיי: כולם דיברו אודות יהודה איש קריות: המלשין, הנבזה, המכוער, הנבלה.
שברוב פקפוקיו וחרטותיו ולאחר שהלשין על מורו, בחר במוות משפיל לא פחות ותלה את עצמו ליד נבלת חמור אפופת סירחון וזבובים.
שנים נתקעתי במחשבה שאמנם כך היה. היהודי הלשין על הקדוש וקיבל את עונשו תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שישו היה לא פחות יהודי ממנו ולאו דווקא הטיף לנצרות אלא לאהבת האדם ולחיי ענווה וצניעות.

את ״הבשורה על פי יהודה״ של עמוס עוז קראתי רק עתה והצטערתי.
הצטערתי שלא היה לי השכל לקוראו בעת שרק יצא ולקבל כמה תובנות מרעננות על הפנטזיה הזאת ,שתוארה בצבעים עזים כל כך בברית החדשה.
ממקורות אחרים שחקר עוז, הסתבר לי סיפור שונה בתכלית: מרתק לא פחות והגיוני בהחלט עפ״י העובדות הידועות.
שמואל אש, סטודנט החוקר את יחסם של היהודים והנוצרים אל ישו, מפסיק את לימודיו האוניברסיטאיים כי מרגיש שאינו מתקדם לאף מקום.
הוא מוצא הצעת עבודה מסקרנת ושכר צנוע בצידה; לגור בבית עם ישיש ולארח לו לחברה.
להאכילו, לשוחח עמו ולדאוג לדגים באקווריום.
עבודה פשוטה וקלה ובתמורה יקבל כמה מעות ולא יצטרך לשלם שכר דירה.
הוא מגיע למקום שקט, אפל והנראה לקוח מסרט אימה ופוגש בעתליה, האישה שכתבה את המודעה.
הוא מתוודע אליה ואל הישיש ואט אט הם חודרים לליבו וכובשים את ישותו.
סיפורם הנוראי מתגלה והנסיבות שבהן מצאו את עצמם גרים זה עם זו.
העבר נמהל בהווה ואנו מבינים כי ישנן שתי משמעויות למילה בגידה וכי דברים שונים ממה שתמיד תיארנו לעצמנו.
הכל עניין של נקודת מבט ותלוי מהיכן אתה צופה בהתרחשויות.
דעתי על דמותו של יהודה איש קריות השתנתה לחלוטין, בחנתי זוויות חדשות שעד עתה לא ידעתי על קיומן.
המחשבה הגלובלית של עולם הנצרות סוברת כי הוא בגד אך העובדות משנות את הסיפור ההיסטורי וגם את הסיפור העלילתי.
עוז שילב שני מאורעות בספר אחד והיטיב עם הקורא ועם הדמויות.
יש בו את היכולת להיכנס לעורה של כל אחת מברואותיו ולהעניק לה נפח, ממדים ואופי.
יכולתי להזדהות עם כל אחת מהדמויות, לאהוב ולבכות איתן.
סיפור על אופי האדם וכיצד משחר ההיסטוריה אינו מובן לחלוטין.
ספר שהוא מבחינתי לגמרי חובה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•shila1973
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

עמוס עוז

ספר מהנה ביותר, המעורר תהיות ומחשבות בנושאים שונים. נושאים כגון מהי בגידה? האם אדם בעלת דעות השונות מהמקובל ומדעת הרוב הוא בוגד? התייחסות החברה לפרט בעל דעות השונות מהמקובל (דעות רב העם)? ובמקביל הרחיב את ידיעותיי ההיסטוריות בנושא ישו והיהודים.

שמואל אש, דמות חידתית בעיני, הינו סטודנט צעיר אשר עולמו התהפך עליו. חברתו נוטשת אותו הוריו פושטים רגל והוא נאלץ לקטוע את לימודיו באוניברסיטה. לאחר ייאוש הוא מוצא לו מפלט בבית אבן ירושלמי, ששם עליו לשמש איש שיחה לזקן נכה ושנון. עם הגיעו לביתו החדש, הוא פוגש אישה יפה ומושכת המבוגרת ממנו פי שניים, ושמה עתליה אברבנאל. היא רומזת לו שמוטב שלא יתאהב בה, פן יסולק מו המקום כקודמיו. הבית אפוף סודות ומסתורין אשר מתגלים לשמואל במהלך שיחותיו עם הזקן ועם עתליה. שמואל מנהל מלחמה במחשבותיו בין ליבו לבין רצונותיו , וכך הוא מתאהב לו ביושביו הבית ובעתליה.

הספר מעלה מספר סוגיו, ישו והיהודים. גישות שונות ליהודה איש הבשורה. האם בגד בישו , והאם בגד ביהודים. סוגיה אחרת, האם ניתן היה לפתור את הסכסוך הערבי ישראלי, לא במלחמה כי אם בוויתור על הקמת המדינה ולחיות בשלום זה לצד זה יהודים וערבים.

ספר נהדר, במהלך הקריאה, הרגשתי כשקראתי דעות המנוגדות לדעותיי, כאגרוף בבטן. בעצם גרם לי לחשוב ולתהות, מלבד האי הסכמה עם הדעה האחרת. כחברה האם עלינו לחבק את השונים בדעות? או לגזור עליהם בדידות?
מלבד זאת עלילת הספר מרגשת. נהניתי מאוד. מומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צילה
הבשורה על-פי יהודה

הבשורה על-פי יהודה

עמוס עוז

הבשורה היא שאין כל בשורה.
וזו בשורה לא רעה בכלל.

קצת לא נוח לי לקרוא ספר שדפיו צבועים אפור בימים של שמש ואביב.
ירושלים של שנות החמישים נדמית לי מלנכולית, מרובת פיגומים ומחסומים.
תחושה שעננה כבדה יושבת עליה.
אולי זו הסיבה שגם התנהלות גיבורי הספר כבדה ואיטית.

שמואל אש, סטודנט פרוע שיער להיסטוריה מוצא דיור אצל זוג תמהוני- חותן וכלתו.
ליבו נוהה אחר עתליה, הכלה המבוגרת והיא מתנהלת כקשה להשגה. מתנהל מין משחק חיזור מוזר .
בד בבד הוא כותב עבודה אקדמית על ישו בעיני היהודים ובמיקוד על יהודה איש קריות.

אז הספר הוא בעצם על בגידות.

עפ"י שמואל אש יהודה כלל לא בגד במנהיגו. הוא העריץ אותו ואהב אותו כאח.
הוא האמין שהוא אכן איש האלוהים, בן אלמוות ולכן בכך שישו יוסגר לרומאים, ייצלב- ולא ימות- אלא יירד חי מן הצלב, זו תהיה הוכחה ניצחת לכל הספקנים .
וכשהבין את הטעות הפטאלית שעשה לא יכל לחיות איתה והתאבד.
גרסה מעניינת, חדשה ומאתגרת עבורי . אני צריכה עוד לישון על זה. כמו גם מיליוני נוצרים ברחבי העולם...

"בוגד" נוסף שעולה מן הסיפור הוא אביה המנוח של עתליה. איש מת שרוחו מרחפת בבית כאילו לא הלכה מעולם.
הוא בוגד משום שבחייו היה שמאלני קיצוני אי שם בשנות השלושים-ארבעים, כשאידיאולוגיות שכאלה הוקעו בציבור.
הוא בוגד כי היה נחוש בדעתו בצורך במדינה אחת לשני העמים, בהריסת חומות לאורך הגבולות ודגל בכפר גלובלי עולמי.
והוא אכן הוקע בציבור וגורש מכל מוסד ציוני ממסדי שהיה חבר בו.
דמותו מרתקת. אקצנטרית. בין אם מסכימה עם רעיונותיו ובין אם לא - חסרים לנו כיום אנשי להט ואידיאולוגיה שכאלה, המתאבדים על האמת שלהם.

ולמרות כל זאת משהו בספר מתפספס. סיימתי אותו ממש כפי שהתחלתי- בלי לדעת מה בעצם רוצים לספר לי....

לפני 11 שנים•
★★★★★
•חגית
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“מומלץ מאוד לקריאה. מבנה הסיפור: פרקים בני 2 עד ארבעה עמודים. קווי עלילה במקביל: קו אחד: מתחיל מ”