#
אנחנו לא בקיאים בבגידתו של יהודה איש קריות בישו. לא מלמדים אותנו את פרטי העלילה המרתקת הזו, שהפכה לנכס צאן ברזל של נוצרים באשר הם. אנחנו מכירים כמה רמזים – יהודה איש קריות שהוא שם נרדף לבוגד, 13 הוא מספר מקולל, לא תמיד יודעים למה. חלק מהיהודים הכריזו על ישו כעל בוגד, שעוד היתה לו החוצפה לגייס חסידים רבים, שהפכו את משנתו לדת בעלת עוצמה, שהתחרתה ואף עלתה על דתו שלו. יהודה איש קריות, אפשר שהוא מדגים בעיני היהודים את "הבוגד בבוגד פטור"?

שמואל אש הוא סטודנט לתואר שני שהתזה שלו עוסקת בישו בעיני היהודים. אבל אביו שתמך בו כספית פשט את הרגל. ואם לא די בכך – חברתו החליטה להתחתן עם האקס שלה. ושמואל שהוא גמלוני ומסורבל, בעל רעמה בלתי נשלטת וזקן-פרא, רגשן חסר שליטה, אסמטי וסוציאליסט אידיאליסטי תקיף - נאלץ להפסיק את לימודיו, ועובר לטפל בקשיש נכה, המתגורר בבית ציורי בירושלים עם אשה מסתורית, תמורת מגורים, מזון ומעט דמי-כיס. שמואל, הנסחף לו בזרם החיים האיטי, מתאהב כמובן באשה שגילה כפול מגילו. אי אפשר אחרת.

התיאורים של ירושלים בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת פורשים – בדיוק כמו ב"מיכאל שלי" - עיר לא מוכרת. אולי היא נקראת בשמה של עיר הבירה שלנו אבל היא כל כך שונה, שיכולה היתה להיות על הירח. בעיר הזו – הריקה מאנשים בחורף - אפשר לגלות הרבה יופי אחרי הגשם ובעת זריחת הירח. היא עשויה סימטאות-סימטאות, אנשיה צנועים, בתיה ישנים ולפעמים קצת מתפוררים. יש בה שלטים המזהירים מפני מעבר בשטח הפקר, או שטח החשוף לצלפי הליגיון... היא טרם הפכה "נצח קיומנו" ו"חוברה לה יחדיו", על הרעות הכרוכות בתארים האלה, ועוד לא מתנאה בכוחה ובגסותה. היא עוד יכולה (היתה) להתפתח לעיר צנועה וקסומה, למקום על-זמני שאפשר להתגעגע אליו.

אני לא יכולה להסביר מה גרם לי לקנות את הספר הזה. ב"מיכאל שלי" הותשתי, השתעממתי, התעצבנתי (וזה היה עוד לפני שהאפשרות לנטוש ספר התקבלה על דעתי) ומאז נרתעתי מכל פרוזה שכתב עוז. דווקא חלק מהמסות שלו חיבבתי. אבל עובדה – קראתי את הספר ולא סבלתי במיוחד. שפתו של עוז יפה, אם כי לפעמים נראית לי כמתגנדרת, מה שאני ממש לא אוהבת. תיאוריו ציוריים, אהבתו לירושלים של פעם ניכרת.

מהי ההגדרה הלא-רשמית לבגידה? אדם היוצא נגד מה שנתפס כקונסנזוס. האיש המוכן לצאת חוצץ נגד האלים – שהם כמובן קול ההמון. וכפי שנרמז משמו של הספר הזה – בגידה היא המניעה את העלילה, לא רק בגידתו של איש קריות (שאולי בכלל לא היה בוגד אלא מעריץ שרוף, מי יודע) גם "בגידת" אחד הפעילים הציונים לפני קום המדינה, ששלל את תפישתו של בן גוריון, הוקע כבוגד והוחרם.

והסיפור? היות וקראתי רק שני רומנים משלו – המדגם קצת קטן. לא חושבת שהצד החזק של עוז הוא הסיפור. הוא כותב מעניין, לפעמים. אבל הסיפור אינו נכנס לקצב, מתבלבל ברגליים, ממהר או מאיט, לא מתחשב בקורא. הוא מעדיף להרצות, עוז. הרצאות מלומדות, הקשרים ברורים ולוגיקה טובה. מעניין לקרוא מה הוא חושב. אבל סיפור נראה כמו משהו שעוז לא מוכן לבזבז עליו את זמנו. לצערי.

בוקר אחד, בבית הספר החרדי שבו למדתי, כמה תלמידות מצאו ספר מוזר למראה בחצר. הם הראו אותו למורה דינה, והיא נבהלה מאוד: "זה הברית החדשה", ועשתה טקס מלא של שריפה של הספר כדי להדגים עד כמה הוא מחוץ לתחום. מאוחר יותר, נראה לי שכבר היינו בכיתה ח', אותה מורה דינה אמרה לנו באחת ההזדמנויות שאילו לא היו רוצחים את ישו (או בכל מקרה לא מלשינים עליו לשלטונות רומא ולא גורמים בעקיפין לצליבה) אלא להיפך, משאירים אותו כחלק מהעם היהודי, כל ההיסטוריה של העם היהודי היתה אחרת לגמרי, לא היתה אינקוויזיציה ולא גירוש ספרד. למעשה היא לא אמרה ישו, אלא השתמשה בכינוי "אותו האיש". וככה על התשתית האמביוולנטית של שנאה ופחד ותיעוב שלפעמים הוא מוצדק, התבסס היחס שלי לנצרות. בעיקר לנצרות הקתולית. בביקור ברומא הלכתי עם אחותי לותיקן, אבל כבר בהתחלה, אפילו עוד לא התחלנו לעמוד בתור בכניסה, הרגשתי פיזית כל כך רע, ובסוף שכנעתי אותה לוותר והלכנו משם.

כל ההקדמה הזאת באה להסביר למה לא חשבתי שאני אקרא את הספר. כבר הכותרת, אמנם "יהודה" הוא שם יהודי בלי שום ספק, אבל צירוף המילה "בשורה" ועוד על םי, משייכת אותו אוטומטית לשדה של הנצרות הקדומה, כלומר יהודה איש קריות. תוסיפו לזה את ההייפ שהיה לספר סביב יציאתו לאור בשנת 2014, החשד הכבד שעוז, ששמו הועלה כמה פעמים בהקשר של פרס נובל בספרות, כתב אותו כדי לקלוע לקהל האירופי ולטעם המבקרים הקובע, וסתם את היידע הקלוש שלי ביסודות הנצרות שבוודאות יהיה חסר בזמן הקריאה. אבל עברו אחת עשרה שנים וקראתי. מצאתי את הספר הזה כשהוא בלוי וממורטט כולו. הכריכה הרכה, כדרכן של כריכות רכות שקראו בהן יותר מפעמיים או שלוש, שחוקה ומשופשפץ ומאיימת להיפרד מהספר. הדפים מלאים קימוטים וקיפולים ואוזני חמור, בכריכה הפנימית יש שתי המלצות לקורא כתובות בעט, אחת של רואי ממרץ 2022 ואחת של אביגיל מאפריל 2019. בקיצור, ספר רב מעללים. יחד איתו, יש לציין, לקחתי גם ספר אחר שנראה חדש לגמרי על אף כריכתו הרכה, מה שאומר שאיש לא קרא ואיש לא פתח, כך שאין להאשים את ספריית הרחוב.

אז מה הסיפור, אם בכלל יש סיפור? שמואל אש, האל"ף פתוחה, זה לא fire, הוא סטודנט סוציאליסט לתואר שני שנראה קצת כמו איש מערות עם זקן מגודל, רעמת שיער, כובע מוזר ומעיל בלוי שנקשר ברצועות חבל שהגיע לירושלים מחיפה עיר הולדתו. השנה היא שנת 1959, הלימודים הם בגבעת רם גם בתחומי מדעי הרוח משום שקמפוס הר הצופים מבודד תחת כיבוש ירדני, ולשמעון אש חרב עולמו. לא נושאים פוליטיים הם המטרידים אותו אלא אישיים - הוריו הגיעו לפשיטת רגל ולכן הפסיקו לממן את הלימודים והכלכלה שלו, חברתו ירדנה עוזבת אותו ומתחתנת עם ההידרולוג נשר שרשבסקי, והתזה שלו העוסקת בישו מנצרת וביהודה איש קריות הולכת מדחי אל דחי. וחוץ מזה קר והוא גם סובל מאסטמה. מודעה דהויה בכתב יד נשי תופסת את תשומת ליבו, והוא הולך לרחוב הרב אלבז ושם מקבל דיור בעליית גג בתמורה לשהות של מספר שעות ביום עם נכה קשיש ונרגן ושמו גרשום ואלד ועם עתליה אברבנל בת הארבעים וחמש, שהיא זו שכתבה את המודעה ובה, כפי שאפשר לנחש מראש הוא הולך ומתאהב.

ועכשיו במשך שלושה חודשים לא קורא כלום. שמואל מעביר את החפצים המעטים שלו לעליית הגג, מארח לחברה לוואלד, נואם לו על ממצאיו על ישו שאליהם הגיע במסגרת התזה הלא גמורה שלו, בשעות הבוקר הוא משוטט בספרייה הלאומית וקורא בעיתונים ישנים או סתם משוטט ברחובות. הוא מתנתק מחבריו המעטים, לא עונה למכתבים של הוריו ואחותו, מחזר בסתר אחרי עתליה המבוגרת ממנו בהרבה שנים ומקפל לה סירות נייר, ומנהל מערכת יחסים גולמנית עם המדרגה הרופפת על סף הבית הישן שבו הוא מתגורר. כמו עובר בבטן אימו או כמו יונה במעי הדגה או כל דימוי אחר שעולה בדעתכם.

ואיכשהו תחת הכתיבה של עוז הכלום הזה הוא מעניין. תכננתי לקרוא עמוד פה, עמוד שם, לסחוב את הספר לאט, אבל למעשה כמעט לא הצלחתי להניח אותו מהיד. זה לא תמיד ככה אצל עוז, כי את "מיכאל שלי" צלחתי בקושי. אבל כאן הכתיבה מאוד תופסת. יש בספר רבדים על גבי רבדים: בבית ברחוב הרב אלבז יש סוד, סוד שקושר יחד שתי דמויות שעל פניו הן לא מתחברות, ושמואל הופך להיות הבלש המחפש את הסוד. מלבד הסוד יש גם את תעלומת אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל שמעלה סוגיות כואבות מקום המדינה, קצת יותר מעשור לפני מועד התרחשות הסיפור. מה היו דעותיו ומעשיו של אברבנאל ואיך הם הביאו אחרים לכנות אותו בשם "בוגד", ועל מה. זה מתחבר אצל שמואל למחקר שלו וליהודה איש קריות, וכן לסיפורים המשפחתיים האישייים של עצמו שמעלים שאלות של העדפות, נאמנות, ובגידה. ויש ירושלים, מערכת בפני עצמה, רבת רבדים והשפעה על הסיפור, בעיקר בגלל שאחותו של שמואל מירי לומדת ברומא. ומזג האוויר שכמו שאמר לי רץ, משקף מצב רוח פנימי.

הספר מהדהד ספרים אחרים של עוז. ההקבלה למיכאל שלי ברורה בגלל ירושלים ובגלל האקדמיה, אבל בעיני רואים פה פחות מיכאל שלי, ויותר את הספר הפחות מוכר של עוז שנקרא פנתר במרתף ומתאר ילד בן שתים עשרה בירושלים המנדטורית טרם קום המדינה, ספר שגם היווה הקדמה לאוטוביוגרפיה העוזית הלא היא "סיפור על אהבה וחושך". דיבוריהם של ואלד הזקן וגם של עתליה אברבנל מזכירים את צורת הדיבור של אריה ופניה קלוזנר, הוריו של עוז כפי שהוא מתאר אותם באוטוביוגרפיה שלו. חדים, שנונים, קצת עוקצניים. הפסיביות של שמואל יכולה להטריף את הדעת לפעמים ושני אלה אכן נטרפים וגם משקפים לו את זה.

התחלתי לכתוב ציטוטים נבחרים, אבל כמעט כל משפט יכול להיות ציטוט נבחר ולכן אני מוותרת מראש. בהקשר למסע האישי שלי "נצחיה קןראת ציונות" חשוב לומר: זה ספר פוסט ציוני ואולי אפילו אנטי ציוני. הוא מעלה ביקורות נוקבות כלפי ראשי הציונות ובעיקר בן גוריון, ומכניס את הדברים לפיה של הדמות הבדויה שאלתיאל אברבנל שכנראה מבוססת על אחד או יותר מאנשי קבוצת השמאל מקום המדינה "ברית שלום". עוז יודע מראש שיכעסו עליו ויקראו לו בוגד, ועל כן הוא שם את הבגידה, את דמותו של יהודה איש קריות שהוא אב טיפוס לבוגדים, ואומר "הנה". התזה העיקרית היא כי אנשים ששונאים שינוי הם אלה שמוקיעים את האנשים שמייצרים שינוי בעולם וקוראים להם בוגדים. זו הבשורה על פי יהודה.

אל עמוס עוז אני מתוודעת לאחרונה והוא מותיר בי רשמים חיוביים מאוד. תחילה הכרתיו דרך ספרו "סיפור על אהבה וחושך" וחששתי שמא הוא הספר הטוב ביותר שלו שבגינו התפרסם ותו לא, כמו סופרים רבים. אלא, שנוכחתי לראות כי כתיבתו המאלפת ופירוטיו שאינם מייגעים שבים ונשנים בכל ספר שלו שקראתי מאז.

הבשורה על פי יהודה הוא יהודה איש קריות, בעצם איננו המוטיב המרכזי של הספר כי אם המשני, הספר סובב סביב שמואל אש, סטודנט צעיר וחייו עם קשיש ואישה בבית טיפוסי ירושלמי שחייהם נרקמים יחדיו בתקופה חד פעמית של שלושה חודשים. זאת על רקע אירועי ההיסטוריה של תש"ח וירושלים שלפני 67'. לאורך כל הספר נגלים והולכים המראות הירושלמיים הנעימים שמי שירושלים בעבורו היא מושב קבע או אפילו אבן דרך משמעותית, עשוי להרגיש כמו עמוס עוז, בן בית בתוך הספר הזה.

ובחזרה למוטיב על ישו, בשבילי כל סיפור הנצרות הוא זר ומעולם לא ירדתי אל סוף דעתה של הדת הזו כשם שאינני נכנסת אל כנסיות באירופה בעת טיוליי בה. אף על פי כן, בורות כלשהיא היא איננה משהו שצריך להתגאות בו (גם אם היא מכוונת) ולכן שמחתי לקבל סקירה קצרה מעמוס עוז, הסופר המוכשר ממילא, על סיפור אב המייסד של הנצרות ואיך היהודים קשורים בכך. זה בהחלט חידש לי.

ולסיום, אוסיף ציטוט יפה מן הספר על הרגע שבו לדידו של עמוס עוז היה צריך יהודה איש קריות לתפוס שעמיתו ישו איננו אלמוות וכו' - " למה קלל אותה? איזו רעה עשתה לו? שום דופי לא נמצא בתאנה הזאת. הלוא שום תאנה לעולם אינה נותנת פרי ואינה יכולה לתת פרי בימים שלפני חג הפסח. אם חשקה נפשו לאכול תאנים, מי הפריע לו לחולל שם לרצונו את אחד ממופתיו, לגרום לתאנה לחנוט למענו את פגיה בן רגע, הרבה לפני בוא שעתם, כשם שהפך אבנים ללחם ומים ליין? למה קילל אותה? במה חטאה לו התאנה? איך שכח את הבשורה שבפיו ונמלא פתאום תיעוב ואכזריות? שם, לרגלי התאנה ההיא, בו ברגע, היה עלי לפקוח לרווחה את עיני ולראות שככלות הכול אין הוא אלא בשר ודם כמונו. גדול מכולנו, נפלא מאיתנו, עמוק לאין שיעור מכולנו, אבל בשר ודם". ובכך הסופר מעלה סברה שיתכן שתפיסה מוקדמת כזו הייתה מצילה את ישו מן הצליבה המפורסמת.

על שני בוגדים מספר הספר הזה, בוגדים שלא בגדו, על פי עמוס עוז, אלא הלכו אחרי האידיאלים שלהם ותפישת עולמם, אך החברה טבעה בהם אות קלון.

הספר בכלל מספר על שמואל אש, סטודנט חסר פרוטה שמחפש עבודה ומוצא אצל אדם זקן ונכה, שזקוק לבן שיחה בשעות הערב, ועתליה שגם גרה בבית. הזמן - חורף 1959 והמקום הוא ירושלים הקטנה והיפה של אז בלי כל הרעש והצלצולים והרכבת הקלה. גם פיגועים לא היו אז.

שני הגיבורים הנוספים הם דמויות נעלמות ששמואל אש חוקר אודותם: יהודה איש קריות, עליו הוא כותב עבודה במסגרת לימודיו, ואבראבנל שהיה מתנגד לבן גוריון ב 1948 ומתנגד להקמת המדינה. שניהם נחשבים לבוגדים שהחברה מקיאה מתוכה.

על פי עמוס עוז יהודה איש קריות לא בגד, ההיפך הוא התלמיד היחיד של ישו שהאמין בו בכל ליבו עד שחשב שאם יצלבו אותו הוא ירד בכוחות עצמו מהצלב ויוכיח שהוא המשיח. זה כמובן לא קרה, ואיש קריות ששהה לרגלי הצלב, המאוכזב והמיוסר מסבלותיו של הצלוב, מאבד עצמו לדעת.

ואברבאנל היחיד שיצא נגד הקמת המדינה ונגד בן גוריון, שהאמין שהקמת המדינה תגרור אחריה מלחמות ושפיכות דמים לעד. הוא חשב שטוב יהיה אם שני העמים יחיו יחדיו בנחת בארץ הזאת, כל עם והנהגתו, אך ללא גבולות, ברעות והבנות הדדיות. הוא כמובן לא בגד במובן הרגיל של המילה ולא מסר שום סודות לאיש, אך בן גוריון הוקיע אותו ואף דאג להעיף אותו מהנהגת הועד הפועל, ואברבנל בחר להתבודד ונמחק מתולדות הישוב.

עמוס עוז שולח בספרו מבט אחר על מי שנחשבו לבוגדים ותוך כדי כך מבקר את החברה שממהרת לשפוט ולהוקיע בלי להרהר שנית.

אני מודה שאני לא מהאוהדים של עמוס עוז, אך את הספר הזה אהבתי

עוז לחשבון הנפש

א. מנכ"ל ארגון ציבורי גדול בשרון, קיבל מתנה מקורית לסיום תפקידו, מסע אישי בן ארבעה ימים בארץ, במהלכו הוא פגש ישראלים מעניינים. בפגישתו עם עמוס עוז, הם שוחחו על ספרו האחרון, הבשורה על פי יהודה, שכמובן הוביל לשאלה, האם ישו ביקש ביודעין את צליבתו, מתוך רצון להיות קדוש מעונה ? מכאן עולה מסקנה אפשרית, יהודה איש קריות לא בגד. האמירה שלי שונה, ענה עוז, היא על מנהיגים שנתפסו כבוגדים, בן גוריון בהסכם עם הגרמנים, בגין בחוזה השלום עם מצרים, ורבין בהסכם אוסלו. האם כול מי שרוצה להוביל שינוי פוליטי או אידיאולוגי נתפס על ידי אנשי הקונצנזוס כבוגד ? מיהו בוגד ומיהו נבגד ? שאלה שלבטח עלתה במחשבותיו של א. שבקריירה הקודמת שלו כבכיר במוסד, כנראה גרם לאנשים לבגוד בעמם, וכעת הוא הופתע בעצמו מההקשר שעוז עושה באמצעות המושגים בוגד ובגידה כפי שמסמל אותם יהודה איש קריות, למנהיגי העם היהודי, להוויה הישראלית העכשווית, ולאופן שבו עוז עורך חשבון נפש עם עצמו.

היה משהו מסקרן ומלנכולי בסיפור הפגישה של א. עם עוז. למחרת נזכרתי שהוזמנתי למפגש חוג היוצרים עם עוז בעירי, הגעתי באיחור ונדחקתי בכדי לשמוע את הדברים. למחרת עברתי בצומת ספרים לרכוש את הספר, ולחפש בו את אמירתו המפוקחת והפסימית של עוז לגבי ההוויה הישראלית, מבט של סופר ואיש רוח, בסתיו ימיו, מה זה אומר עלינו כעת ?

תחילתו של העלילה בתמונה עגמומית, של חורף בסוף שנות החמישים, בירושלים הקטנה והחצויה, בה חרב עולמו של שמואל אש, סטודנט להיסטוריה שאביו פשט את הרגל, והוא נאלץ לנטוש את לימודיו. לאסונו מצטרפת נטישת חברתו המותירה אותו נבגד, פגוע ותלוש. שמואל הגמלוני והרגיש, סוציאליסט כפייתי, האוהב להשמיע את עצמו, אך פחות להקשיב ולנהל שיח, מוצא מפלט בביתו המבודד והקודר של ואלד הקשיש, לו הוא משמש כרע שכיר להפגת הבדידות. הבית הצופן סודות מנוהל על ידי עתליה, אישה יפה ומסתורית בשנות הארבעים, ששמואל מתאהב בה נואשות.

שמואל הנואש מחורבן חייו ומאהבתו הבלתי אפשרית, מוצא מקלט במחקרו אפוף הסודות על יהודה איש קריות, בניסיונו לפענח פרשת בגידה אולטימטיבית בהיסטוריה היהודית שגרמה לרדיפת היהודים, לחורבנם, ולגורלם כיהודים נודדים, שביקשו לשנות את גורלם על ידי מעשה הציונות. אירוע מהעבר שעדין ממשיך להדהד ולעצב את הווה ועתיד היהדות. פענוח העבר הוא מסע בזמן לתיקון עוול היסטורי ולהשגת מפתח אפשרי להבנת העתיד, ולהצעת חזון ציוני מתוקן ומפויס.

עלילת הרומן מתנהלת בשני מישורי זמן, בעבר הרחוק, פרשת הסגרתו וצליבתו של ישו, ובמקביל, סיפורו של שמואל המהווה נקודת החיבור בין מיתוס הבגידה בעבר, לשלתיאל ( דמות בדויה ), אביה של עתליה שהוגדר כבוגד בקונצנזוס הציוני, ערב הקמת המדינה, ונודה באכזריות על ידי בן גוריון הכוחני והמיליטנטי. דעותיו של שלתיאל הם של ברית שלום האמיתית, שביקשה להקים מדינה דו לאומית, ובכך ביטאה אלטרנטיבה לקונצנזוס הציוני, מעשה שתויג כהזיה ובגידה.

עוז מציג גרסה היסטורית חלופית ליהודה הבוגד, המבוססת על טקסט נוצרי גנוז, שהתגלה ב- 2006, בו מוצג יהודה כשליחו הנאמן ביותר של ישו. הטקסט העתיק מאתגר לבחינת טקסט אחר, מהמאה הקודמת, אלטנוילנד - הבשורה על פי הרצל, חזון הציונות שישומו כרוך במלחמות עקבות מדם. האם הרצל דגל בדו קיום עם ערביי ארץ ישראל, על פי פרשנות ברית שלום, שראו את עצם ציונים אמתיים ? כפי שאשכול נבו בספרו נוילנד חיפש ציונות אלטרנטיבית, כך עוז מציג את אפשרות המדינה הדו לאומית כאלטרנטיבה שהוצעה בעבר לפתרון סכסוך הדמים.

הבשורה לפי יהודה, כתובה בסגנון המאחד שתי סוגות, רומן היסטורי וכתיבה פובליציסטית הגותית היוצרת מסגרת לדיון תיאולוגי והיסטורי, מעניין ומאתגר המתבסס על טקסטים, באמצעותם עוז בוחן את המיתוסים הגדולים של היהדות, הציונות והנוצרות. מתאים למי שמבקש הגות היסטורית ופוליטית, המשולבת ברומן מורכב וחכם הכתוב בשפה יפה ועשירה, המשחזר את ירושלים של שנות החמישים והשישים באופן נפלא, עולם מעידן אחר, זה שלפני מלחמת ששת הימים.

עוז הנתפס כאיש הרוח של השמאל, ולעתים כבוגד על ידי המחנה האחר, מבצע חשבון נפש, היוצר תחושה קודרת לגבי העתיד, הנובעת מהעובדה שהציונות מגדירה את עצמה גם היום, על ידי סימון בוגדים והוזים בקרב המחנה הציוני האחר. בהשקת קמפיין הליכוד, ביבי העלה את דמותו של עוז, כמייצג את אשליית השמאל האנטי ציוני, מציאות המתכתבת עם ספרו הקודר של עוז, על רקע תקופה שמעלה שאלה נוקבת, מהי כעת הבשורה הציונית בחברה הישראלית המפולגת והשסועה ?

עמוס עוז הוא איש ירושלים. העלילה לא יכלה להתרחש בשום מקום אחר אלא בשכונה בה נמצא בית אברבאנל. והשכונה חייבת להיות בירושלים, במרחק הליכה משייח באדר.הפרופסור שמלמד אותו חייב להיות ייקה ירושלמי.
הדבר בולט כשעוז מתאר סצינות חיפאיות. התיאורים מסוגננים ומתאימים למציאות אך חסר בהן הניצוץ.
עוז מספר את סיפורו של הבוגד. הבוגד הנצחי. הבוגד שהוא המאמין הגדול. יהודה של עוז האמין בישו ובבשורתו הרבה מעבר לאמונתו של ישו בעצמו ובבשורתו. מותו של ישו הרג את חלומו של יהודה. חלומו התיאולוגי-חברתי שבו ישו היה השחקן הראשי אך מאחוריו עמד הבמאי אלוהים. גשמיותו של ישו ביטלה את חזונו והוא העדיף למות. הוא בעצם הראשון שהיה מכריז על עצמו כבוגד.
גם אברבאנל היה מאמין גדול. מאמין באפשרות לחיים משותפים של יהודים וערבים בכברת הארץ הזו.
האמונה התנפצה מהצד היהודי וגם מהצד הערבי. חתנו נפל במלחמה כשמי שעמד כנגדו התנהג בצורה לא אנושית.
חלום חייו נגמר עם מותו של חתנו ועם ההכרזה על קום המדינה.

את הסרט הפסיון של ישו ראיתי לפני שנים.
זה היה בבית קולנוע ישן בליידן, עיר אוניברסיטאית קטנה בהולנד.
הפרסום אודותיו היה מרעיש: תסריט שכולו בשפה הארמית והמתמקד ב-12 השעות האחרונות בחייו של ישו.
בקדימון ניתן לראות את הקדוש מהלך בינות עצי זית ומבקש לו מקום להתפלל לאחר הסעודה האחרונה. עליו להתנגד לפיתויים אותם לוחשת לו דמות שטנית בעלת שיער ארוך ועיניים מהפנטות הדומה להפליא למרילין מנסון, להתמודד עם בגידתו הנוראית של יהודה איש קריות המתגלה כנכלולי מדובלל ומבולבל.
טיפוס שאינו סגור על עצמו ואשר נראה היה כי גיבסון, במאי הסרט, מצא אותו דיי בקלות ברחובותיה ההומים של לוס אנג׳לס היכן שכל חסרי הבית ממוקמים, מתחת לאיזה גשר בודד ומיואש מהחיים.
הגענו לקולנוע ההומה כחמש דקות לפני ההקרנה.
אני הגעתי היישר מהאוניברסיטה, נושאת ילקוט עמוס ספרי לימוד ואישי לעתיד נשא את מזוודת ה-ג׳ימס בונד החדשה שלו, נפעם ומלא חוויות מיומו הראשון במשרד.
לא הספקנו להחליף מילה, עמדנו בתור העמוס שכלל זוגות רבים ונשים בגיל העמידה וכשהגיע תורנו הסתבר כי נותרו שני כרטיסים בלבד: האחד בקרבת הבמה והשני ביציע.
הסכמנו לדיל המפוקפק שכן אני אוהבת היסטוריה ועניינה אותי נקודת המבט של מל לאחר שצפיתי בסרטו ״לב אמיץ״ והתפעלתי מטכניקות הבימוי המופלאות שלו ומהעובדה שהיה השחקן הראשי ופיזר אבקת כריזמה לכל עבר.
האולם הוחשך והעלילה החלה כמעט מיד, ההנהלה החליטה כנראה לדלג על הפרסומות מפאת חשיבותה של היצירה המוקרנת.
ישבתי וצפיתי בסיפור, מנסה לעקוב אחרי ההתפתחויות בשפה הלטינית ובארמית המצוחצחת שלי מהגדת פסח ( וְאָתָא נוּרָא, וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.) ובמקביל לקרוא את הכתוביות בהולנדית אך לא הצטרכתי לעבוד קשה מדי משום שרוב הסרט כלל עינויי גוף, בכיות וקטשופ לרוב.
השחקן הראשי הגיר צבע רב מגופו וספג השפלות בצורת הכאות וקללות. הוא לא נאנח או בכה לרגע אך כל תלמידיו, אמו ומריה מגדלנה השווה (מוניקה בלוצ׳י שלבשה סמרטוטים אך עדיין נראתה כמו אישה ששווה למות עבורה בעינויים) התייפחו והגירו דמעות לרוב.
בשלב מסויים הרגשתי שאני רוצה להקיא אבל לא היה לי נעים מהזקנה שישבה לידי ואנפפה תדיר באפה. חיכיתי יפה עד לסיומו של הסרט ובעודי קמה מכיסאי, התחוורה שתיקה אילמת מצד קהל הצופים. הנשים בכו בשקט והגברים חיבקו אותן בשתיקה.
נראה היה כאילו יצאנו מלוויה. מצאתי בקלות את בנזוגי ששמר על פנים חתומות וכשהיינו בחוץ פלט: שטות של סרט, ממש בזבוז זמן!
גם אני חשבתי כך ואכזבתי הייתה מרה: היהודים שוב יצאו מופסדים, עלובי נפש בעיני העולם. המלמולים שבאו לאחר מכן איששו את מחשבותיי: כולם דיברו אודות יהודה איש קריות: המלשין, הנבזה, המכוער, הנבלה.
שברוב פקפוקיו וחרטותיו ולאחר שהלשין על מורו, בחר במוות משפיל לא פחות ותלה את עצמו ליד נבלת חמור אפופת סירחון וזבובים.
שנים נתקעתי במחשבה שאמנם כך היה. היהודי הלשין על הקדוש וקיבל את עונשו תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שישו היה לא פחות יהודי ממנו ולאו דווקא הטיף לנצרות אלא לאהבת האדם ולחיי ענווה וצניעות.

את ״הבשורה על פי יהודה״ של עמוס עוז קראתי רק עתה והצטערתי.
הצטערתי שלא היה לי השכל לקוראו בעת שרק יצא ולקבל כמה תובנות מרעננות על הפנטזיה הזאת ,שתוארה בצבעים עזים כל כך בברית החדשה.
ממקורות אחרים שחקר עוז, הסתבר לי סיפור שונה בתכלית: מרתק לא פחות והגיוני בהחלט עפ״י העובדות הידועות.
שמואל אש, סטודנט החוקר את יחסם של היהודים והנוצרים אל ישו, מפסיק את לימודיו האוניברסיטאיים כי מרגיש שאינו מתקדם לאף מקום.
הוא מוצא הצעת עבודה מסקרנת ושכר צנוע בצידה; לגור בבית עם ישיש ולארח לו לחברה.
להאכילו, לשוחח עמו ולדאוג לדגים באקווריום.
עבודה פשוטה וקלה ובתמורה יקבל כמה מעות ולא יצטרך לשלם שכר דירה.
הוא מגיע למקום שקט, אפל והנראה לקוח מסרט אימה ופוגש בעתליה, האישה שכתבה את המודעה.
הוא מתוודע אליה ואל הישיש ואט אט הם חודרים לליבו וכובשים את ישותו.
סיפורם הנוראי מתגלה והנסיבות שבהן מצאו את עצמם גרים זה עם זו.
העבר נמהל בהווה ואנו מבינים כי ישנן שתי משמעויות למילה בגידה וכי דברים שונים ממה שתמיד תיארנו לעצמנו.
הכל עניין של נקודת מבט ותלוי מהיכן אתה צופה בהתרחשויות.
דעתי על דמותו של יהודה איש קריות השתנתה לחלוטין, בחנתי זוויות חדשות שעד עתה לא ידעתי על קיומן.
המחשבה הגלובלית של עולם הנצרות סוברת כי הוא בגד אך העובדות משנות את הסיפור ההיסטורי וגם את הסיפור העלילתי.
עוז שילב שני מאורעות בספר אחד והיטיב עם הקורא ועם הדמויות.
יש בו את היכולת להיכנס לעורה של כל אחת מברואותיו ולהעניק לה נפח, ממדים ואופי.
יכולתי להזדהות עם כל אחת מהדמויות, לאהוב ולבכות איתן.
סיפור על אופי האדם וכיצד משחר ההיסטוריה אינו מובן לחלוטין.
ספר שהוא מבחינתי לגמרי חובה.

ספר מהנה ביותר, המעורר תהיות ומחשבות בנושאים שונים. נושאים כגון מהי בגידה? האם אדם בעלת דעות השונות מהמקובל ומדעת הרוב הוא בוגד? התייחסות החברה לפרט בעל דעות השונות מהמקובל (דעות רב העם)? ובמקביל הרחיב את ידיעותיי ההיסטוריות בנושא ישו והיהודים.

שמואל אש, דמות חידתית בעיני, הינו סטודנט צעיר אשר עולמו התהפך עליו. חברתו נוטשת אותו הוריו פושטים רגל והוא נאלץ לקטוע את לימודיו באוניברסיטה. לאחר ייאוש הוא מוצא לו מפלט בבית אבן ירושלמי, ששם עליו לשמש איש שיחה לזקן נכה ושנון. עם הגיעו לביתו החדש, הוא פוגש אישה יפה ומושכת המבוגרת ממנו פי שניים, ושמה עתליה אברבנאל. היא רומזת לו שמוטב שלא יתאהב בה, פן יסולק מו המקום כקודמיו. הבית אפוף סודות ומסתורין אשר מתגלים לשמואל במהלך שיחותיו עם הזקן ועם עתליה. שמואל מנהל מלחמה במחשבותיו בין ליבו לבין רצונותיו , וכך הוא מתאהב לו ביושביו הבית ובעתליה.

הספר מעלה מספר סוגיו, ישו והיהודים. גישות שונות ליהודה איש הבשורה. האם בגד בישו , והאם בגד ביהודים. סוגיה אחרת, האם ניתן היה לפתור את הסכסוך הערבי ישראלי, לא במלחמה כי אם בוויתור על הקמת המדינה ולחיות בשלום זה לצד זה יהודים וערבים.

ספר נהדר, במהלך הקריאה, הרגשתי כשקראתי דעות המנוגדות לדעותיי, כאגרוף בבטן. בעצם גרם לי לחשוב ולתהות, מלבד האי הסכמה עם הדעה האחרת. כחברה האם עלינו לחבק את השונים בדעות? או לגזור עליהם בדידות?
מלבד זאת עלילת הספר מרגשת. נהניתי מאוד. מומלץ.

הייתה לי תקופה שקראתי את ספריו של עמוס עוז ללא הרף. אחד אחרי השני: ‘מיכאל שלי’, ‘ארצות התן’, ‘קופסה שחורה’, ‘מנוחה נכונה’ ועוד. יש לי זיכרונות ממקומות בהם קראתי את ספריו. זוכר שזה בעיקר היה בצבא. תר אחר רגעים של שקט, בתוך ההמולה הרבה, בהם אוכל ליטול לעצמי ספר ולקרוא בנחת, לצלול אל תוך עולמות אחרים. להרהר על הקיום. רגע אחד זכור לי בנסיעה ברכבת, יחד עם חברים נוספים, נסיעה ארוכה מן הדרום לצפון, ולי שקצת מאסתי בשיחות סתמיות היה רצון לצלול אל עולם אחר, תמים, כנה, ירושלמי. פתחתי את ‘סיפור על אהבה וחושך’ והמשכתי לקרוא על השכונות העניות בשנות הארבעים בירושלים ועל תכונותיהם של אביו ואמו של המספר. והנה, השנים חלפו, עמוס עוז נפטר לא מכבר (סופרים שאני אוהב כבר הולכים לעולם שכולו אמת), הוציא ספרים, מפעם לפעם, ואני שבערך מתום שירותי הצבאי באמצע שנות האלפיים, לא קראתי עוד ספרים שלו, אלה החלו להיקרות בדרכי, ולאחר ‘תמונות מחיי הכפר’ ו ‘שלום לקנאים’, הגעתי ל ‘הבשורה על פי יהודה’ שיצא לאור בשנת 2014. ולמה אני מספר את כל זה? בעיקר כי התגעגעתי. לכתיבה של עוז. לנוף ירושלמי. לסיפור אנושי. אל אמת וכנות בכתיבה. אל האמיתי ולא אל הבדיון והשעשוע. ובמקרה גם ראיתי את הסרט ‘היורד למעלה’ המתרחש בעיר חיפה, וכך יד המקרה רצתה ואני צפיתי בסרט וקראתי בספר, שהערים בו הן משמעותיות, חיפה וירושלים, על הפן האקזיסטנציאליסטי שבהן: ירושלים על עברה, קירות האבן שבה וההיסטוריה הרבה, וחיפה כעיר פועלים, על הים, ועל המורכבות במגורים של אוכלוסיות שונות. ירושלים וחיפה (לפחות חלקה) נמצאות על הר, דבר נוסף המעניק משמעות לסמליות של ערים אלה. ואלה גם שתי דרכים של אמנות המנסים לבטא, לחפש ולתור אחר משמעות בעולם.
מסופר על שמואל אש, סטודנט ירושלמי, המנסה לכתוב עבודה על ישו בעיניי היהודים. אך מספר אירועים - מצוקתם הכלכלית של הוריו והפרידה מחברתו, מובילים אותו לעזוב את דירתו ואת לימודיו וללכת – בעקבות מודעה שראה בבניין קפלן (אי אפשר שלא להיזכר במפגש בין חנה למיכאל, ב ‘מיכאל שלי’, בבניין טרה סאנטה), להתגורר בבית ערירי, בחדר בעליית הגג, ולטפל בואלד גרשום, גבר מזדקן. הוא מקבל הוראות מדוקדקות מעתליה, כלתו של ואלד, שאף היא מתגוררת בבית זה. וחיי שלושתם נפרשים לפנינו, יחד עם משפחתו של שמואל אש ובעיקר הקשר המשפחתי של עתליה וואלד ובעלה מיכה שנהרג במלחמה, ואביה שאלתיאל הנקרא בוגד.
עוד מן הפעם הראשונה ששמואל נכנס אל הבית הוא מועד ממדרגת עץ רופפת, ולמעשה נפילה שתעיד על המשך היחסים בתוך הבית. שמואל אש חיפש לעצמו מנוחה, רגע של הפסקה, לחשוב ולהרהר על חייו לאן, והגיע לבית של שכול, עצב, אובדן. בית ערירי שהתגורר בו בעבר שאלתיאל אברבנאל, שחשב על אופציה אחרת למדינה, מדינה ללא גבולות, מרחב של קהילות החיות יחדיו. רעיונותיו לא נראו בצורה יפה במסדרונות חברי הציונות, פרצה מלחמה, מיכה – חתנו נהרג במלחמה, ושאלתיאל מצא את עצמו לבדו, בדעתו, מתגורר בבית בודד בירושלים, יחד עם ואלד ובתו.
בבית יש אנשים חיים כעתליה, גרשום ואלד ושמואל אש אך יש גם את הנוכחים - נפקדים, אלה שהיו כאן ומתו או הלכו: אנשים אחרים אשר גרו בעליית הגג ומילאו את התפקיד של שמואל אש - כנראה גם כתבו וגם התאהבו בעתליה, טעמו במקצת מאהבה זאת, מיכה בעלה של עתליה שנהרג במלחמה, ושאלתיאל אברבנאל אביה של עתליה. הנוכחות שלהם מורגשת בכל מיני אופנים: בחדר של שאלתיאל, הסגור, ששמואל לא מורשה להיכנס אליו, בשיחות שלו עם ואלד, סיפוריו ומחשבותיו על דעותיו שלו ודעותיו על דעותיו של שאלתיאל, האזהרות של ואלד כלפי שמואל מהתאהבותו בעתליה – תיזהר, לא כדאי לך, והאבל במותו של מיכה.
ההתאהבות של שמואל לעתליה, מתרחשת לאיטה, שמואל כבר מאוהב, אך עתליה מתראה איתו לפי הקצב שלה: מסעדה, טיול לילי בירושלים, עד אשר היא נענית לו, היענות שאינה היענות גמורה, אלא חלקית. טעמה של אהבה. ויש משהו יפה בסיפור הזה, שמעורר געגוע, לקשר בין שניים, לעיר ירושלים שיכולה להוות תפאורה מושלמת להתאהבות, החורף והקור שבה, האבנים הירושלמיות, חצי ירח מבין העננים. ועוז יודע לכתוב ולתאר זאת וגורם לקורא להיות שם. להיות חלק ממה שמתרחש.
ההשוואה בין יהודה איש קריות לשאלתיאל אברבנאל:
שמואל לא זנח את עבודתו על ישו בעיניי היהודים, ומתרכז ביהודה איש קריות, ומציג אותו בנקודת מבט חדשה, המאירה את היהודים באור אחר. יהודה איש קריות נחשב כבוגד, כזה שהסגיר את ישו, למרות שהוא אהב את ישו וקיבל מעט כסף תמורת הסגרתו. ושאלתיאל אברבנאל, נקרא בוגד, אחד שהסתופף עם הערבים והתנגד למלחמה ולהקמת מדינה יהודית. אחד בעל דעות שונות, יותר נכון דעה שונה מאוד מהקונצנזוס – דבר שגם הוביל אותו לפרישה, והדמיון בין שניהם זועק: שניהם נראו כבוגדים בעיניי עמם. שניהם הגיעו מתוך עמם. וכפי שבספר, ישנה נקודת מבט שונה קצת על יהודה איש קריות – מתוך עמו מגיע, אהב את ישו, מדוע הוא זה שיסגיר אותו תמורת מעט כסף, כך גם נקודת המבט על שאלתיאל, כאדם שנראה בעיניי העם כבוגד, אך כזה עם מחשבה אחרת, שונה, עמדה שהעם לא הבין אותו לאשורו.
וכאן, אני חושב שעוז מנסה לספר את הסיפור אחרת, לאפשר לראות דברים אחרת.
ואפשר לכתוב על זה הרבה יותר – לא בטוח שזה המקום בסימניה: שמואל הוא זה שבוגד וזונח את משפחתו, לימודיו באוניברסיטה ומאידך מנסה למצוא את מקומו, יהודה איש קריות הוא בוגד בהסגרתו את ישו ובמחשבה שלו עליו כיהדות אחרת, שונה, ומאידך הוא זה אשר אהב אותו, היה קרוב אליו, ומדוע שיסגיר אותו תמורת מעט כסף, ושאלאתיאל אף הוא נחשב כבוגד, אחד שחשב שלא צריך להקים מדינה, שישנו מרחב מחייה ללא גבולות, ומאידך הוא זה אשר מגיע מתוך עמו ואף איבד את חתנו במלחמה.
הכתיבה של הספר היא מושכת, מלטפת, רכה, לעיתים על מי מנוחות. אך עם אווירה ירושלמית, חורפית, קרה. והכתיבה מעניקה משמעות, מאפשרת, מאשררת. יש משהו בפעולות החוזרות ונשנות, הכביכול שגרתיות, משהו גועש בהן. כרגש מתפקע. והפעולות האלה מקנות לדמויות, איזה מבט שהוא קצת אירוני וקצת חומל וסולח. הרי אולי הפעולות האלה באות לכסות את מה שאין. מה שלא יגיע. את מה שלא יקרה. ואף באות לכסות על העצב, על הקדרות שבקיום, על המוות שבא וכרסם ועל אהבה שנותרה בודדת, יחפה.
כך למשל, בתיאור על שמואל אש:
"מעל לסוודר לבש את מעילו הנרפף בלולאות של חבל ובכפתורי עץ גדולים, חבש את כובע השאפקה, פיזר אבקת טלק של תינוקות על זקנו על צווארו ועל מצחו, בדק אם המשאף בכיסו, ויצא ללכת לקפה עטרה". תיאור החוזר ונשנה, לפני צאתו מן הבית. ויש גם את התיאורים החוזרים ונשנים של עתליה ושל ואלד…
יש הרבה חלקים ברומן הזה, הבלולים אחד בשני, ולעיתים קשורים בקשר עבותות הלא ניתן לפתרון. אך מעבר לכך, ישנה את ירושלים היפה והקודרת, ויש את שמואל אש, המחפש את עצמו בעולם. וזה חלק ממה שאותי מושך בספר, בספרות, החיפוש, המחשבות האקזיסטנציאליסטיות. כששמואל מטייל בלילה, באחת השכונות בירושלים, הוא מדמיין לעצמו רואה אברך מן החלון ובלבו אומר לו: "שנינו, אני ואתה, מחפשים משהו שאין לו שיעור. ומפני שאין לו שיעור אנחנו לא נמצא גם אם נחפש עד הבוקר ובלילה הבא ובכל הלילות הבאים ועד יום מותנו ואולי אפילו גם אחרי מותנו". המשפט הזה מהדהד ומקבל יותר משמעות לאור מותו של עוז לא מכבר.