"הרוח יוצא" (EXIT GHOST) הוא הספר האחרון בסדרת הספרים שבמרכזם נייתן צוקרמן, שיש הרואים בו אלטר-אגו של פיליפ רות עצמו. הספר הראשון בסדרה, שנכתב ב-1979, נקרא "סופר צללים" (GHOST WRITER). שם הספר "הרוח היוצא", כך נטען בביקורת ספרים מלומדת בגרדיאן, נלקח, לא פחות ולא יותר, מרוחו של האב המת ב"המלט" של שייקספיר, רוח היוצא את הזירה ומסרב לדבר עם הסובבים אותו. בספרו של רות רוח זה מגולם בסופר שכמעט נשכח לחלוטין, לונוף (אפשר שמדובר בברנרד מלמוד) שרק איימי, אשת חיקו בארבע השנים האחרונות לחייו, טוענת כי היא מתקשרת איתו.
הגיבור, נייתן צוקרמן, הוא סופר מזדקן בן 71 המתמודד עם בעיות בריאות לא פשוטות. הוא נזכר שרוח הרפאים בספרו של אליוט "רוח הרפאים של גידינג" אומר: "תן לי לגלות את המתנות השמורות לזקנה". ומהן אותן "מתנות" שהסופר קיבל? אין-אונות מחסלת את קיומו כגבר מתפקד; בריחת שתן כתוצאה מכריתת הערמונית פוגעת בכבודו כאדם ונטיה גוברת לדימנציה מאיימת לכלות את קיומו כסופר. אבל כפי שהעיר מבקר מבריק בניו-יורקר, בניגוד לג'ונתן סוויפט שאמר לפני מותו כי ימות כמו עץ, הצמרת תגווע ראשונה אצל רות (סליחה צוקרמן) המוות מתחיל באיזור החלציים.
צוקרמן מגיע לניו-יורק כדי לטפל בבעיה של בריחת שתן לאחר שגלה ממנה מרצון בעקבות איומים על חייו. בגחמה של רגע הוא מחליט להעתר להצעה להחליף דירות עם זוג סופרים צעיר – הם יגורו בבית בו התבודד מהעולם והוא יחזור לעיר התוססת. הסיפור מתרחש במהלך מספר ימים סוערים בנובמבר 2004 לאחר שהמועמד הדמוקרטי ג'ון קרי (כן, כן, מזכיר המדינה המושמץ של היום) מפסיד במירוץ לנשיאות לג'ורג' בוש הבן והיאוש העמוק האוחז בשמאל האמריקני לאחר שבוש הבן זוכה שוב בבחירות. וכך אומרת ג'יימי נציגת השמאל הנאור: "הארץ הזאת היא גן עדן של בורות. אני יודעת אני באה מהמקור. בוש מדבר ישר אל הגרעין הבור. זו ארץ נחשלת מאד, ואפשר לעבוד על אנשים בעיניים כל כך בקלות, והוא בדיוק כמו איש מכירות שמוכר שיקוי פלאים...". מי שירצה יוכל מן הסתם לעשות הקבלה לקולות הנהי מצידו של מחנה פוליטי מסוים החוזרים ונשנים עם הוודע תוצאות מערכות הבחירות האחרונות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון....
בעיני הסיפור הזה מעניין משתי סיבות עיקריות: האחת, הוא מציג תובנות מרתקות לגבי הלכי רוח ומעמדיות בדמוקרטיה הגדולה בתבל ובהקשר הרלוונטי לנו גילוי אנטישמיות לא כל-כך חבויה בידידתה הגדולה של ישראל. אביה של ג'יימי המשתייך לאליטה הטקסנית הרפובליקאית – הלה רואה בנישואי בתו ליהודי אסון ואנשי הימין המאיימים על חיי הסופר הליברלי בגלל מוצאו היהודי. מנגד אבחנות מרתקות לגבי האליטה של החוף המזרחי המגולמת בדמותו של ג'ורג' פלימפטון (1927-2003), סופר, עיתונאי וספורטאי. בתווך אותם מליוני אמריקנים לא כל כך משכילים "שהחליטו לתת לבוש הזדמנות שניה".
הסיבה השניה היא ניתוח הריבוד של עולם הספרות בין אלה שלדברי צוקרמן הם "כבר לא" חלק ממנו כמו צוקרמן עצמו לבין אלה כמו הצעיר ריצ'רד קלימן שהוא "עדיין לא" סופר. ובתווך הסופר הנערץ לונוף שהוא כמו ספריו השתכחו כמעט לחלוטין. העימות בין השניים, בין קלימן השאפתן הרוצה לחשוף את "סודו הגדול" של לונוף (גילוי עריות לכאורה), לעסוק בסופר עצמו ועל הדרך לבנות את עצמו כאיש ספרות מוכר לבין צוקרמן החושב שהיצירה היא העיקר ולא הסופר וחייו הפרטיים ולכן מעוניין להניא את הסופר הצעיר מעיסוק בנושא. הדיון הזה ריתק אותי. היבט נוסף בחייו של צוקרמן הוא הנשים שלא היו בחייו אבל אכלסו את הפנטזיות שלו בהפרש של 48 שנים: איימי, הסטודנטית המושכת שהפכה למאהבת של לונוף, אותה הוא פוגש שוב כאשר היא כבר שבר כלי וג'יימי בת ה-30, הצעירה הסקסית שמטריפה את חושיו ומוכיחה שוב שקיומה של אנרגיה מינית במישור הדמיוני אינה תלויה בקיומו של כח גברא או בהעדרו. היא גם זו המניעה את הדחף היצירתי האחרון של צוקרמן: כתיבת רשימות של של שיחות דמיוניות בינו לבין ג'יימי המגלות את המשיכה הארוטית העזה לאישה הצעירה. השיחות הללו שזורות לאורך חיי היומיום של הסופר ומשתלבות היטב בסוף המבריק, לטעמי, של הספר.
לסיכום, הספר מעניין ויש בו אף חלקים מרתקים, אך לעניות דעתי הוא לא מצליח להתחבר לכדי יצירה מלוכדת כמו ספריו המצויינים "זעם" ו"כלאדם". עם זאת, גדולתו בעיני היא היכולת של הסופר לטפל בחומרי הגלם של הגיל השלישי במיומנות רבה ולגרום לקורא לחשוב....
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
