קשה היה לי להכנס לספר הזה "את לא מתה", שהסיבה לשמו מתחוורת לקורא רק בסופו של הספר.... הרי אני, כמו כל אחד מהקוראים, מוזמן למסע לא פשוט אל חייה של הגיבורה הלנה וזנדהל, סופרת , הנאבקת במקביל בשתי חזיתות: התמודדות עם התפוררות נישואיה השניים לגבר בשם מאתס ועם מפרצת (שטף דם מוחי) שעשה שמות לא רק בתפקודיה הפיסיים, אלא גם ביכולות הקוגניטיביות שלה. זו היתה עבורי הפעם הראשונה, לשמחתי כקורא, שאני נחשף לאותו התקף נורא.
הסופרת , קתרין שמידט, כתבה סיפור אוטוביוגרפי למחצה. מדוע למחצה? משום שהיא כמו גיבורת הסיפור הלנה (שגם היא סופרת) חוותה שטף דם במוח. בראיון איתה לדגמאר גריסברג עבור מכון גיתה (2009) היא מדגישה שהחלק הזה של הסיפור והמאבק להחלים, הוא אוטוביוגרפי לחלוטין. גם במהלך הראיון עימה היא מודה כי ההתקף שינה את יכולתה לדלות מילים מהשפה הגרמנית והיא נזקקת, לעיתים, לשיטה אסוציאטיבית להזכר במילים, שבעבר יכלה לדלות מנבכי זכרונה ללא קושי.
השאר, המשפחה מסביב הדמויות השונות הן דמויות פיקטיביות. הסיפור הזה, סיפור חייה של הלנה מתגלה לקורא טיפין טיפין, לא באופן לינארי מסודר, בדיוק כמו קרעי מחשבותיה של הגיבורה. אפשר שהשיטה הזאת אותנטית אבל היא גובה מחיר מהקורא. הרגשתי שאני חייב להתאמץ כדי להבין מהו מהלך חייה של הגיבורה. בעוד בבעלה מקיים מערכת יחסים נוספת עם אישה אחרת, גם הלנה לא טמנה ידה בצלחת....המאהב שלו הוא גבר שרואה עצמו אישה ונאלץ לפרק את מסגרת בשל זהותו המינית....סיפור אהבה, איך להגדיר זאת? מעט לא שיגרתי, אבל לאחר הזכיה של קונצ'יטה וורץ, האוסטרי/ת באירוויזיון יכול להיות שאני פשוט לא מעודכן.....
הסיפור הזה על שני גווניו לא ריתק אותי: סיפור ההחלמה טובע בים של פרטים לא כל כך מעניינים. הסגנון של הסופרת (היא עצמה רואה בהרטה מולר פנומן ונראה שהושפעה ממנה...) הפך עבורי את הקריאה למייגעת (בדומה לקריאה בספרה של מולר שתורגם לעברית). והסיפור השני, לא מצליח להמריא....
מה כן אהבתי? הברקות ביצירת דימויים: "לפחות הבעל מחייך.ככל שהיא מרבה להביט בו כך נראה לה חיוכו מוזר יותר. תלוי בין עצמות הלחיים כמו מלפפון כבוש במלח". כך גם החיוך של האחות: "החיוך שלה נראה כאילו קובע באמצעות חוט דיג, דקיק כקורי עכביש. היא מחפשת את החורים בזוויות הפה שדרכם השחילו לולאה כפולה ומשכו את הקשר מאחורי האזניים".
מה עוד אהבתי? את העטיפה - משמשת כהסבר חזותי נפלא למתחולל בראשה של הגיבורה.
הלנה היא בת 44 . את שנותיה היפות עשתה במזרח גרמניה (בסביבה פחות זוהרת) זו מוזכרת כאופן אגבי במהלך הסיפור. דבר זה הניע חלק מהמבקרים לראות בסיפור הזה אלגוריה למותה של מזרח גרמניה (התקף המפרצת).
הסופרת באותו ראיון לדגמאר גריסברג מבהירה את דעתה: "לא התכוונתי שהמפרצת של הלנה וזנדהל תהיה המקבילה של סופה של הרפובליקה המזרח גרמנית....כי אז ההתאוששות שלה (של מזרח גרמניה) תהיה התעוררות לתוך האהבה, השלום וההרמוניה של האיחוד (של שתי הגרמניות), אלוהים ישמור". האם דעתה הנחרצת של הסופרת הופכת פרשנות זו לחסרת בסיס? תלוי בנקודת ההשקפה של הקורא באשר לשאלה האם לאחר כתיבת הסיפור למחבר יש בלעדיות על "פרשנות אמת" לסיפור.
האם הייתי ממליץ לקרוא את הספר? הסופרת באותו ראיון המליצה לאלה שטרם קראו מספריה להתחיל דווקא מספר זה. אני לא חושב שהספר הנוכחי גורם לי עניין רב למחוק את רשימת הקריאה שלי לטובת ספריה האחרים של שמידט...הוא לא אסון, בפירוש לא...אבל לא בהכרח ספר חובה. שמידט עצמה מציינת כי כתיבת שירה חביבה עליה הרבה יותר...
השורה התחתונה: הוא שייך לסוג ספרים שהייתי מגדיר אותם כ"ספרי אמצע": לא ספר חובה מחד, אך קריאתו אינה בזבוז זמן מוחלט, מאידך.
והדרוג: בהתאם. ספר אמצע.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
