גיבור הסיפור, "שלד 509", אסיר פוליטי (טלאי אדום), שוכן בחודשים האחרונים במה שמכונה המחנה הקטן במחנה הריכוז מאלראן על אדמת גרמניה (עד כמה שידוע לי השם בדיוני). במחנה הקטן נמצאים אלה שתש כוחם. הם מתים בהמוניהם מאפיסת כוחות, מחולשה וממחלות. אפשר לראות בזה מעין גרסה מזוויעה של "הדברה ביולוגית". במהלך חודש מרץ 1945 שוהה 509 (שמו האמיתי מופיע רק באמצע הסיפור) במחנה הקטן. האיש רואה כיצד העיר השאננה שלמרגלות הגבעה עליה ממוקם מחנה הריכוז מופצצת לראשונה במלחמה. האירוע הזה הוא הזרז לשינויים המפליגים העוברים על 509 וחבריו, אלה שעדיין לא הדרדרו לדרגת המוזלמנים - כינוי סרקסטי במחנה לאלה ש"היו בשלב בו נכנעים כליל לגורל....רצון משלהם לא היה להם עוד; הכל, פרט לכמה פונקציות גופניות, כבה בהם. ...היו אלה מתים חיים...שום דבר לא יוכל עוד להציל אותם – אף לא החופש". אבל עבור 509 וחבריו האירוע המכונן הזה הופך את העולם החיצון שכלל לא היה רלבנטי עבורם במשך שנים ארוכות, לרלבנטי מתמיד. ההפצצה על העיר מעוררת מחדש את התקווה. 509 מגדיר אותה כך: "זו מילה כל כך עצומה. כל השנים הללו נמנעתי מזאת;...ועכשיו היא באה שוב, היום; עדיין אין מעיזים (כך בטקסט העברי) להפוך בה ולרדת לעיקרה, אבל היא כאן, והיא - או שתשבור אותי כליל, או – תתקיים". הסיפור הופך למירוץ ההשרדות של 509 וחבריו לבנתאל, רוזן, אחשוורוש, וארנאר, בוכאר ואחרים. האם יחזיקו מעמד עד לשחרור המיוחל או יספו כמו רבים אחרים.
רמרק משרטט ביד אומן הוויה קשה של מחנה ריכוז. הוא מתאר את הנוגשים וקורבנותיהם ואת שגרת החיים המזוויעה במחנה. הוא פורט ללא כחל ושרק לפרטי פרטים את הרוע שבמכונת ההשמדה הנאצית – לא תוכנית העל השטנית ולא רק מנהיגי התנועה הנאצית הם במוקד אלא כל אחד מאותם ברגים אנושיים במכונת ההשמדה. אותם ברגים קטנים - בני אדם שההוויה הנאצית הוציאה את כל המפלצתי שבקיום האנושי שלהם. מנגד האסירים אותם שברי כלי – אך צל נותר מהקיום האנושי שלהם.
בתווך מצויה האוכלוסיה האזרחית. בספר זה, שהוא במובן מסויים חלק מ"ספרות החורבן" בגרמניה, רמרק בוחן את סוגית החורבן והסבל של הגרמנים מחד ושאלת האחריות מאידך. זה נעשה במהלך סצינת המפגש בין קבוצת אסירים המפנה הריסות בעיר המופצצת לבין שיירה של פליטים גרמנים. וכך הוא מבטא את הראיה שלו בתארו את רגשי האסירים: "רק בתוך מתי מעט מביניהם (האסירים) פעפע רגש של נקמה. גם שנאה לא חשו. נשים וילדים דומים אלה לאלה בכל מקום, וכרגיל, הנפגעים מן האסון הם החפים ולא אלה שהמיטו אותו. בין המון הבריות הלאות הללו היו ללא ספק רבים שלא רצו בתודעה ברורה במעשים אלה שחרצו כעת את גורלם לשבט". מה, איפוא, אליבא דרמרק הרגישו האסירים? לצורך זה משתמש רמרק בביטוי מנבואת הנחמה של הנביא ירמיה (פרק ל''א פסוק יד)המשובץ בהסבר רב עוצמה: "הם הרגישו משהו שונה בתכלית. לא היתה לכך כל שייכות לשום פרט; וגם, לא לעיר; ואפילו לא במידה רבה לארץ זו ולעם זה; יותר מכל פיעם בהם מעין רגש, כי כאן נעשה צדק שמימדיו כבירים וחורגים מתחומי היחיד...נעשה פשע שמימדיו עולמיים, והוא כמעט הוכתר בהצלחה; חוקי האנושות נעקרו ונדרסו כמעט כליל, מיסודם. ירקו וחיבלו וניפצו לרסיסים את חוק החיים. ועכשיו פתאום...הרגישו ארבע מאות קרבנות של שרירות לב זדונית כי די, - כי קול ברמה נשמע, כי מטוטלת הזמן ניטלטלה חזרה...לא רק ארצות ועמים הם ניצולים; ...רווח והצלה עמדו לעיקרי החיים עצמם". רמרק מוסיף את המימד האירוני שבמעמד: הסיסמה הפרוסית "לכל אחד כגמולו" שהיתה תלויה על שער המחנה קיבלה משמעות שונה....
הספר הקודר הזה כתוב ביד אומן החל מאפיון הדמויות והחיים במחנה, המנטאליות של אנשי המנגנון הנאצי וכלה בתיאורי נוף, וחורבן. הוא ריאליסטי ולעיתים קרובות מחריד בריאליזם שלו. אין הוא חס על הקורא ואינו חוסך ממנו דבר, לא יסורי מוות, גסיסה, השפלה והתעללות. אבל יש בו גם הערכה עמוקה לתעצומות הנפש האנושית של אותם אסירים שאת רוחם לא ניתן היה לשבור גם לא באמצעות המוות. הוא כתוב נפלא מהדף הראשון ועד לסיום העלילה....
הספר נכתב ב-1952 ותורגם כמעט באופן מיידי לעברית. העברית מיושנת מעט אבל קריאה מאד.
מה שהניע אותי לכתוב את הביקורת הזאת היא הרצון לעשות משהו כדי שיצירותיו של הסופר הנפלא וההומאני הזה והתובנות ההומניסטיות שלו לא ישקעו בתהומות הנשיה. אני מקווה שיצירת מופת זו כמו יתר יצירותיו של רמרק יזכו לתרגומים חדשים לא רק לזכרו של רמרק אלא כדי שדורות חדשים של קוראים יהיו נשכרים.














