הוא כבר לא איתנו - לא מבחינתי - לאחר שהואשם בהטרדה מינית. לאחר שאשתו במצוקתה התאבדה. ספר ותיק מאוד. ששת הימים 1967 "בהיותי בן 29 ומשהו, עיתונאי, נשוי שמונה שנים, אב לילדה בת שנתיים וחצי, חדשים וחצי בדירה חדשה שהחלטנו כי היא תהיה הבית - באה המלחמה. אל המלחמה נלוו פגזים. שניים - ממוענים אליי. אחד נפלט מקנה תותח ורסיסיו הרותחים מצאו משכנם בראשי. השני יצא מלועה של מרגמה, להשלים את המלאכה בחלקו התחתון של גופי" - סיפור מלחמת ההתמודדות הסיזיפי היום יומי בבית החולים עם הפציעה. עם הקרובים ביותר והפציעה הנפשית שלהם והפציעה הנפשית שלו. למרות החוסן שהציג למרות הכאב שמצא פורקן כנראה בכתיבה - נשארו אצלו הרסיסים שנותרו בגוף והרסיסים שנותרו בראש - שכנראה מצאו פורקן באי המוסר לימים, או שאולי זו הצעת הנחה לא ראויה עבורו.
לכעוס ולהדיר אותו? לרחם עליו ולקבל אותו למרות המעשים שביצע לימים?
חזרתי אל הספר הזה כ-30 שנה לאחר שקראתיו לראשונה אז נער עם הרעל בעיניים ובלב לפני גיוס, וחזרתי אליו כמה שנים לאחר שהתפרסמה הנפילה המוסרית - ברחמים מהולים בשאת נפש ובמבט אחר בעינים ובלב.
הספר כשלעצמו חזק!













