בואו נאמר את האמת. יש לא מעט פלצנות בכל פעם שמראיינים ומרואיינים מספרים לנו על הכתיבה כמשהו מיסטי, גבוה, אומנותי, הזקוק להשראה, מוזה, ואפילו חשיש. אז בואו נכבה רגע את הרדיו, נסיט את מוסף הספרים ונסתכל אחד לשני בעיניים ונדבר ברור: בחייך, מה השטויות האלו. ספרות יפה, היא פונקציה של הרבה דמיון, קצת שנינות ועוד קצת יכולת הגשה.
לא פעם חמקה מחשבה מתנשאת למוחי שבזה לחכמי המאה ה-18 וה-19, שחשבו שלכתוב זאת חכמה גדולה. הם היו צריכים לחיות בזמננו, לפתוח פייסבוק ולראות כמה טוב יודעים ההמונים לכתוב. כמה משפטים וסטטוסים שנונים וטובים מוציאים עורכי-דין, רואי חשבון, ואפילו חנוונים וקוסמטיקאים. הם היו מתפלצים כנראה, לקרוא מילים עמוקות וחדות של בחורות ונשים שאין להן חכמה אלא בפלך. יתכן שהם היו קולטים, כמה הם הגזימו בחשיבותם של הסופרים ובגאונותם.
בסך הכל משפט שעשוי טוב, סחט מבעליו הרבה מחשבה ודיוק. המילים היו שם, אבל החוכמה הייתה לערבב אותן, לפזר ולחבר מחדש. זו, פחות או יותר, כל תורת הספרות כולה. מכאן ואילך קצת פלצנות.
כך סברתי עד השבוע האחרון. ועכשיו, אני מבקש להגביר את הרדיו, ולהחזיר את הכבוד למוסף הספרים ולד"ר המתפלספים.
לא יודע, קראתי עוד ספר, ממש לא ציפיתי למשהו מיוחד. אבל זה קרה. היה שם מיסטיקה. ועוד איך היה. משהו שם דיבר מעבר למילים, היו שם קולות שנשמעו מבין השורות. הסיפורים שם ממש רקדו ברחובות ירושלים. זה משהו אחר. עדיין אינני יודע לדרג, אם לטוב או למוטב, אבל במפורש מדובר במשהו החמקמק הזה שמנחם פרי אוהב למלאות בו כריכות של ספרים.
עוד משהו שקרא לי בעקבות ספרו של יוסל בירשטיין. המחשבה על 'ספרות יהודית'. כבר מזמן חשבתי, שאין דבר כזה. אם ישנו, הוא קיים בספרות חז"ל ובספרות שבחי הצדיקים. מה כבר יכול להיות הבדל בין כותב יהודי, לבין סקנדינבי. אם לא נקח בחשבון את המקום ואת התרבות.
כשקראתי את בירשטיין, ברור לי שיש ספרות יהודית. ברור לי שהיא אחרת. וברור לי ששום דבר כבר לא יהיה ברור לי.
אז אם אתם מחפשים גאונות, אל תגידו שלא אמרתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
